לירז
אבא שלי כבר היה בדרך לרשום אותי בת"ז בתור אנז'ליק ואמא שלי אמרה לו, "על גופתי המתה. מספיק שיש לנו ילד בשם יושי - יהושע, ע"ש סבא - בוא נקרא לה לירז", שזה שם שהיא שמעה אצל חברה. לרז, בפרסית ובעברית, יש אותה משמעות. של סוד. היום אני אוהבת אותו. לימים שיחקתי את אנז'ל של מרסל פניול כשהייתי סטודנטית למשחק בבית צבי. כנראה לא הגעתי לתפקיד סתם. ותודה לאבא מוטי.
איראן
איראן בשבילי היא כמו אהוב שאת מכירה טוב ומעולם לא פגשת. אני מרגישה שנולדתי שם אבל לא הייתי שם מעולם. נולדתי להורים שעלו לארץ בני 16, והתחתנו בגיל 20. זה נחשב מאוד מאוחר. גדלתי עם שפה שבורה, עם הורים שמנסים להיות ישראלים אבל הם פרסים הארד־קור. בטח שהתביישתי בהם. קודם כל הם דיברו איתי בפרסית ואני אף פעם לא עניתי בפרסית. רק בעברית. בגלל זה היום הפרסית שלי שבורה. כשעברנו מרמלה לרמת־השרון התביישתי בהם עוד יותר.
רמת־השרון
המעבר לשם היה קיצוני. הוא מאוד חידד את הפער שהרגשתי בין התרבות בתוך הבית לבין זו שבחוץ. ברמלה היו אהבה וחום, והשכנים היו נכנסים אלייך הביתה בלי לדפוק. ברמת־השרון היה אסור לעשות רעש בין שתיים לארבע. הייתי ילדה מאוד מוזרה ומאוד שחורה בשכונה של הרבה ילדים אשכנזים ויפים. בכל פעם שהייתי עוברת מהבית לבית הספר הרגשתי שאני חוצה מדינה. התבגרתי בין שתי זהויות - ומי אני בכלל? אני האמנית? המצחיקה? השחקנית? ובבית אני שותקת. לקח לי שנים להבין למה יש לי כזה חור בלב, וזה כי לא באמת ידעתי מי אני. הייתי צריכה כל היום לעשות סוויצ'ים בין הזהויות.
אהוד ברק
כשסיימתי את בית צבי התקבלתי ל'עיר הנפט' של הלל מיטלפונקט. בפרמיירה אהוד ברק היה בקהל, כששרתי מאחורי בד טול שחור. כשאבא שלי לידי, ברק ואשתו באים אליי והוא אומר, "יש לנו התערבות, אני אמרתי שאת שרה עם פלייבק ואשתי אומרת שזה לייב". אמרתי לו שזה היה לייב, והוא ענה, "לא מאמין לך, זה היה פשוט מושלם. לא האמנתי שמישהו שר לייב ככה". ופתאום אבא שלי אומר, "שלום מר ברק, אני אבא של לירז הזמרת", ולוחץ לו את היד. ואני כזה "אבא, לפני דקה אמרת לי שזה תחביב". זו הייתה התפנית ותחילת הגאווה שלו בי. ותודה לאהוד ברק.
פמיניזם
אני נושאת בדנ"א את אמא שלי, ששנים שאפה להיות אישה טובה לאבא שלי. בבית פרסי, זה אומר קודם כל להיות בבית, לטפח אותו, לדאוג לאוכל טרי ולילדים מתוקתקים. כשהייתי בבית צבי התנתקתי מהמשפחה כי לא יכולתי לשאת את זה, שאישה צריכה להרכין ראש ולהיות בבית. היה לי מאוד קשה. רק היום אני מעריצה את אמא שלי על זה, אחרי שעברתי איתה את הדרך לאמנציפציה שאליה היא בסוף הגיעה. בגיל 40 היא יצאה לראשונה לעבוד, כי ההורים שלי פשטו רגל והיא הצילה את הבית. לאבא שלי היה מאוד קשה עם זה בהתחלה, אבל היא לימדה אותו שהיא יכולה. אני חושבת שאני נושאת בתוכי את האיפוק הזה של אמא שלי. זה אומר שאפשר לספוג ולהכיל הכל, עד שאין יותר מקום להכיל. ואז צריך לשבור את הקיר.
