לא קשה להביא אותי לבכי. יודעים זאת כולם. אני בוכה כשאני נעצב. אני בוכה מגעגוע. אני בוכה מהתרגשות. אני בוכה עם בית"ר עוד לפני שבכיתי את הקמת המדינה.

המועדון הוא דרך חיים, פעימת הלב.

חייתי בית"ר בדרכים, באוטובוסים אפופי עשן סיגריות אל מגרשים בכל פינות הארץ, שבת אחרי שבת. בית"ר שהתאספה בבית של נחמה ושלי בנוף הרים בכל יום חמישי. בית"ר שחיינו בנפשנו במאבקים על החתמת השחקנים הכי חזקים. הכי מבקיעים. הכי מנצחים. אף פעם לא הכי יהודים. בניתי את הקבוצה בצעדי תינוק, מטפס איתה על הרים עמוסי קוצים ומתרסק איתה בתהומות האינסופיים של עולם הכדורגל.

כל שחקן היה לי לְבֵן. כל הפסד נצרב בי והלבין עוד קווצה משערי.

את בני שלי שלחתי לשחק, מהאפרוחים ועד הנוער, בעודי חייל של בית"ר, קבוצה משפחתית שהפכה לקבוצה של המדינה. מהייעוץ המשפטי לאגודת הספורט של בית"ר, אל תפקיד היו"ר ומשם אל ניהול הקבוצה, מטפס יחד עם אחי לייזי וידידיי כאחים לי אברהם לוי ומשה דדש, עם חלומות שהגיעו לפסגה בלתי נשכחת ראשונה בשנת 1976, עם הזכייה ההיסטורית בגביע המדינה.

+++

לא אשכח את הרגעים האלה עד יום מותי. לא אשכח את עשרות אלפי האוהדים שהגיעו לאצטדיון רמת־גן לחזות בגמר הגביע ההוא. אוהדים שהצטרפו אלינו מכל חלקי הארץ, בתהליך איטי ומקצועי של קבוצה שעבדה בפרך מהלב. אט־אט זכתה בית"ר לאמון של אזרחי מדינה עייפה וחבולת תלאות, שהייתה לאוהדים ולאוהדות לאמא, לחיבוק, לשער אל עולם של אהבה. רק אהבה.

לא אשכח את הרגעים שבהם המשחק נכנס להארכה ואת השער של מלמיליאן, אורי, ילד שלי מוצלח, שהביא את הגביע אל הבית. ובכיתי אז. כן, בכיתי בלי מעצורים. ככה זה כשחלומות מתגשמים.

והגביע שנכבש בשערים של דני נוימן ויוסי אברהמי, אֵלִים לרגע באצטדיון שריחף באוויר. ושיאים, שיאים אינסוף בגביע של 85' ובאליפות ההיסטורית של 87', שבכיתי עם בית"ר.

אבל אף פעם, אף פעם, לא בכיתי מפני שפגעו בי. אף פעם לא מפני שהכו בי. כשהמכות מגיעות, כך למדתי, מיישרים גב ויוצאים למלחמה במכה.

ופעם אחר פעם הכו בנו מי שהיו קומץ והפכו לאגרוף של מעשי נבלה. חשבנו שהם תופעה חולפת שלא תוכל לאגדת הכדורגל שבנינו.

והם קבעו ביציעים בית וזרעו אימה ובתגובה למדנו, תוך כאב לב, לשמוח עם הניצחונות ולקמול עם ההפסדים מהספה שבבית. התנתקנו מהאנשים שחלקו איתנו את התואר הנכסף "אוהד בית"ר". חשבנו שגם זו דרך להילחם.

ראיתי פוליטיקה מכוערת מכה בנו נמרצות, קובעת לה מאחזים אכזריים ומפשיטה אותנו מערכים בסיסיים. פוליטיקה של נבחרי ציבור, שלא היה להם דבר וחצי דבר עם המועדון עד שזה לא שירת את קידומם האישי.

