רז הרשקו, בזוגיות עם הקיאקיסטית האולימפית נטע מלקינסון, נולדה בשנת 1998 וגדלה בנתניה. בגיל שלוש וחצי החלה להתאמן בג'ודו ובגיל שש להתחרות. בגיל 14 וחצי זכתה לראשונה באליפות ישראל לבוגרים. בשנת 2015 זכתה במדליית זהב באליפות אירופה בבולגריה. למדה בתיכון חוף השרון בשפיים. שירתה בצה"ל במחנה 80 כספורטאית מצטיינת. באוקטובר 2018 זכתה בזהב בגביע אירופה בספרד. ובאפריל 2021 השיגה את הזהב בגראנד־סלאם אנטליה. זוכת מדליית הארד עם נבחרת ישראל בג'ודו באולימפיאדת טוקיו. השבוע זכתה במדליית זהב בגראנד־סלאם פריז. מובילה בימים אלה קמפיין של אדידס, נותנת החסות שלה לשנים הקרובות, וכן מייצגת את סלע מדיקלס ואת חברת INX, הנותנות לה חסות.

לפני הכל ברכות על ההישג האחרון. מה מעמד של מדליה כזאת בענף?

 "די חשוב. זו עוד מדליית זהב בגראנד־סלאם, בין התחרויות הכי יוקרתיות וחשובות בסבב. זה בעיקר הראה לי שהנה, אני עכשיו בלבל הזה ולא במקרה".

כלומר בין הטובים בעולם?

"אני לא אוהבת לומר על עצמי שאני בטופ אבל אני בדרך לשם. זו הייתה תחרות ראשונה אחרי האולימפיאדה בטוקיו, אז היה קשה לי בהתחלה להיכנס לזה. התחריתי בדרך מול שתי צרפתיות והקהל שם היה בטירוף, עודד את הנציגות שלו כמובן. בגמר מול הצרפתייה הייתי בהובלה וכשהקהל התחיל לקרוא בשם של היריבה שלי נפקחו לי העיניים ואמרתי לעצמי: ‘אין מצב עכשיו, ולא משנה מה קורה, שאת יורדת מהמזרן מפסידה’".

אולי היית צריכה את אותו קהל גם בטוקיו.

"אולי. הייתי בבאסה גדולה אחרי ההפסד בקרבות האישיים באולימפיאדה כי אני שונאת להפסיד, בטח לא בתחרות שכיוונתי אליה חמש שנים. אבל אני יודעת שנתתי את כל כולי, שלא השארתי צל של ספק שאולי לא עשיתי את הכל.”

היה מרגש וגם עצוב לראות מהצד את האכזבה שלך כשהפסדת.

"איך שנפלתי באיפון נשארתי כמה רגעים על המזרן, בכיתי השופט אומר לי: 'את יכולה לקום בבקשה, לתת קידה?' ואני כזה, 'רק שיעזוב אותי, אני רוצה לבכות פה ולא לקום יותר'. ואז נתתי קידה והלכתי וממש בכיתי".

מתי היית הכי מאושרת?

"במדליה האולימפית, זה היה רגע השיא. אבל אני מאושרת כבר שנה. התחרויות הלכו כמו שצריך, יש הישגים, יש בת זוג כבר שנה וקצת, נטע מלקינסון, הכל חיובי".

איך הכרתן?

"נפגשנו בוינגייט בפיזיותרפיה, היא קיאקיסטית אולימפית, הייתה בשיקום של פציעה ואני ביליתי שם לא מעט. הפכנו חברות ממש טובות במשך שנתיים ולאט־לאט זה פשוט התפתח למערכת זוגית. איזה כיף".

שיתפת את הסביבה מתחילת הדרך?

"שיתפתי את האנשים שאני רוצה שיידעו, לא הסתרתי גם מאלה שלא ידעו. כשהיו שואלים אותי, הייתי אומרת כן, אני עם נטע. כשהרגשתי מוכנה, באתי ואמרתי להורים שלי ולמעגל המצומצם של החברים שלי. אף פעם לא הסתרתי בחדרי חדרים. גם לא ראיתי סיבה לעשות חגיגה מזה - כי זה שלי ושלה".

הכותרות האלה הן אולי חלק ממחיר הפרסום.

"אני אוהבת להיות בן אדם פרטי, חושפת את מה שבוחרת לנכון. יש גם רגעים של סיפוק מכל זה. למשל, סלפי עם מי שמבקש אני מאוד אוהבת לתת. תמיד עושה בכיף ובשמחה ובחיוך".