הקיר
באל־איי הבנתי שאני צריכה להיפרד ממי שאז היה בעלי, כי הוא עיכב אותי בכל דרך אפשרית מלהתפתח. לא בכוונה, הוא פשוט רצה שאהיה בבית. חשבתי שהתחתנתי עם מוזיקאי, עם מישהו הכי מגניב, ופתאום הבנתי שהתחתנתי עם סבא שלי. זה לא מה שהתכוונתי. הוא אמר, "את נוסעת יותר מדי, תחזרי". "בואי נעשה ילדים". "אני רוצה לנגן בפסנתר ולכתוב ושתהיי לידי ותבשלי לי". אז בסדר, אני אבשל לך, אבל במקביל יש לי חיים וקריירה. יצאתי משם עם מזוודה באושר גדול אחרי שלוש שנים של התלבטות. הפחד מהמשפחה שלי היה הסיבה שלא עשיתי את זה לפני. פחדתי מהפרסים. סבתא שלי רחל התארסה בגיל 11, התחתנה בגיל 13, גידלה שמונה ילדים. היא חיה בשמחה ולא התלוננה. ואני נשואה, יש לי בעל טוב, לא מישהו שמכה אותי - איך אני אגיד לה שאני מתגרשת?
ריטה
אין ספק שהאישיות שלה והמקום שלה כדודה שלי השפיעו עליי מאוד. מגיל ארבע ידעתי שמה שאני רוצה בחיים זה לשחק ולשיר והייתי מלווה אותה להופעות. יש לה תפקיד משמעותי בכל מה שקשור לנשיות, לעצמאות ולחוסר הפחד בחיים שלי.
סבתא רחל
היא לא התחתנה בגיל 11 כי לא היה לה מחזור. בגיל 13 עדיין לא קיבלה, וסבא שלי אמר מספיק. חיתנו אותם, ואיך שהתחתנו היא קיבלה מחזור ראשון ונכנסה להיריון. היו מרביצים לה כשהיא רצתה לשחק עם הבובות של האחים הקטנים של בעלה. היא, וגם סבתא שרונה, מתחרטות על דבר אחד: שהן לא התאהבו אף פעם. לא אהבו אף פעם מתוך בחירה חופשית. כופים עלייך. אבל סבתא שרונה, סבתי השנייה, התגרשה כשכבר היו לה נכדים גדולים. דודה שלי התגרשה, ואז ריטה התגרשה, ואז אני התגרשתי. כל אחת שברה את הקיר שלה במשפחה שלנו, ועדיין פחדתי לספר לסבתא רחל. התביישתי שנכשלתי, וזה שבר אותי. נכנסתי לדיכאון. ורק אז הבנתי שגם ההורים שלי רואים שאני לא מאושרת. ואיזו שמחה ותמיכה היו כשכן התגרשתי. סבתא רחל אמרה לי, "מגיע לך שיאהבו אותך ושיעריצו אותך, ושיסתכלו עלייך בעיניים של אהבה. לא קרה כלום". ואני הייתי בטוחה שהשמיים ייפלו.
ההופעה הראשונה בפריז
רמת סטרס הכי גבוהה שאפשר לדמיין. התחושה הייתה שאני חייבת־חייבת להצליח. זה התקפי חרדה בפעם הראשונה בחיים שלי. לנסוע בוואן ולהזיע. זה להעלות חום. זאת פעם ראשונה בחיים שלא הבנתי מה אני חווה - דפיקות לב, הזעה. דווקא על הבמה נהייתי פיקס. עד הבמה התהליך היה רצוף בחרדה, והיא נמשכה חודשים. זה לא קרה לי בגיל 20 או 30. זה גם לא קרה לי כשחקנית. לקח לי המון חודשים להבין שזה התקפי חרדה. קישרתי את התופעות האלה להנקה. להורמונים. לחוסר שינה. אם הלחצתי את עצמי? אולי, אבל שנים ארוכות את חולמת לעשות משהו גדול והנה הוא מתחיל להתגשם, אז אי־אפשר לעצור. אבל זה אומר שהייתי צריכה לטוס כשנור הקטנה שלי הייתה בת חמישה חודשים.
