כמה דברים שלמדתי בקיץ הזה

הרבה דברים לימד אותי הקיץ הזה שבו שהינו בצפון. על הכנרת, על עצמי, על ישראלים שחיים אחרת. למדתי שלגור במקום עוצר נשימה זה לא משהו שמתרגלים אליו, לא אחרי יום, לא אחרי שבוע, גם לא אחרי חודשיים או שלושה. תמיד כשהייתי מגיע למלון עם חוף מרהיב באיזו פינה קסומה בתבל ונשימתי נעתקה, התמלאתי עצב על כך שאני לא אחד מאלה שגרים במקום, אלא רק מבקר בקטנה. ותמיד ניחמתי את עצמי בכך שאולי אם זה הבית שלך, שהמקום בו אתה גר כל הזמן הוא בתוך נוף משוגע – אתה בשלב מסוים מתרגל ולא רואה את זה.

ובכן חברים, גם אם אתם חשבתם פעם, אוקיי, החוף הזה בוייטנאם מדהים, אבל זה בגלל שאני מטייל בו, אם הייתי חי פה זה היה מרגיש לי פתח־תקווה – הרי שיש לי חדשות בשבילכם: אם אתה גר במקום יפה באמת, יפה בעיניך, אתה לא תפסיק להתרגש ממנו לעולם. ולא זו בלבד שלא תחדל מלהתרגש, אתה גם תחוש בהדרגה שאתה הופך להיות אדם שמח יותר.

קמתי בקיץ הזה לבקרים במקום שבעיניים שלי הוא היפה ביותר בעולם (זה עניין סובייקטיבי כמובן, וקשור לחוויות ילדות וכו'), ולא התחלתי אפילו להתרגל. במשך כל הקיץ, לא הייתה שקיעה שלא עצרה את נשימתי. לא הייתה סירה באופק שלא גרמה לי להביט בה בערגה. לא הייתה שעת בין־ערביים שקול פכפוך המים לא גרם לי להחסיר פעימה. לא היה ציוץ ציפורים בשעת בוקר מוקדמת, שלא היה ערב לי כמנגינה נעימה. 

למדתי בקיץ הזה שבמקומות המרוחקים מהמרכז, אנשים רגועים יותר. אשכרה. זכרתי את זה מילדותי בגולן, אבל חשדתי תמיד שזה קשור לכך שזיכרונות ילדותי התרחשו באייטיז, ואולי אז הכל היה טיפה יותר רגוע ממילא. וברור שיש בכל מקום אנשים לחוצים ורגועים וזה עניין פרסונלי, אבל יש גם אפיון למקום, יש ווייב ליישוב. ואחרי קיץ שעבר עליי בסמוך לכנרת אני קובע שהרעש המטרטר של השיח הפוליטי לא שורד את קצה כביש 6. מדברים בצפון על מה שמדברים במרכז, אבל זה לא מגיע עם אותה עוצמה, זה לא באותו ווליום. כשאתה בצפון אתה צריך לעיתים לנסוע רבע שעה בשביל כספומט, אבל הכל מעט שקט יותר, מעט רגוע יותר, עם טיפה יותר פרספקטיבה. נאמר זאת כך: אני יודע שאנשים במנהטן חושבים שהם במרכז העולם ואולי זה נכון, והכל פתוח לידם 24/7, אבל את השקט שיש למי שגר על שפת אגם במרכז אמריקה, הם יוכלו להרגיש רק אם ייצאו לחופשה. ובקיץ הזה למדתי שיש מי שמנהלים את חייהם בטמפו של חופשה. זו לא גזירת גורל להזיע ולהילחץ, והשקט הזה, קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו. 

למדתי בקיץ הזה שהקורונה, שהבהירה לתעשיית ההיי־טק שלא חייבים להתייצב בכל בוקר במשרד אחרי נסיעה מעייפת בפקקים, גם הוכיחה שלא חייבים להסתובב בעולם כדי להרגיש שהגעת. עד גיל 30 לא טסתי כמעט, לבנון הייתה חוויית החו"ל המרכזית שלי, אבל מאז השלמתי לא מעט, ובאמת נהניתי והכל בסדר. אבל הקיץ האחרון, בלי ספק בכלל, היה טוב מכל הקיצים המופלאים של תאילנד, זנזיבר ואמריקה. טוב בהרבה. אולי הצ'קרה של חו"ל תיפתח שוב, אבל כרגע, שנה וחצי מהטיסה האחרונה, אני לא מתחיל אפילו להתגעגע. 

