כל שחקן שנכנס בשנים האחרונות לדמות של סוציופת מכיר את החרדה שחרותה בטאבו על שם ג'יימס גנדולפיני. מי ששיחק את טוני סופרנו, המאפיונר הדובי בעל הפרעת האישיות האנטי־סוציאלית שמסוגל לחנוק מלשן עם חוט תיל ורגע לאחר מכן לדמוע בגלל ברווז מחמד, הפך למושא הזדהות לצופי הסדרה. בראיונות שנתנו אחרי מותו ציינו כוכבי הסדרה שהאלימות הקיצונית של סופרנו חיסלה מבפנים את גנדולפיני. שהרגשות האפלים שנאלץ לחצוב מתוכו גרמו לו לטשטוש בין האיש שהיה לדמות ששיחק. דרמת הפשע 'עלומים' ב'כאן 11' היא ממש לא 'הסופרנוס', למרות שהיא מציגה עולם עברייני ולא מעט סצנות אלימות. אופק פסח, שמגלם את מנחם, אחת הדמויות הכי מבהילות שנראו בטלוויזיה הישראלית, הוא בטח לא גנדולפיני. אבל כמו סופרנו, גם מנחם, נער ועבריין עם נטייה לאלימות פיזית ומינית שהוא מיישם על אויבים וחברים, מסתיר בתוכו נשמה פגועה. במסגרת התפקיד אופק מצא את עצמו משחק בסצנות קשות לעיכול: באחת הוא דוקר באגביות חבר. בנוספת מתברר שהוא מסתיר את אהבתו לגברים ולחברו הטוב אושר שאותו מגלם אמיר טסלר. באחרות הוא מתעלל באמצעות קלשון או קורע לנוכחים את הצורה. בעוד אמיר בן ה־16, שהרגיש שהדמות של אושר, חברו הטוב של מנחם שדווקא מחפש אקזיט מהפשע, עלולה לפלוש לו לחיים, אצל אופק בן ה־20 זה היה קצת מורכב יותר. וקצת כמו במקרה של גנדולפיני, הדמות של מנחם בלעה את אופק, ילד טוב כפ"ס, בעודו בחיים. "כשקראתי את התסריט פעם ראשונה אמרתי, אוקיי, אני לא יכול לעשות את זה", הוא מספר. "אמרתי, איפה אני מוצא אצלי את המקומות המורכבים האלה? האלימות אצל מנחם היא מנומקת. היא תוצאה של העומקים שבתוך הדמות. לכן מהאלימות לא דאגתי. אמרתי, ברגע שאני אבין את העומקים כל האלימות תצא החוצה. ואני איזה ווזווז מכפר־סבא. לא בן־אדם אלים".
ופתאום עכשיו כשאתה מנחם יש לך אפשרות לדפוק למישהו כיסא בראש גם על חשבון הטראומות שלך. איך זה הרגיש?
"היה לי את האומץ להגיד פתאום דברים שבחיים לא יכולתי. ואז אתה לא מוצא את עצמך. רוצה לשמוע משהו מפחיד קצת? כשהייתי חוזר הביתה, לא הייתי מרגיש שאני מנחם, הרגשתי כמו אופק אבל מי שקרוב אליי היה אומר שאני נראה מאוד לא טוב. אמא שלי דאגה לי, אמרה שאני נראה בדיכאון. פשוט כי נשאבתי לסיפור. אבל לא פחדתי, פשוט דחפתי עוד, כי הרגשתי שאני לא טוב מספיק".
מאיפה התחלת להתחבר לדמות הזאת?
"חיטטתי בפצעי העבר שלי כדי למצוא מקומות שיקרבו אותי למנחם. זה מה שהביא אותי לקיצוניות. כשהייתי בן עשר ההורים שלי התגרשו וזה צילק אותי. למרות שהם עשו את זה יפה, הבית שלך מתפרק. וכשחזרתי לזיכרון הזה אמרתי לעצמי שכל כך כעסתי שהייתי יכול לשבור למישהו כיסא בראש. אז אותי אמא לא נטשה כמו שקרה למנחם, אבל זה שאבא שלי עזב את הבית גרם לי לחוויית נטישה וזה משגע אותך. כשקשה לי אני מסתגר בתוך עצמי. כשלמנחם קשה אז הוא מוציא את זה באגרסיות. אמרתי לעצמי שקרו לנו דברים דומים רק שהאופי שלנו שונה. החלטתי להתחבר לדברים האלה ולהגיב כמו מנחם".
מתי הבנת שקצת הלכתם לאיבוד?