שדה התעופה דה גול
מצאתי את עצמי בתור ארוך בשדה התעופה בפריז, והציצי שלי טיפטף, וההורמונים שיגעו אותי, ובצרפתית שבורה הסברתי שאני חייבת להגיע למטוס כדי לשאוב, ועל הדרך אני גם מאחרת לטיסה. המאבטחת לא הבינה מה אני רוצה, אז הוצאתי את המשאבה מהתיק ואמרתי לה, "פאמפ! מאמא! מאמא!", בסוף היא הבינה. בצ'ק־אין פתחו לי כל חלק מהמשאבה כדי לראות מה אני מעבירה שם (צוחקת). התחילה ההבנה שאני ישנה לילה אחרי לילה בלי תינוקת שלפני שנייה ילדתי. הרגשתי שחתכו לי את הידיים, ובחמש בבוקר מחכה לי מאפרת בתוכנית טלוויזיה צרפתית. מצד אחד, את על הגג של רדיו נובה שהוא הכי גדול בצרפת, ואת מצטלמת ל'ארטה' ול'פראנס 24', ואז כשהנגנים אוכלים אני יושבת בשירותים של הבראסרי ושואבת. הפער הזה הכה בי, אבל הבטחתי לעצמי שאם הגעתי למקום שעבדתי כל כך קשה בשבילו, והצלחתי - אני לא יכולה להרוס את זה.
טהרן
בין הטורים היו לי הצילומים של 'טהרן', אז היה לי גם התקף חרדה על הסט. במקביל, אבא של תום היה חולה מאוד ובימיו האחרונים. הכל קרה, והכל היה קשוח. לראשונה בחיי לא הצלחתי ללמוד טקסטים בעל פה. לא הצלחתי להתגבר על דברים די קלים, למשל, זה שהיו על הסט המון דברים מאיראן; פתאום ראיתי סיגריות, ממתקים, כל הדברים שההורים שלי סיפרו לי עליהם. הצפה רגשית מטורפת. ואז הייתה סצנה שאני מעשנת עם ניב (סולטן), מביאים לי את הסיגריות ואני אומרת, "יא! סיגריות מאיראן!" לוקחת שאכטה, עוד שאכטה, בשלישית פשוט הרגשתי שהגוף שלי עוזב את עצמו. דפיקות לב, אני מזיעה ולא מצליחה להגיד את הטקסט. תפסתי את השולחן וניב מסתכלת עליי ואומרת, "לירזי, את בסדר?" אמרתי לה, "אני לא, אבל אל תגידי כלום". עצרתי ואמרתי לבמאי, "תקשיב, אני צריכה כמה דקות ושוקולד". אני לא מסתירה יותר.
פיליפ סימור הופמן
סצנת העירום איתו בסרט 'כלים שלובים' הייתה מדהימה. הגעתי מריחה משמנים והוא אמר, "אוי, את מריחה ממש טוב. את הולכת עכשיו לרכוב על הגבר הכי מכוער ביקום". הייתי בשוק, אמרתי לו, "אני חושבת שאתה הדבר הכי יפה בעולם ויהיה לי כבוד לרכוב עליך". הוא היה מאוד נבוך. בסצנה הוא היה הכי מתוק ורגיש ומצחיק. הוא שאל אותי אם אני רוצה ילדים, ובדיוק התחלתי לצאת עם תום, ועניתי שאני לא יודעת אם יהיו לי. הוא אמר, "יהיו לך, גם אני ואשתי עשינו ילדים מאוחר". כשהוא מת היינו בשוק. הוא כל הזמן דיבר על זה שהוא נגמל מאלכוהול וסמים ולא מתגעגע, אבל אחד הדברים הקשים בהוליווד זה שמביאים אותך מסט לסט במטוס פרטי גם כשאתה גמור מסמים. מקסימום שולחים אותך לשלושה ימי גמילה, שזה בעצם להוציא את הרעלים מהגוף. אתה מצלם את הסצנות ואז שולחים אותך בחזרה לחיים שלך כג'אנקי. מבחוץ אתה נראה מצליח, ובעצם אתה גמור.
