"כלום לא השתנה"

הגעתי כמעט לגיל שאמא שלי הייתה כשהיא נרצחה. אני חושבת על מה היא הפסידה כל השנים. נכדים שנולדו, חתונות, לידות. כל שנה מעל הקבר שלה אנחנו, בני המשפחה, מונים את הדברים שהיא הפסידה. אבל אני בעיקר מרגישה שהעולם הפסיד אותה. היא הייתה אישה של אור, מלאה באהבה לכולם, אינטליגנטית, חמה וזאת שרואה תמיד את החלק המלא בכוס.

גם אחרי כל השנים אני שואלת את עצמי מה יצא מזה שהיא מתה? מה השתנה במדינה? ותמיד מגיעה לאותה התשובה — כלום. עולם כמנהגו נוהג. היום כמו אז לא ייחסו לזה חשיבות, לא התייחסו לבני המשפחה. אמא שלי מתה בצורה לא מוכרת, עוברת אורח שהתפוצצה באמצע היום. לא תאונת דרכים, לא מחלה, היא לא מתה לפי "הספר". המוות שלה לא ענה על שום קריטריונים של פיגוע ומעשה טרור, ובגלל שהקריטריון לא קיים כך גם אנחנו לא קיימים.

ישבתי באולפנים, זעקתי, אבל לא היה מי שישמע אותי. לא דיווחו לי על שום התפתחות בחקירה, ניזונתי מהתקשורת. אמא שלי נרצחה בפעולת איבה, אבל אנחנו לא מוכרים כנפגעי פעולות איבה כי שוב, הקריטריונים. אני צעקתי ובכיתי והסברתי, אבל זה לא הזיז לאף אחד כי זה לא קרה לאף אחד "חשוב". מי שיחווה על בשרו, ואני לא מאחלת זאת לאיש, לאבד אמא, רעיה, סבתא, לגדול בלי החיבוק שלה, לחיות מאזכרה לאזכרה, יבין עד כמה זה משנה חיים. זה גומר אותם.

אני רואה את המקרים האחרונים וזה כואב לי, וכל מה שיש לי להגיד לאותן משפחות זה שליבי איתן. אין עוד מילים, כי אין. כלום לא קורה. עברו 18 שנים מהמקרה של אימי, היו הרבה הזדמנויות שיקרה משהו ולא קרה. היה אפשר לתקן ולא תיקנו. דבר לא השתנה.

"אפשר היה לתקן". הבת, עמית

הביאה לדפוס: קורין אלבז־אלוש