הזהרנו, אמרנו שזה הקומץ עוד יהפוך לחזות הכל, הרמנו כרטיסים אדומים, אבל גם האמנו שאת האוהדים אי־אפשר לרמות. שכדורגל הוא בית, לא אסיפת בחירות.

עוד חזיז הכה בנו, ועוד תגרה אלימה שהסתיימה ביותר מדי "כמעט אסונות", ועוד כתובת על הקיר ועוד אחת, ואין איש שיושיע, ואין איש שיבכה אותך, בית"ר המוכה.

ולפני שלוש שנים, כשבאתי בשערי אצטדיון טדי כנשיא המדינה, שמתי עצמי כלא שומע את קריאות הבוז שהגיעו מהיציעים שהיו לי פעם בית. חשבתי שאת המלחמה האמיתית בהן אני מנהל בעשייה.

+++

שבע שנות נשיאות שנאבקתי על תקווה לספורט הישראלי. הענקתי לקבוצות מופלאות, ובהן בית"ר, את "מגן הכבוד" על עשייה ערכית במועדוני ליגת העל. בנינו תוכניות עבודה של ממש ויישמנו אותן יחד עם מינהלת הליגות לכדורגל. ליווינו את מחלקות הנוער והילדים מכלל הליגות בסדנאות והרצאות לקידום מגרשים נקיים מגזענות ואלימות, וליווינו קהלי אוהדים שבחרו להיאבק בתהליכים המביישים האלה באומץ גדול.

לא בכינו, נלחמנו. וראינו ניצחונות.

ומי ילחם לך היום, בית"ר? ומי ייצא לקרב על חייך?

מי ילחם על בית"ר שהייתה סמל בכל בית בישראל, מקריית־שמונה ומטולה ועד אילת, ונלקחה בשבי. מי ילחם על סמלי הקבוצה שהפכו לפנים של הפגנות לאומניות, נגד כל סמל ממלכתי, של מסעות ונדליזם מאורגן. "בית"ר הדגל של המדינה", שאגנו פעם במגרשים, ומה נאמר מול הדגלים המבישים, נטולי סמל בית"ר, עוטי סמלים של רוע וגזענות שפלה, שמונפים היום בחלק מהיציעים.

מי ילחם לבית"ר שגם כשהייתה מזוהה עם תנועת החירות, היו לה תמיד מאות אלפי אוהדים מכל קצוות הקשת הפוליטית, בקיבוצים ובמושבים, ביישובים הערביים, בכל חבל ארץ. מעולם לא ידעת למי מצביע האוהד המריע לצידך ביציע וכל מה שקיווית היה שיידע לשיר בקצב הנכון.

הכדורגל הוא כלי מדהים ליצירת מפגש בריא ומעורר תקווה בין כל חלקי החברה הישראלית. שם אנחנו מצליחים להסכים על כללי משחק משותפים, שם כולנו שווים ורק הכישרון מכריע, שם כולנו שותפים לתקוות ולאכזבות. שם, אנחנו פוגשים את עצמנו ברגעים היפים והמכוערים.

+++

עכשיו זמן מלחמה. אנחנו נדרשים להנהגה שלכם, ידידיי שר התרבות והספורט ושר המשפטים והשר לביטחון הפנים ושלך המפכ"ל. ענו לזעקה שהשמיע חוגג, לזעקה שהשמיע אליי, לזעקת האוהדים, והחזירו לנו את הקבוצה. כי לבד לא נוכל עוד.

ענו בחקיקה נגד התארגנות פושעת. עזרו לעגן הרחקות. השיתו קנסות. בצעו מעצרים. החזירו את פעימת הלב הבית"רית עכשיו. היום.

לא רק מפני שאסון בפתח. לא רק עבור הילדים שכבר לא נוכל לשלוח למגרשים. לא רק מפני הבושה שאנו חשים מול המעשים הבלתי נתפסים שמתרחשים ביציעים.

עשו זאת כי אם תיפול בית"ר, תהיה זו נפילה של עולם ערכים שאסור שנאבד. כשהוא ייפול במגרש, הוא ייפול במדינת ישראל כולה, ובלי עולם הערכים הזה, אבדנו.