קורונה
הפעם הקודמת שבה הופעתי בפריז הייתה לפני הקוביד, וזה היה סולד־אאוט ומדהים ומרגש. אמרתי למנהל שלי, "זה לא הגיוני כמה שזה טוב, העולם עומד להיחרב". הרגשתי שזה סוף העולם, שאין יותר מזה. ואז היה מפח נפש גדול, כי כל הטורים הבאים התבטלו. ואז גם אומרים לי, "הלייבל נסגר, אין משקיע שיפיץ את האלבום שלך". אני מגיבה קשה מאוד, שבועיים לא מתפקדת. המשמעות היא שאם אני רוצה להוציא את האלבום אני צריכה עוד מאה אלף יורו. זה ריסק אותי. כולם הפנו אותי ללייבל אחד שיכול להציל את האלבום, אמרתי "זה סימן". המנהל שלי אמר, "את חיה בסרט, הם לא ראו הופעה שלך. בואי, קפצת גבוה". אמרתי, מה אכפת לי. יגידו לא? גם ככה אנחנו בלא". מהר מאוד הם אמרו כן.
ZAN
האלבום הזה שיצא בנובמבר הוקלט במחתרת - כשאני בחודש תשיעי, ענקית ומובטלת - עם נשים איראניות ששיתפו איתנו פעולה בסודיות, אחרי שגיליתי שהן מקשיבות למוזיקה שלי. די־ג'יי איראנית שלחה לי סרטון מדהים של נשים בטהרן שרוקדות במסיבה פרטית את השירים שלי בלי צ'אדור (כיסוי ראש), עם פאקינג בגדי מעצבים. היה אולפן בטהרן ואחד בתל־אביב, ואף אחד לא ממש ידע מה אני עושה פרט לתום ולמפיק באיראן. זה היה משוגע, היה המון סטרס בתוך היצירה הזאת. קיבלנו איומים שאני צריכה להפסיק להיות בקשר עם איראניות, הן אוימו לא להיות בקשר עם ישראלית. והמשכנו בכל מקרה. השמות האמיתיים שלהן לא נכנסו לקרדיטים כי הן פחדו. הייתה שם הרבה תחזוקה רגשית, אבל בסופו של דבר עזרו לי להגשים חלום.
לוס־אנג'לס 2006
עשיתי את 'סוף העולם שמאלה' והזמינו אותי לפסטיבל הקולנוע הישראלי באל־איי, ובסוף ההקרנה ניגש אליי מישהו ואמר, "הייתי המנהל של סלמה הייק". לקח אותי לפאקינג ויליאם מוריס, בטישרט וג'ינס. עברתי שלבים בסרט של רידלי סקוט ובסוף נשארנו אני ושחקנית מאיראן. עפו עליי, ואז אמרו לי שיהיה לי מאצ'ינג עם לאונרדו דיקפריו. אני מגיעה לסטודיו שלושה ימים אחרי ומחכה ללאונרדו. בסוף נכנס מישהו ואני מסתכלת עליו ואומרת, "זה דומה, אבל זה לא הוא". אמרו לי סליחה, לאונרדו חולה אז הגיע כפיל (צחוק גדול). זה עוד אחד מהרגעים שאת מבינה שהכל שם פייק.
נעמי ווטס
מי שנתנה לי השראה לגבי אימהות מאוחרת זו נעמי ווטס. היא מהממת. אני זוכרת שהיא שאלה אותי מתי אני רוצה ילדים, אז אמרתי לה שאני בדיוק מתגרשת. היא אמרה לי, "אל תוותרי אף פעם על התנאים שלך בעבודה". לא ממש הבנתי אז. התחלנו לצלם את הסרט והיא פתאום עוצרת, ואומרת לבמאי, "רק רגע", מצביעה על הציצי ואומרת, "אני צריכה להניק עכשיו". והיא והאסיסטנטית שלה הולכות לוואן, שם מחכה לה התינוק. כל דקה זה מיליונים, כל עיכוב זה צוות שלם שמחכה. ובלי להתבלבל היא הלכה, הניקה וחזרה לסצנה כמו מלכה. ואת אומרת לעצמך, למה זה לא מובן מאליו?
