אנחנו או הם

אבול הוא כפר ערבי ליד נצרת. יום אחד פרצה שם קטטה בין שתי חמולות: ראין ואקריה. כלי נשק נשלפו. בחילופי האש נהרג אחד מבני חמולת אקריה.

המשטרה הגיעה לכפר בכוח גדול. הרוצח נעצר. במקביל נפתחו מגעים לסולחה. מפקד מחוז צפון ניצב שמעון לביא הזמין לשיחה את ראשי החמולה שנפגעה. "השוטרים פרוסים בכל הכפר", אמר להם, "הרוצח עצור. הסולחה בדרך. למה לכם לפתוח חשבון של שנאה שיפגע בכם לאורך דורות. תנו לנו לטפל בבעיה".

אחד הנכבדים לקח את לביא הצידה, לשיחה בארבע עיניים. "תגיד", שאל, "חיפה זה במחוז שלך?". "לא, חיפה במחוז חוף", השיב לביא. "אז אם נוריד אחד בחיפה זה יהיה בסדר מבחינתך?".

השאלה נאמרה לגמרי ברצינות. בידידות, אפילו. "השתגעת?" הגיב מפקד המחוז, "שלא תעזו". אף על פי כן, החמולה הנפגעת מצאה הזדמנות לרצוח את אחד מבני החמולה הפוגעת. כשהיעד העיקרי מסתתר או מוגן אין לצד השני בעיה לרצוח את אחד מבני או בנות המשפחה. מאז השקט בכאבול נשמר, עד הריב הבא, עד הרצח הבא.

למעלה ממאה ישראלים וישראליות מהמגזר הערבי נרצחו מתחילת השנה. המספר מזעזע, בלתי נסלח. נוח לחשוב שהמכנה המשותף היחיד לכל הנרצחים הוא ההשתייכות המגזרית. כך אפשר להדחיק את הבעיה, להרחיק אותה מסדר היום של רוב הישראלים. אבל האמת היא שיש מכנים משותפים נוספים, חוצי מגזרים: פריחת הפשע המאורגן, אובדן ההרתעה, הזנחה ממושכת של שכבות מצוקה, שוק שחור ענק, בממדים בינלאומיים, שסוחר בכסף, בנשק, בחשבוניות מס פיקטיביות ובסמים, מערכת משפטית שפוטרת עבריינים בעונשים קלים.

בשנים האחרונות אנחנו חיים בסוג של גן עדן: שוטרים לא מטרידים אותנו ברחובות, מוכסים לא עוצרים אותנו במסלול הירוק, גובי מס לא מחטטים בהכנסות שלנו, פקחים לא מחרימים לילדים שלנו את הקורקינט החשמלי: איש הישר בעיניו יעשה. בהוויה הפרועה הזאת יש קסם לא מבוטל: היא עושה את החיים כאן לשמחים יותר, אטרקטיביים יותר; היא עושה טוב לפוליטיקאים בקלפי.

אבל לאנרכיה יש מחיר נורא, והוא הולך ועולה, הולך ומצטבר. מי שחושב שעוד כמה מאות תקנים לשוטרים יפתרו את בעיית המשילות בישראל חי בסרט.

טובא־זנגריה, בקצה הדרומי של אצבע הגליל, הוא היישוב עם אחוז הכלואים הגבוה ביותר בארץ, גבוה מרהט שבנגב. התושבים בדואים – צאצאים של הלוחמים עטורי התהילה של המחלקה הבדואית בפלמ"ח. רבים מהעבריינים ביישוב מתפרנסים מפרוטקשן מתוחכם. איך מתוחכם? בדרך כלל העבריין לא פונה לבעל העסק – בעל העסק פונה אליו, ויודע למה. בעל העסק מבקש שמירה. לעבריין יש חברת שמירה, ששמחה להוציא לו חשבונית. הכל חוקי לגמרי. אין פיקוח של המדינה. גם אם מתגלה עבירה, העונש מינימלי – עד שנת מאסר או עשרת אלפים לירות (לירות!) קנס.

לפני חודשים אחדים היה מקרה ירי על סניף של רשת קפה במרכז המסחרי של מלון גליליון באצבע הגליל. כולם הניחו שמדובר בדמי חסות: הבעלים סירבו לשלם והעסק שלהם נורה. למפקד המחוז הייתה תיאוריה אחרת, הרבה יותר מעניינת: באותה תקופה המשטרה פשטה על טובא־זנגריה. העבריינים בטובא ביקשו להעביר מסר: מוטב לה, למשטרה, לרדת מהגב שלנו. הם החליטו לירות על סמל, משהו בולט, מוכר, משהו שהתקשורת תעשה ממנו סיפור גדול. השוטרים יבינו את הרמז ויירדו מהם. נבחר הכדור פורח בשטח מלון גליליון. הם ירו בכדור הפורח. הקליע עבר את הכדור ופגע בבית הקפה.

סיפור דומה התרחש כשהמשטרה פשטה על ארגון הפשע של האחים אבו־לטיף, דרוזים מהכפר ראמה. זהו ארגון פשע גדול, מסונף, שזוכה לכבוד מארגונים מקבילים, יהודיים וערביים, במרכז. הוא נחשד בסחר בנשק, בהטיית מכרזים, בהלבנת הון, בפרוטקשן. חלק גדול מחייליו יוצאי צה"ל.

כאשר המשטרה ניסתה להתעמת איתם, נורו סניפים של חמישה בנקים במגזר הערבי. לא היה מדובר בנקמה של לקוח שלא קיבל שירות. המשטרה חשדה שהבנקים נבחרו כסמל שלטוני - ירי לצורך הרתעה. חמשת האחים לבית אבו־לטיף נעצרו. מיד אחר כך נורו 20 סניפי בנקים בצפון. במארס השנה הועמדו שלושה מבכירי הארגון לדין, בחשד שמנעו באיומים מקבלנים לגשת למכרזים, זה נגמר בעסקת טיעון ובעונשים מגוחכים.

אלפי הישראלים שטיילו בשבת לתומם בנמל יפו, להסתלבט מול הים או לאכול דגים, הפכו בעל כורחם לעדים לרצח. המתנקשים ביקשו לחסל עבריין יריב. האימה שהשאירו אחריהם הייתה בונוס. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש, מהתחלה, במערכת החינוך, במערכת האכיפה, בבתי המשפט. בסוף זה או אנחנו או הם.