הכעס שלה, הסרקסזם שלו
היא בכעס שלה, בוטה וממוקד; הוא בסרקזם שלו, קר ומנוכר: איילת שקד וגדעון סער מסתערים זו על זה אישית, בכל הכוח. לפני שאנחנו נכנסים לשאלה על מה ולמה רגשו שרים, משפט אחד על בנט: בנושא העובדתי, שחלוק בין השניים, בנט מאמת את גרסת סער ולא את גרסת שקד. לכאורה, יש כאן חדשה שמקרינה על היחסים בצמרת ימינה: או ששקד לא יודעת מה אמר ראש המפלגה שלה לסער, או שהיא בוחרת לא לדעת.
סער הפיץ השבוע את תזכיר החוק שמונע מחבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום פלילי, להרכיב ממשלה. שקד, שמתנגדת בתוקף לחוק, אמרה שהוא עשה זאת על דעת עצמו, בלי לבקש את רשותו של בנט. סער טען שהיא משקרת: הוא נפגש בנושא הזה עם בנט באוגוסט וסיכם איתו שיעבוד במשרד המשפטים על גיבוש החוק. כאשר יסיים את העבודה, יפיץ את התזכיר ברבים. כך נהג. לפי סער, בנט לא אמר לו אם הוא יתמוך בהצעת החוק, יתנגד לה או יימנע. בינתיים הוא מעדיף לא לומר מה יעשה. לשכת בנט מאשרת את העובדות.
גם שקד וגם סער מבקשים להשפיע על מה שיקרה בעתיד בליכוד: עם כל הכבוד לטיעונים המשפטיים והקונסטיטוציוניים, זה מה שמעניין אותם. סער מאמין שאם יצליח להעביר את החוק, בליכוד יבינו שעידן נתניהו הסתיים. יהיו תהליכי התפוררות. גוש הימין יתעצב מחדש. שקד טוענת שאם החוק יעבור, נתניהו יהדק את האחיזה שלו בליכוד. הוא ילך לבחירות על תקן של קורבן. אם יגיע ל־61 מנדטים, יבטל את החוק ויחזור אל ראשות הממשלה.
כל הדרכים מובילות לליכוד, אבל לכל דרך יש תוכנת ניווט משלה. סער מבקש לשאת את דגל ההתנתקות מנתניהו: סילוק נתניהו הוא בעיניו תנאי הכרחי לניצחון הימין, לשיקומו.
שקד מבקשת להיות גם פה וגם שם. בנט עשה את זה לפני הבחירות והגיע בסוף אל ראשות הממשלה: מה שהוא יכול לעשות, גם היא יכולה. היא תישאר בממשלה, אבל תבצר בתוכה את מעמדה כטהרנית ימין. בנט יכול לנאום על הקואליציה הנוכחית כמשאת נפש, כהגשמה של שאיפת דורות לפיוס לאומי. מבחינת שקד מדובר בסידור עבודה.
על פני הדברים, חוק סער צודק לגמרי: מה שטוב לראשי ערים, טוב גם לראשי ממשלה. ניסיון השנים האחרונות הוכיח שראש ממשלה שממשיך לכהן תחת כתב אישום, כולו נזק: הוא פונה נגד מוסדות המדינה ומכפיף החלטות לאומיות לאינטרס האישי שלו. עם זאת, אי־אפשר שלא לזוע באי־נוחות: החוק לא היה מגיע לסדר היום אילו נתניהו לא היה חי ובועט ושואף לשוב אל לשכת ראש הממשלה בכל דרך. סער אומר שלפי הסקרים, החוק פופולרי: זה נכון אולי כשהדיון תיאורטי. זה עשוי להשתנות כאשר נתניהו יהיה באלמנט שלו, קורבן האליטות שרץ לבחירות.
האם העימות בין שקד לסער מרמז על התפוררות הקואליציה? לא עכשיו. האינטרסים שמחזיקים אותם יחד חזקים יותר מכל חלופה. אבל אלה רעשי רקע שמצביעים על סדקים שילכו ויתרחבו. בנט, בפרפרזה על משפט מנאומיו של צ'רצ'יל, רואה באישור התקציב את סוף ההתחלה: אחרי האישור יתחיל פרק חדש. אסור לשותפים לפתח ציפיות שהנה, עכשיו מותר לכל אחד מהם להתפרפר. המאבק על קיום הממשלה לא תם.
למרבה האירוניה, הסדקים מתרחבים גם באופוזיציה. לפעמים, מה שרע לבנט, רע גם לנתניהו.