"בצילומים. הבנתי שאני לא מצליח להיפטר מהדמות. בפרק שמונה מנחם מגורש מהבית. אין לו איפה לישון והוא ישן בעליית הגג של בית הספר. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו מאוד נועז כדי להרגיש כמוהו. אז הלכתי לישון באותה עליית גג. ישנתי יומיים על הגג, התנתקתי מהטלפון. לא סיפרתי כמעט לאף אחד שאני שם. אני זוכר שהייתי אוכל בלילה מהסנדוויצ'ים של היום־צילום. לא ציחצחתי שיניים. לא התקלחתי. הייתי הומלס על הסט ואני זוכר את העוצמה שהרגשתי, כי אתה משתגע. אתה מנותק מהעולם, אתה רעב. זה לגמרי להתפלפ. אתה הופך להיות סוג של חיה".
אמיר: "אתה קופץ למים העמוקים בתחילת הצילומים ואתה מרגיש לא מוכן ולא מספיק טוב לכל הדבר הזה. תוסיפי לזה את מערכת היחסים שלנו בסדרה שהייתה לא פשוטה. היו רגעים שזה היה גדול עליי".
כלומר?
"לחברות לא היה מקום בזמן הצילומים. היינו שם אחד בשביל השני אבל לא יכולנו להיות חברים כמו שאנחנו עכשיו, כי עשיתי הכל כדי לנתק ביני לבין אושר. לחזור להיות אמיר בכל פעם שיש קאט, כי אחרת לא הייתי יכול לאזן את עצמי. היו שלוש פעמים שנגמר היום והלכתי הביתה עם הקעקוע של אושר על הצוואר והרגשתי שאני לא יכול להיכנס הביתה עם הדבר הזה. שאני רוצה להוריד את זה ממני. ואין דבר שהיה לי יותר חשוב. הקעקוע הזה גרם לי להרגיש שאני לא נקי. ועד שלא הלכתי לישון הייתי שומע בראש את הקול של תאופיק ועוזר הבמאי מדברים. זה נשמע אולי כמו דיבוק, אבל זה פשוט האינטנסיביות של הסט".
אופק: "ערב אחר ישנתי עם חברה שלי. היא שמעה אותי ממלמל, 'די חוסאם, די' (דמות של עבריין בסדרה) וחברה שלי חשבה שאני צוחק. והתחלתי להיכנס לאיזה לופ מתוך שינה והמשכתי לדבר. בבוקר היא סיפרה לי את זה ואמרתי, בואנה, הדמות השתלטה לי על החיים. זה נכנס לחלומות שלי. שם זה קצת הפחיד אותי. ועדיין כל מה שעניין אותי זה לעשות עבודה טובה. אז לא עצרתי. עד לאותו רגע לא הפחיד אותי כלום".
ובדיעבד?
"בדיעבד אני מסתכל על עצמי ואומר בואנה, מה זה? מי זה?! הוא מפחיד אותי".
× × ×
כבר מהפתיח של 'עלומים' מתכווצת הבטן. הנוף המיוער ליד בית־שמש נדמה כחורש רע, תחושה שמתחזקת כשנערה הלומה תועה בו. הבמאי תאופיק אבו ואיל ('עטאש - צימאון') הכניס לדרמה המתח הטלוויזיונית תנופה שמוכרת מהמסך הגדול. הסדרה, שמשודרת בימים שני וחמישי, בשעה 21:30 ב'כאן 11', הייתה מועמדת לשבעה פרסים בפסטיבל קאן, וכבר קרובה לשני מיליון צפיות בפרקים בדיגיטל. אנסמבל השחקנים מרשים וכולל את יהודה לוי, שני כהן, יניב ביטון ונבו קמחי, אבל מי שבאמת זוהרים בו הם פסח וטסלר. העלילה מתחלקת בין חקירת אונס הנערה לבין סיפורה של חבורת תיכוניסטים בבית הספר הגרוע באזור. לצד מנחם, עבריין וסוחר סמים סדיסט שמאוהב בסתר בחברו הטוב אושר. אבל אושר מפנטז על חיים של אחרים, רוצה להתגייס לצבא ולהשאיר מאחוריו את הרישום הפלילי והחיים בשוליים. הוא רק לא לוקח בחשבון שמנחם לא ייתן לו לעזוב בקלות.
במסגרת האינטנסיביות העלילתית, מנחם ואושר הם החברים הכי טובים, אבל במקביל כל אחד מהם הוא המכשול של השני. הדינמיקה הזאת מכניסה את השניים למעגל של אלימות פתולוגית שמתחיל בכדור באולינג שאושר מטיח בראש של חברו, שמחזיר לו בסצנת התעללות מינית כשהוא מאיים עליו שיהרוג אותו אם לא יעשה מעשה מגונה בבובה. "אופק אולי סמך עליי שאני לא אדפוק לו כדור באולינג בראש, אבל אני לא סמכתי על עצמי", צוחק אמיר. "תאופיק הבמאי כל הזמן אמר לי, 'זה לא נראה טוב, תתקרב קצת יותר'. אמרתי לו 'לא'. ואופק עמד שם ולא ידע מה לעשות. הבנתי שאני צריך להיות זה ששם את הגבול לתאופיק ואמרתי לו שאני יותר מזה לא מתקרב אליו. זה קרוב מדי לראש שלו".