מה העצה שהיית נותנת לרז בת ה־16?

"תמשיכי להיות את כי זה הכי טוב ואל תקשיבי לרעשי הרקע. הכל יהיה בסדר. לא היה לי פשוט בגיל הזה. בני נוער יכולים להיות רעים באותה תקופה ולא מקילים עליך. בחטיבת הביניים הייתי די טום בוי אז בנות היו ממציאות לי שמות לא יפים ולא נעימים, גם פנו אליי בלשון זכר, כינו אותי אבו־גבר. אמרו לי שג'ודו זה ספורט של גברים, ולמה אני עושה את זה, תהיי אישה. בהתחלה די נעלבתי, הייתי חוזרת הביתה מבואסת. אבל בסופו של דבר הכל חיזק אותי".

עשו עלייך חרם?

"לא היו לי חברים, לא רצו בקרבה שלי חוץ מחברה אחת או שתיים. פשוט לא דיברו איתי ולא היה להם עניין בי. פיזית לא נגעו בי, הרי מי יתקוף אותי? ידעו שאני בג'ודו. כמובן שלא עניתי אף פעם באלימות. החוק הראשון שאנחנו לומדים הוא שאסור לעשות ג'ודו שלא על מזרן ג'ודו".

מה היה הרגע הקשה אז?

"בסביבות גיל 19 ניסיתי לפגוע בעצמי. היה לי קשה להחזיק בפנים את כל הלחצים והמחשבות, הייתי פחות אדם שמשתף את הסביבה".

מה היה הטריגר לזה?

״הצטברו כמה דברים, לחצים ומתחים. אני חושבת שהכל התחיל אחרי שעברתי פגיעה מינית בגיל 16 ממישהו, שקשה לי לדבר עליה עד היום. גם בשירות הצבאי עברתי סוג של התמוטטות אחרי משבר במשפחה שלקחתי ללב״.

ולמי פנית אחרי הפגיעה?

"טיפלתי בעצמי בדרכים הנכונות לי עם אנשים מקצועיים. מאמינה בקרמה, ושזה יחזור אליו בחזרה. ניסיתי להתגבר לבד על המצוקה הנפשית שחשתי, הבנתי שזה לא הדרך ושאני לא יודעת באמת איך לעשות את זה לבד, ואז פניתי לאנשים שכיוונו אותי. התחלתי טיפול פסיכולוגי, גם מאמנת מנטלית. הרגשתי שיש עליי יותר מדי לחץ מהסביבה, מבית הספר, מהג'ודו, ופתאום פרקתי הכל. הטיפול שיפר לי את כל צורת החשיבה, נתנו לי את הכלים הנכונים להתמודד והיום אני בן אדם הרבה יותר אופטימי. יצאתי מכל זה".

מתי בכית לאחרונה?

"ביום ראשון, עם הזכייה בפריז, מהתרגשות".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"הייתי בת שלוש. אבא לקח אותי לגן הציבורי בנתניה עם השכנה, שהייתה חברה שלי. היא הלכה והתנדנדה והתגלשה ואני פשוט העברתי בלטות מצד אחד של הגינה לצד שני. עשיתי מגדלים. כבר אז ידעתי שאני רוצה לעשות דברים אחרת".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"מתה מפחד מעכבישים ומג'וקים. בשנייה שהם מגיעים אני עולה על כיסא וצועקת לאמא שלי - גם אם זה בשתיים בלילה".

למה לא לעשות לג'וק סוג של איפון?

"הם מפחידים אותי. אמא שלי תמיד אומרת לי שהיא תעשה לי שיימינג ברשתות. 'את גדולה וחזקה ומג'וק כזה את מפחדת?' ואני רק אומרת לה – אמא תהרגי אותו כבר, הוא יברח".

מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?

"לא הייתי בחופשה אף פעם. הפעם הראשונה הייתה אחרי טוקיו, כשהייתי חודש אצל נטע בצפון, נהניתי מכל רגע. רוב חיי הייתי כל הזמן בתוך הג'ודו, אז לא יצאה חופשה של ממש. אף פעם לא הייתי בחו"ל בחופש, רק תחרויות ומחנות אימונים".

מה הרגע הכי מביך שהיה לך?

"אני מובכת כל הזמן. בתחרות בחו"ל גיליתי שהבאתי את החליפה הלא־נכונה של הג'ודו. היינו צריכים לדבר עם המארגנים שייתנו אישור להתחרות בלי השם על הגב ואז החליפה הייתה קצת קטנה וביקשתי מהולנדי שיביא לי. התקמבנו שם, אבל זה היה 'או מיי גאד'".