בודקים ושותקים
באמצע יולי פרצה פרשת פגסוס: תחקיר של 17 אמצעי תקשורת בעולם, ובהם "גרדיאן" הבריטי, "וושינגטון פוסט" האמריקאי ו"לה מונד" הצרפתי, טען שתוכנית מעקב ישראלית, פגסוס שמה, נמכרה למדינות שעשו בה שימוש נפשע, עד כדי רצח, נגד לוחמי זכויות אדם, עיתונאים ופוליטיקאים. חברת NSO, בעלת התוכנה, טענה שידיה נקיות: מה שנעשה, נעשה ברשות ובסמכות. מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר אשל, מינה ועדת בדיקה שמיהרה לבקר במשרדי החברה. שר הביטחון גנץ נסע לפריז, להסביר לצרפתים שהכל ייבדק.
ומאז, דום שתיקה. מה שנראה כמשימה דחופה, הכרחית, מובנת מאליה, לעשות סדר במכירת נשק ותוכנות מסווגות לגורמים זרים ולנקות את המדינה מההאשמות שהוטחו בה – נתקע אי שם במסדרונות משרד הביטחון. לאלה שהעריכו מלכתחילה שמטרת מינוי הוועדה היא רק להרוויח זמן – הממשלה יודעת בדיוק מה עוללה ולכן היא איננה מתכוונת לבדוק כלום – היה קל להבין את השתיקה. לאלה שהאמינו לממשלה, היה קשה יותר. פרשת פגסוס היא רק דוגמית: למה מקימים ועדות חקירה אם החקירה מסתיימת כאשר הנושא חדל להיות רלוונטי. מה בצע.
קחו למשל את אסון נחל צפית. האסון, שבו נהרגו תשע חניכות וחניך אחד של מכינת בני ציון, התרחש באפריל 2018. ההורים דרשו להקים ועדה שתבחן את עבודת המכינות הצבאיות והפיקוח עליהן. המכינות התנגדו – בעיקר מנהל מכינה בשם עמיחי שיקלי, אז מקורב לבנט, היום ח"כ מורד. בסוף, בלחץ ההורים, שר ההתיישבות צחי הנגבי מינה ועדה. זה קרה לפני שנה, באוקטובר 2020. הוועדה שמעה עדויות עד שנגמר לה הכסף. מאז היא שובתת. משרד המשפטים הפנה אותי למשרד ראש הממשלה. הבאנו כסף, אמרו לי שם, בשבוע הבא תחודש העבודה. הם לא יכלו להסביר לי למה נושא כזה דורש שנה שלמה של גביית עדויות, ומסקנות אין.
או ועדת החקירה הממלכתית לאסון בהר מירון. הקמת הוועדה הייתה אחת ההחלטות הראשונות של הממשלה הנוכחית. היא עובדת במרץ. אבל ל"ג בעומר הבא הולך ומתקרב – הוא יחול בעוד שבעה חודשים – ובינתיים לא נוגעים בכל המבנים המסוכנים על ההר, לא הורסים ולא בונים. בשנים קודמות הדיונים על האירוע במירון נפתחו סמוך לאחר ל"ג בעומר הקודם, ומה קרה בעקבות הדיונים האלה, כולם יודעים. אחד מקציני המשטרה שהעידו בוועדה הציע להכריז על שנת אבל ולסגור את ההר בל"ג בעומר הבא. ספק אם מישהו יעז להגיע להחלטה כזאת, ספק אם יידעו לכפות אותה.
או משפט הצוללות. עד היום לא נקבע תאריך להתחלת המשפט: הסנגורים והתובעים מעסיקים אלה את אלה בהליכים מקדמיים. עכשיו מתנהל קרב על צו איסור יציאה מן הארץ למיקי גנור, הנאשם הראשי בתיק. הדיונים מתנהלים בדלתיים סגורות, בגלל דרישה של הממונה על הביטחון במשרד הביטחון. היועץ המשפטי לממשלה תומך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית לעניין הצוללות. תומכים בהקמתה גם בני גנץ ורוב סיעות הקואליציה. אף על פי כן, הוועדה טרם קמה. לא קשה לשער מה יקרה אם וכאשר תקום הוועדה ותנהל את דיוניה במקביל למשפט הפלילי, עם אותן טקטיקות השהיה של עורכי הדין.
