אמא שלי, גיבורה

"כששמעתי את הקול של אמא היו לי צמרמורות בכל הגוף", הוא משחזר, "זה קול שלקח אותי בשנייה יותר מ־20 שנה אחורה. עד אז לא רציתי לדבר איתה. הרי עברתי דברים קשים מאוד איתה. ב'אח הגדול' למדתי לסלוח, להבין שעם אגו אנחנו לא הולכים למכולת. כשהייתי שם, פגעו בי הרבה ומאוד מהר סלחתי. אבל כשרועי עוז, העורך הראשי של התוכנית אמר, 'אתה סולח כל כך מהר לאנשים בבית, אבל לאמא שלך לא סלחת גם אחרי 20 שנה', התחלתי לשאול את עצמי שאלות. הסברתי לו שאני לא מצליח לסלוח, שיש משהו בתוך תוכי שמתנגד. ידעתי שהנתק מאמא הוא הנקמה שלי, להחזיר על מה שהיא עשתה לי. ידעתי שהיא סובלת".

איך?

"היא ניסתה ליצור איתי קשר במהלך השנים, הודעות בפייסבוק, אנשים שידברו איתי, את אח שלה, את אמא שלה, שגם איתה לא הייתי בקשר כי רציתי להתנתק מכל הפלג הזה של המשפחה. לפני חמש שנים וחצי אבא שלי מאיר נפטר, בגיל 77, מסרטן ריאות. אמא ניסתה לחזור להיות איתי בקשר. התעלמתי. זה היה הסיפוק שלי, שהצלחתי לנקום".

כשזירה מדבר במילים קשות כמו "נקמה" באדם שאמור להיות הכי קרוב אליו, צריך לזכור מאיפה הוא מגיע. נולד בצרפת ב־1987 אחרי שאמו הכירה את אביו, איש עסקים ובעל חברות למוצרים סניטריים, כשבא לחופשה בתל־אביב. היא הייתה בת 18, אביו היה בן 48, לא פער גילים אידיאלי. "שניהם שמחו כשהיא נכנסה להיריון, ואמא עברה לפריז עם אבא. כשהגעתי לגיל שנה הם כבר נפרדו, ואני נשארתי עם אמא בפריז. בגיל ארבע אמא שלחה אותי לבאר־שבע להיות עם סבתא, אמא שלה. בינתיים היא הכירה את האנשים הלא־נכונים שדירדרו אותה לסמים. חזרתי לפריז בגיל חמש, אבל הפעם לאבא שלי, עד גיל שבע. כשאמא הייתה צריכה כסף לממן את השטויות שלה, היא החזירה אותי אליה, כי אז קיבלה מאבא את המזונות והייתה יכולה לקנות סמים".

מה אתה זוכר מאז?

"תקופה אפלה של חושך בבית, דאונים, שינה ללא הפסקה בגלל הסמים. ואת עצמי שמפחד להעיר את אמא, כי היו לה תגובות קיצוניות. היא הכתה אותי, היו גם הצלפות בחגורה, צלחות שזרקה. היום אני עוד מעדן את מה שאני מספר. היא בעצמה עברה דברים לא פשוטים בחיים שלה".