אופק: "אני מבין למה אמיר עשה את זה ואני מעריך את זה, אבל אני כל כך סומך עליו שגם אם הוא היה דופק לי את הכדור בראש לא הייתי כועס לרגע. היו הרבה רגעים לא קלים. הסיפור הוא קשה. ברגע שאלה החומרים זה משליך על הסט. אני זוכר שאמרתי לעצמי, אני על הגג, מכריח חבר שלי לזיין בובה וזה מרגיש לי אמיתי. זה מחרפן. חוויה מאוד מורכבת".
בוא נדבר על הסצנה עם הבובה לרגע. אחת הקשות שנראו בטלוויזיה.
"כשאני אומר לו לזיין את הבובה זה בגלל שאני שבור לב. כי אני מאוהב בו ומרגיש דחוי. כשקראתי את התסריט, ההחלטה הראשונה שלי הייתה שאני לא שופט את מנחם. אתה חייב להבין למה הוא עושה את זה. התחברתי לשיברון הלב. הרי למה הוא עושה את זה? כי הוא רוצה לשמור על אושר קרוב אליו. זו הדרך שלו. גם כשמנחם אומר לאושר, 'אני אדקור ואזרוק אותך מהגג', זה ברור שהוא לא מסוגל לזה. לכן הוא מתחרפן. כי הוא כל כך אובססיבי אליו ולא יכול להגיד במילים מה הוא מרגיש".
אמיר: "לפני זה היה בסצנה משהו מרתיע. אני מודה. זה היה פחות גרפי ממה שזכרתי את זה בצילומים. חששתי מזה. ידעתי שזו תהיה סצנה קשה של השפלה ושל השפלה מינית, אבל לא ידעתי כמה בוטה זה יהיה עד שהיינו בתוך זה. ואתה אומר לעצמך, יש פה סצנה קשה מאוד שבסופו של דבר דודה שלך תשב בבית ותראה אותך מזיין בובה".
ומה עצמך עונה?
"שזה לא אמיר טסלר פה, זה אושר. לגמרי ניתקתי את עצמי מהסיטואציה. אמרתי, 'זה לא אני עכשיו'. זה לא קורה לי. ככה שמרתי על עצמי כדי שלא יקרה לי מה שקרה לאופק, שהוא והדמות התחברו. אמרתי לעצמי שאושר צריך לתת לעצמו להירמס ולהיות במצב הכי עלוב והכי מושפל. אבל זה הוא ולא אני. זה ניטרל לי את הקונפליקט. אחרי שזה נגמר, אנחנו הולכים לאכול לאנץ'. אתה רואה איך לחברים שלך מהצוות, בעיקר לנשות הצוות, כואב עליך. ואני זוכר שלקח לי זמן לחזור לעצמי. לא ממש היה לי תיאבון. זה היה יום מאוד־מאוד קשה. בסוף נשכבתי בחדר ההלבשה ואתה כל כך מעורער וזה נשמע שטחי ומטומטם, אבל אתה צריך את הטלפון שיש בו הודעות מחברים. אתה צריך להיזכר מי אתה".
אופק, מעבר לאלימות יש לך גם סצנה אינטימית עם אחד השחקנים. זה היה אתגר? "זה היה יותר גיפוף מעירום. הבנתי שהנטייה המינית של מנחם שונה משלי. זה לא הפחיד אותי. לפני הצילום דיברנו על גבולות. נגיד, מותר לגעת בתחת? מה אסור? לו היה מאוד מביך לדבר על זה. אני אמרתי, 'שמע אתה רוצה שאני אנשק אותך?' הוא אמר לי, 'אחי איך אתה מדבר?' מה שהיה לי נורא מביך בזה הוא שהרגע הכי אינטימי שלך זה מה שקורה בחדרי המיטות. זה הדבר הכי פרטי שלי איך שאני מתנהג כשאני במיטה ואיזה פרצופים אני עושה. פתאום שם ראיתי איזה פרצוף עשיתי ושאני סוג של גונח. אמרתי, וואי זה כל כך חשוף! אני לא יכול לראות את עצמי ככה! לא עניין אותי שזה היה עם גבר. זה היה הדבר הכי פחות רלוונטי בסצנה".