תום אבני
תום ואני הכרנו במחזמר 'המסכה של זורו'. הוא הזכיר לי שהוא ראיין אותי כמה שנים לפני כן, כשהוא היה בערוץ הילדים. בכלל לא זכרתי. זו ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון. הייתי אחרי פרידה, הוא צעיר ממני בשמונה שנים. הייתי אאוט. מצד שני, הוא טוען שאני בכלל ניהלתי את האירוע. חשבתי שאולי זה ריבאונד, חשבתי שאני רוצה ילד כמוהו, אחר כך הבנתי שאני לא רוצה ילד כמוהו אלא ילד ממנו, וכשהתקרבנו הייתי כנה ואמרתי, "אתה מוצא חן בעיניי, אבל אני אחרי פרידה. בוא נשחרר את זה". באותו רגע הוא הבין שיש לי רגשות אליו, אבל עד שנתתי לו לנשק אותי... וואו. מאמי, אני פרסייה. אני לא קופצת ישר, לקח לי זמן. הייתי בתהליך גירושים ואפשר לומר ששנה הייתי עגונה. והאמת שלא רציתי להתחתן שוב, אבל לתום זה היה חשוב ולי נעלמה הציניות. אז התחתנתי. ולקחתי את שם המשפחה שלו. ועכשיו גם הבנות רוצות שיקראו להן צ'רכי־אבני.
זוגיות
בתקופת הקורונה תום היה ממש פנוי, שזה לא משהו שאני מכירה. מהרגע שילדתי אני ערב־ערב לבד כי הוא בתיאטרון, ופתאום יש מישהו שיכול להכיל ולקחת ואני גם יכולה לשים עליו את הראש. היה ברור לי שהוא מעולה בזה, פשוט לא היה לו את הפנאי. פלוס, לנו כנשים יש את הדיפולט הזה להיות בשליטה ולארגן, וכביסה, וכלים – ויש לנו איזו אכזבה פנימית, שבגלל שאני יודעת לעשות הכל אז הכל עליי. ופתאום הוא עושה כביסה. שיחררתי שם את הכעס, את ההתקרבנות. אכל אותי כשהחזקתי לבד את כל המטלות בבית, וברגע שיש עזרה אז יש לי הרבה סבלנות לילדות וזה כל כך חשוב.
פסטיבל רוסקילדה, קופנהגן
זו הייתה אחת ההופעות הראשונות שלי בחו"ל ואת הפסטיבל פתחו בוב דילן וקארדי בי. משהו קטן, לא מלחיץ (צוחקת). הזהירו אותי שיכול להיות שמישהו בקהל ירים דגל פלסטין ואצטרך להתמודד עם זה. לקחתי בחשבון שזה יכול לקרות. לקראת סוף ההופעה אני קולטת מישהו שועט לבמה עם משהו גדול ביד. והוא נראה נלהב ברמה שחשבתי שהוא על סמים, ואני נלחצת. והוא ממרפק אנשים כדי שיזוזו כי הוא רוצה להגיע אליי, ואני אומרת לעצמי הנה זה קורה. ואני רואה שיש לו דגל ביד, ואני אומרת לעצמי תחייכי. תמשיכי. אבל אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו! והוא מגיע עד אליי בעיניים נוצצות, מניף את הדגל ואני רואה שזה דגל איראן. חשבתי שאני מתה שם במקום, לא זוכרת התרגשות כזאת. זה היה מעריץ שהגיע לקופנהגן להופעה שלי. זה מטורף שלא הייתי מעולם באיראן ואני מצליחה לגעת באנשים משם.
הטור באירופה
סיבוב הסתיו שלי באירופה שמתחיל בנובמבר, הוא משהו שחיכיתי לו המון זמן והוא ייפתח בהופעה בלונדון ויכלול 18 הופעות במועדונים, כולל פריז, ברלין, בריסל, אמסטרדם ועוד ערים. שלושה שבועות, 18 הופעות כמעט בכל יום. לא קל. הפער בין העבודה שלי בחו"ל למה שיודעים עליי בארץ הוא מאוד מתסכל, אבל הבנתי שאי־אפשר גם פה וגם שם, כשאני עושה הכל בעצמי. לפני כמה ימים שמעתי שיר שלי ברדיו ושמחתי הרבה יותר מאשר כשאני ברדיו בצרפת או בגרמניה. אין מה לעשות, זה הבית. אבל לא בכל מחיר. ניסיתי שנים להתאבד על זה, אבל יש גם חיים מעבר לזה.
