מפקירים את הולכי הרגל

בחג סוכות האחרון יצאתי עם שני האחיינים הקטנים שלי, בני ה־8 וה־10, לאכול גלידה במרכז תל־אביב. מרחק של 700 מטר מביתי לגלידרייה השכונתית. אחרי שתי דקות של הליכה על המדרכות הבנתי שאני חייב לאחוז בידם של שני הילדים אם אני רוצה לשמור על שלומם וביטחונם. תוך דקות קפצו קורקינטים חשמליים מהכביש למדרכה (ולהפך), שעטו לעברנו כאילו מדובר במסלול מרוצים ועשו טובה אם האטו מעט כאשר הם מזגזגים בין הולכי הרגל. כך, פעולה פשוטה של לצאת ממפתן בניין המגורים שלך למדרכה הציבורית הפכה למסוכנת.

הרגלנו את הילדים שהמדרכה היא המקום הפתוח והבטוח עבורם. שם הם יכולים לקפוץ, לרוץ ולהרגיש חופשי. שנים מלמדים אותם כמה הכביש מסוכן ואיך להיזהר בצמתים ובמעברי חצייה. אלא שעכשיו צריך להסביר או לשכנע אותם כי גם המדרכה היא מרחב ציבורי מסוכן. גם את המשאב החופשי הזה לקחו להולכי הרגל.

אז מי הכתובת? רוכבי הכלים החשמליים ועיריית תל־אביב, כמו גם עיריות הערים הגדולות. רבים מרוכבי הקורקינטים והאופניים החשמליים פשוט לא מצייתים לחוקים, לא מתחשבים בהולכי רגל ובנוסעים אחרים, מזלזלים בתרבות הרכיבה ומפירים את מרקם החיים האורבניים. זה מקומם כפליים לאחר שעיריית תל־אביב הפקיעה נתיבי תחבורה שלמים ואלפי מקומות חניה לטובת מסלולים ייעודיים לרוכבי כלים חשמליים. אבל הם בשלהם. העירייה, שבמקום לתת את המקל (אכיפה) לצד הגזר (מסלולי רכיבה) ולשנות דפוסי התנהגות בעיר תל־אביב, פשוט מתעלמת ועוצמת עין. אפס אכיפה על רכיבה פושעת. אפס התייחסות לסכנה על המדרכות.

יש לכך הסבר פשוט: עיריית ת"א, באוזלת יד לצד רשלנות מקוממת, מעדיפה לאכוף חוקי חניה של כחול־לבן (איפה שנמצא הכסף הגדול) ולא לנהל אכיפה איפה שבאמת צריך (כי שם לא רואים כסף). פקחים זה לא רק דוחות חניה והכנסות. והתוצאה? כאוס משתולל ברחובות וביטחונם של הולכי הרגל על המדרכות שהפך להפקר. במקום להציב פקחים על המדרכות ובצמתים ולנהל אכיפה משמעותית ושיטתית נגד עבירות חמורות של רוכבי כלים חשמליים – העירייה מחפשת את הכסף הקל.

הדברים האלה מתחברים לתיאבון הגובר של המדינה להפוך את החניה בערים הגדולות לסיוט של ממש. מאחר שהרשויות רואות בחניה משאב נדל"ני יקר ערך, הן אומרות לעצמן: למה לתת אותו בחינם לתושב העיר? אז מייקרים את החניה, מפקיעים מקומות והופכים את החניה למצרך של עשירים (חניונים או חניה פרטית).

היות שאני רוכב על קטנוע מרבית הזמן, אני בעד מהפכות ירוקות שמתאימות את עצמן לעידן המודרני ובוודאי מקילות על החיים הצפופים בעיר. אבל בישראל המהפכה היא עם היגיון הפוך: במקום למצוא פתרונות שיתאימו לרפורמות ולשינויים, כמו תחבורה ציבורית משודרגת לצד רכבת קלה ותחתית, מורידים קודם את הגרזן על הראש של התושבים. בלי תמריצים, בלי אלטרנטיבות, בלי הקלות. תארו לעצמכם תסריט דמיוני: פותחים את הרכבת הקלה והתחתית, מייעלים את התחבורה הציבורית, ואז אומרים לתושבים: עכשיו גם תורכם לוותר על מקומות חניה חינם.