מי היה משחק בתפקיד רז הרשקו בסרט על חייך?

"נלי תגר או ג'וי ריגר, למרות שהן לא דומות לי. אני אוהבת אותן".

מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

"בפעם הראשונה שכתבו שאני בזוגיות עם נטע, היו שם טוקבקים לא טובים נגד זה. קראתי קצת, הבנתי את הרוח ויצאתי מהר".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?

"ברור שהמדליה האולימפית. באישי, עכשיו בפריז וגם הזהב באנטליה".

לפני האולימפיאדה הכותרות סיפרו שאת ספורטאית גאה. זה הפריע לפוקוס שהחיים האישיים שלך פתאום בפרונט?

“לא באמת. זה מי שאני וזה חלק ממני. אני לפני הכל רז הרשקו הספורטאית האולימפית, הג’ודאית שנלחמת על המזרן. מה שנלווה לזה הוא לגמרי נפלא לי כבן אדם. התאהבתי באישיות של בת הזוג שלי, לא בזכות איך שהיא נראית, נטע פשוט כבשה אותי. היו לי מערכות זוגיות עם גברים. לא אגדיר את עצמי כאחת שאוהבת רק את זה או רק את זה או גם וגם. אני מגדירה את עצמי עכשיו ככזו שאוהבת את בת הזוג שלה, את נטע".

תארי לי יום רגיל שלך.

“קמה סביב שבע בבוקר. אוכלת ארוחת בוקר לפני אימון לפי התפריט של התזונאי. לפעמים זה קפה ופרוסת לחם או שני פתיבר. לפעמים רק קפה. נוסעת לוינגייט מהבית בנתניה, לפעמים ישנה שם. ואז יש אימון ג’ודו ראשון כשעתיים. נגמר האימון, שמה קרח על המקומות הכואבים או שהולכת לטיפול אצל הפיזיותרפיסט או מתיחות עם חברות באולם. שותה שייק חלבון, נוסעת לאכול צהריים, שבדרך כלל כוללת קצת פחמימות או קטניות, חלבון, סלט. אוכל בריא. נחה במיטה לאחר מכן, ואז קפה לפני האימון הבא, ג’ודו או אימון חדר כושר, תלוי ביום. מסיימת את היום בשבע בערב. לרוב אני נשארת קצת אחרי עם החברות לנבחרת ואז ארוחת ערב ולפעמים זמן פנוי. אני מתארגנת לישון בדרך כלל בתשע וחצי בכל יום, למעט ימי שני כי בשלישי יש לנו בוקר חופשי. אז אני קמה ב־11”.

זמן לבלות נשאר לך?

“ג’ודו זה כל החיים שלי ותוך כדי הכרתי את החברות הטובות שלי. הכל כרגע בחיי נע סביב ספורט”.

מרגישה שהפסדת משהו מהנעורים?

“אני כל כך רגילה לזה, עד שאני לא יודעת מה זה בלי. ידעתי למה אני נכנסת, בחרתי בזה. חוויתי צבא וטירונות כמו כולם, הייתי בבסיס כמה שהתאפשר. נכון, לא יצאתי לטיולים שנתיים בתיכון וזה היה באסה כשהייתי צעירה אבל הבנתי למה אני עושה את זה. בי”ב במסיבת הסיום לא יכולתי ללכת עם כולם אחרי, למשל. זה ביאס ולא ביאס כי בסוף זה היה מרצון שלי, ואם הייתי הולכת למסיבה הייתי באה לאימון בבוקר גמורה רצח. אין לי חרטות על פספוס כלשהו בילדות. ויתור זה משהו רע. אני בחרתי בזה”.

בארץ היו מי שזילזלו במדליה הקבוצתית.

"בכל הישג יהיה מישהו שיוריד. זו מדליה אולימפית נכון? זהו. שיגידו מה שרוצים. הכל טוב. חייבת פה גם תודה לראשת העיר מרים פיירברג שתומכת עם מלגות וספונסרים ושזו עיר מדהימה שמגדלת ספורטאים אולימפים".

בונים עלייך למדליה גם בפריז 2024.

"אני אעבוד הכי קשה בעולם ולא אוותר לשנייה אחת עד לשם ואתן את כל כולי מעכשיו עד פריז. החלום שלי הוא מדליית זהב, ברור".

מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

"תמונות שלי מהתחרות האחרונה בפריז".

מה הגילטי פלז'ר שלך?

"המבורגר מושחת עם צ'יפס בצד. היה כזה אחרי המדליה בטוקיו".