פרשת קצין המודיעין שמת בכלא היא דוגמה יותר מורכבת. הקצין מת באמצע מאי. מותו עורר סימני שאלה קשים בשלושה מישורים: ראשית, סיבת המוות; שנית, האירועים שקדמו למותו ביחידה שבה שירת ובכלא; שלישית, הטיפול המערכתי – קודם כל בשיבוצם של מתגייסים ליחידות מודיעין איכותיות ופיקוח על עבודתם, ושנית, בניהול הכלא הצבאי. עיקר הנטל נפל על הפצ"ר הקודם, אלוף שרון אפק, ועל הפצ"רית החדשה, אלוף יפעת תומר־ירושלמי. במקביל קמו ועדות בדיקה באמ"ן ובאכ"א. כולם התחייבו לדיווח מלא, קודם כל להורים ואחר כך לציבור. ההורים יקבלו את כל חומרי החקירה. אם ירצו לערער על המסקנות, יוכלו לעשות זאת, בתוך צה"ל או מול היועץ המשפטי לממשלה.
אבל, כפי שפורסם, תוצאות בדיקת הדם, שנבדקו במעבדה באמריקה וחזרו לארץ באמצע ספטמבר, לא סיפקו תשובה חד־משמעית לסיבת המוות. ספק אם הסיבה תימצא אי פעם. העיכוב בבירור סיבת המוות דחה את הגשת המסקנות בנושאים האחרים, שהחקירה בהם הסתיימה או עומדת לפני סיום. בינתיים מוקפא הטיפול בנושאים המערכתיים.
מתברר שגם כאשר הכוונות של המערכת טובות, לא פשוט לסגור מעגל. קל וחומר, כאשר יש גורמים אינטרסנטיים שעושים כל שביכולתם כדי למשוך זמן. קל להקים ועדות בדיקה וחקירה; קל למשוך אותן בלי סוף; הכי קל למזמז את ההמלצות שלהן.
אגודת הידידים
קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל הגיעה בשבוע שעבר לארץ, לביקור אחרון במהלך כהונתה. היא נפגשה עם הנשיא ועם ראש הממשלה ושריו וביקרה ביד ושם. עם נשיא המדינה הקודם, רובי ריבלין, היא דיברה בטלפון. "אתה מבין מדוע אני לא יכולה לפגוש אותך", התנצלה. ריבלין הבין: אילו פגשה אותו, הייתה מתקשה להסביר מדוע היא לא נפגשת עם ראש הממשלה הקודם, בנימין נתניהו. צער אי־קיום הפגישה היה מלווה בהנאה לא מבוטלת, גם למרקל, גם לריבלין.
שנים הלעיטו את הישראלים במיתוס שיחסי החוץ של ישראל הם תוצר של קסמו האישי של אדם אחד: האנגלית המושלמת שלו, המוניטין הגלובלי שצבר, ניסיונו וחוכמתו. והנה, נבחר בארצות־הברית נשיא, ג'ו ביידן שמו, ועל אף שנתניהו מתאר אותו כידידו האישי זה 40 שנה, הוא מסרב להזמין אותו לוושינגטון. ראש ממשלת ישראל מתדפק על הדלת, והדלת סגורה. היא נפתחה רק לאחר שנבחר בישראל ראש ממשלה חדש. והנה, קנצלרית גרמניה, ידידתו האישית של נתניהו זה 20 שנה, מבקרת בישראל ומסרבת לפגוש את ראש האופוזיציה.
האירועים האלה מלמדים משהו על מגבלות התואר "ידידי האישי" כאשר מדובר ביחסים בינלאומיים. חשוב יותר, הם מלמדים שמדינת ישראל, עוצמתה, חיוניותה, היא האבן ששואבת אליה מנהיגים ומדינות – לא ביבי או נפתלי או יאיר. כל השאר יחסי ציבור.
נדמה שנתניהו מתחיל להפנים את זה. בנאומיו האחרונים הוא משנה כיוון: לא אני, נתניהו, מלך העולם, אלא אני נגד העולם. בנט, הוא אומר בבוז, לא מסוגל להגיד לא לאמריקאים. אני אמרתי להם לא (על השאלה מה יצא מזה, הוא מעדיף לדלג).
בנט אמור לנחות היום בסוצ'י, לפגישה ראשונה עם פוטין. לפגישה הוקצו שעתיים. ידברו בה הרבה על סוריה, על איראן ועל שותפות הגורל עם העם היהודי. ייתכן שידברו גם על ביצועי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, נושא ששניהם טוענים לבקיאות מופלגת בו. כמו בפגישות של בנט עם ביידן וא־סיסי, יהיה משקל מיוחד לתצלום המשותף. המסר שיעלה ממנו הוא שחילופי הגברי בלשכת ראש הממשלה לא גרעו דבר ממעמדה של ישראל בעולם. מירי רגב יכולה להמשיך לקרוא לנתניהו "ראש הממשלה". ביידן, פוטין ומרקל קוראים כך לבנט.