למדתי גם בקיץ הזה שבפאב בפריפריה יש משחקי קופסה ושולחן פינג פונג ולוח חיצים, ואם תבוא אליו עם הילד ישימו לו בובספוג בטלוויזיה. ולמדתי שאם בן אדם פותח ליד הבית המבורגרייה או פיצרייה, יש מצב שהוא יסתפק ביומיים בשבוע, כי הכסף איננו האירוע המכונן, אלא החוויה. ולמדתי כמה עמוקה אצלם בלב, אצל האנשים שביליתי עימם בקיץ, מצוות כיבוד הורים, ועד כמה הם מקפידים על והדרת פני זקן. 

למדתי בקיץ שיש היום שמאל ציוני שאני לא בטוח כמה ייצוג יש לו בשיח הציבורי. פגשתי בקיץ הזה הרבה אנשים שמצביעים כל חייהם לשמאל, אבל אין להם דבר עם הטרלול הפרוגרסיבי, ואגב גם לא עם הרבה מאוד מגמות ליברליות שפויות (משבר אקלימי וכאלה). הם פטריוטים ישראלים, משרתים ביחידות קרביות, מצביעים כל חייהם לשמאל, אבל לא מאמינים לפלסטינים לאף מילה – ואני לא בטוח מי בשיח התקשורתי היום משמיע את הקול שלהם. מדובר במעין שמורה מפא"יניקית משעשעת, במידה מסוימת גם נכחדת, אבל גם מאוד מקסימה. אנשים שלפני שיעזבו מקום שבו ישבו, ייקחו שקית ויאספו את הזבל, גם את זה שאחרים השאירו; כאלה שמתנגדים בכל מאודם לכפייה דתית, אבל גם ההוויה התל־אביבית לא מרגשת אותם. יש בהם שילוב של שמרנות עם פרגמטיזם, הם מלאים באהבה למדינה, אבל גם בשנאה מצחיקה לכל מיני טיפוסים שמסתובבים בה. הם קצת קשוחים במבט מבחוץ, אבל רכים כחמאה מבפנים, אם אתה רק יודע כיצד להתקרב.

ולמדתי גם שאנשים הולכים לים כדי לשבת על החול מולו, אבל לכנרת מגיעים כדי להיכנס פנימה. הים גדול ומפעים, אבל בכנרת יש יותר חסד.

למדתי בקיץ הזה כי האשליה שבמקומות עם השראה אני אכתוב מהר והרבה, היא, איך לומר בעדינות, אגדה חורבנית. הייתי קם לפעמים בבוקר ומעמיד את הלפטופ חזיתית לכנרת, מתיישב על ספה חומה שמישהו השאיר חמישה מטרים מקו המים באיזה חוף סודי, ומצאתי עצמי יושב עם בירה קרה ובמשך יום שלם כותב שתי שורות. ונזכרתי איך את 'החיים הם תקופה קשה' כתבתי על שולחן פינג פונג, כשסביבי שאון הילדים ורעש החדשות, בימי הסגר הראשון, זיכרונו לקללה. ישקר מי שיטען אחרת: הדבר היחיד שבאמת עוזר לכתוב ומעורר השראה, הוא הדדליין. 

ולמדתי גם שדוד אבידן צדק. כל דבר לוקח זמן, אבל הזמן לוקח דבר: היה זה קיץ מיוחד ומרגש. אבל הוא תם. והגיע הזמן להמשיך הלאה. לחפש הרפתקאות חדשות. לרגע ליבי נחמץ, לא רציתי להתעורר מהחלום, עד שהבנתי שעליי להיות אסיר תודה על הזמן שהיה, במקום להרגיש עצב על מה שלא יהיה. אגב, בדיסני עלו על זה לפניי. פרופ' רנדי פאוש מספר בהרצאתו האחרונה (פליז חפשו ביוטיוב), כי שם לב שהרופא לא ענה לשאלתו מתי ימות בנקיטת תאריך המוות המשוער, אלא אמר לו: יש לך עוד כשישה חודשים להיות פה עם משפחתך ואוהביך. אם תשאלו את אחד העובדים בדיסני מתי האתר נסגר, הוא יגיד לך: אנחנו פתוחים עד שמונה.

שבת שלום.