עבריין הוא עבריין
משפט המחץ שבחר יאיר לפיד לנאומו בכנסת ביום השנה לרצח רבין היה "צאצאיו האידיאולוגיים של יגאל עמיר יושבים בכנסת ישראל". איתמר בן גביר, שנעדר מאולם המליאה, נעלב. עלבונו היה מוצדק. מה הכינוי המזלזל הזה? אפשר לקרוא לו "עמיתו של יגאל עמיר"; אפשר לקרוא לו "מקבילו של יגאל עמיר"; "אחיו לנשק"; אבל צאצא? כשיגאל עמיר אירגן שבתות תרבות בהתנחלויות, בן גביר כבר היה עבריין פעיל, מוכר וידוע, בשירותו של ארגון טרור. נכון שעמיר רצח את רבין, אבל בן גביר חשב (ודיבר) על זה קודם.
"אנשים משתנים ב־20 שנה", אומרת עליו שרת הפנים איילת שקד. היא טועה: עבריינים מסוגו של בן גביר לא משתנים; הם רק משתכללים.
ביום שלישי השבוע פקד בן גביר את בית חולים קפלן ברחובות. בקפלן מאושפז מקדאד אל־קוואסמה מחברון, עציר מינהלי. אל־קוואסמה פתח בשביתת רעב לפני יותר משלושה חודשים. מצבו הרפואי הידרדר, המחאה שלו זכתה לתהודה, וחברי כנסת מהרשימה המשותפת התחילו לבקר אותו, בהזמנתו והזמנת אמו. בן גביר קפץ על ההזדמנות.
בבוקר יום שלישי זימן בן גביר לבית החולים כתבים וצלמים: הוא הבטיח שיהיה אקשן. לאחר שיחה מבודחת במשרדי ההנהלה (בית החולים התלונן על דלות התקציב; בן גביר התנדב להיות השתדלן של בית החולים בכנסת) עלו בן גביר ופמלייתו, שלושה־ארבעה גברים, למחלקה פנימית ב'.
ראש הרשימה המשותפת איימן עודה חסם בגופו את הכניסה למחלקה. כתבנו מאיר תורג'מן, שהיה שם, תיעד את חילופי הצעקות. "אתה לא תעבור", צעק עודה. "אתה מחבל", צעק בן גביר. עודה שלח את ידיו אל חזהו של בן גביר והדף אותו בכוח לאחור.
אחר כך, בתיווכו של סגן מנהל בית החולים, בן גביר נכנס פנימה. הווילונות נסגרו סביב מיטותיהם של שלושת החולים בחדר. בן גביר צילם את עצמו בסלפי: מרוצה, הוא התפנה לסיבוב ניצחון קורבני ברשת החברתית ובערוצי הטלוויזיה.
דוברת קפלן הסבירה לי שבית החולים תימרן בין שני חוקים: חוק החסינות מאפשר לחברי הכנסת להיכנס לכל מקום ציבורי; חוק זכויות החולה מגן על פרטיות המאושפזים. לכן איפשרו לבן גביר להגיע למחלקה אבל לא איפשרו לו לגשת אל מיטת החולה.
במקומם הייתי נוהג אחרת: הייתי מאפשר לבן גביר להגיע עד דלת המחלקה, כמצוות החוק, אבל לבד, בלי פמליה ובלי צלמים וכתבים. הייתי מקיף אותו בשוטרים ובמאבטחים שלא היו עוזבים אותו עד היציאה מהחניון. מעבר לזה, לא הייתי נותן לבן גביר להרגיש לרגע אחד בבית: עבריין הוא עבריין, גם אם הוא חבר כנסת.
איימן עודה שגה קשות. את הידיים שלו מוטב שישמור להצבעות במליאה. "הוא כל כך חלש", אמר לי שלשום על שובת הרעב. "אמא שלו התחננה באוזניי: אם בן גביר ייכנס, הדופק שלו יעלה והוא ימות. מדובר בפיקוח נפש".
אולי. אני הרחתי בהתנהגות שלו בעיקר ייאוש – ייאוש מתוצאות הבחירות, מהסקרים, מהישיבה באופוזיציה.
בעיניי הסיפור כאן איננו עודה, גם לא ההתבהמות של המערכת הפוליטית: הסיפור הוא בן גביר. נתניהו הוא האשם הראשי בהכנסת הכהניסטים לכנסת ישראל, אבל יש חלק באחריות גם לגופי התקשורת. ערוצי הטלוויזיה המסחריים, שמשדרים חדשות, כאילו חדשות, ברצף, מבוקר עד בוקר, ולא יודעים במה למלא את הליין־אפ, שבויים בהבל הפה שלו. גם אתרי החדשות והעיתונים תורמים את חלקם. חבל.