בניגוד ל'בני אור', דרמת פשע שיצאה מוקדם יותר השנה ועסקה בחבורת מתבגרים שסחרה בסמים בבאר־שבע והציגה גלריה מרשימה של נון־אקטורס עם ביוגרפיה שמשיקה לסיפור, אבו ואיל בחר בשחקנים צעירים. ההשוואה בין הסדרות כמעט בלתי נמנעת. בעיקר בגלל כמות האלימות. ב'בני אור' קראו הורים קראו להוריד את הסדרה מהמסך לאחר פריצה של בני נוער לבית ספר ולגן, לאחר שטענו שהושפעו מהסדרה. אבל אמיר ואופק לא חושבים שהמסך אחראי לחינוך ילדים. "זה כמו להגיד ש'הסופרנוס' מעודדת אלימות", אומר אמיר. "ברור שכשאתה רואה סדרה אז אתה מאוד נקשר לדמויות ולעולם. אבל שאלות כמו שהיו על 'בני אור', כמו למה משדרים את הסדרה, אחרי זה הילד שלי הולך ופורץ לבית ספר? אז אם הילד שלך אלים או אלים מינית זה לא בגלל הטלוויזיה. זה קשור לחינוך".
אופק: "אני לא רואה ילדים בכלל רואים את הסדרה הזאת. זה לא מגניב. זה מורכב".
אמיר: "גם אם ילדים יראו את הסדרה הזאת אני לא רואה איך הם יהיו מושפעים ממנה, כי הילדים האלה שהם עבריינים במירכאות הם עבריינים בלית ברירה. גם אם הם קשוחים וחזקים והולכים מכות ומשפילים אנשים, אתה רואה אותם במצבים שהם הכי פחדנים, חלשים, והכי חשופים וזה מה שמאוד־מאוד אהבתי בתסריט. שהסדרה הזאת לא באה ללמד כמו שהיא באה לספר סיפור".
× × ×
הם אינטליגנטים. מצחיקים. רגישים. אופק, שאולי כבר ראיתם כאח של חגו ב'המפקדת', שמשרת בצה"ל כאמן פעיל, גדל בכפר־סבא וטופח להיות דווקא שחקן כדורגל. הוא התחיל לשחק בגיל חמש ועזב בגיל 15, כשחבר הכיר לו את עולם המשחק. "שיחקתי בהפועל עליה כפ"ס, אבל זה לא בדם שלי ולא באופי שלי להיות שחקן כדורגל. אני יותר מדי רגיש. לפני משחקים הייתי ממש מפחד. היו שחקנים מהקבוצה היריבה שאמרו לי, 'חכה־חכה מה אני אעשה לך אחרי המשחק'. הנער שהיה לוחש לי את זה באוזן עשה לי רע ופגע בי, אבל לא היה לי אומץ להתעמת איתו. אולי דרך מנחם אני מרשה לעצמי לשחרר".
אמיר הוא סיפור אחר. גדל במושב קדרון לאבא עוזר במאי, כך שהתחום לא היה זר לו. בגיל תשע הוא כבר נבחר לשחק את בן דמותו של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך' שביימה פלונית בשם נטלי פורטמן. גם היום הוא מסתכל על החוויה כשייכת לרגעים שאחריהם החיים לא יחזרו להיות אותו דבר. "פחדתי שאני אקבל את התפקיד כי אמרתי, אני לא באמת שחקן כמו שהם חושבים. אבל באודישן הרצון להתנסות בדבר הזה היה הרבה יותר חזק מהחשש. זה מופרע לגמרי, להיות ילד בכיתה ג' שצועד לקראת חוויה כזו שלא חלמתי אפילו להגיע אליה".
מפורטמן הוא לא זוכר יותר מדי. "היא מאוד בגובה העיניים. הייתי בן תשע. לא ראיתי 'ברבור שחור' אבל הבנתי שמדובר פה בכוכבת בינלאומית שאם היא יוצאת לרחוב קופצים עליה. בתור ילד זה הרגיש לי כאילו מורה מדברת איתי".
מה אתה זוכר מהמפגש עם עמוס עוז?
"את ההתרגשות של ההורים שלי, ושל סבתא שלי. כשפגשתי אותו על הסט הוא ישב בסצנה אחרי שאמא שלו התאבדה, אבא שלו מלווה אותו לרכבת והוא נוסע לקיבוץ. הוא אמר לי אחר כך שהוא ממש זוכר את הרגע הזה ופתאום הוא רואה את זה מול העיניים וזו מתנה מאוד גדולה שאפשר לתת לבן־אדם. איזושהי תרפיה כשפותחים את הפצעים. אנשים שישבו לידו במוניטור אמרו שהיו לו דמעות בעיניים כל הסצנה".
מה אתה עוד זוכר מהסט?
"הפדיחה שלי איתו הייתה שבוע אחרי הצילומים. אני מקבל טלפון ממספר חסוי. ולהורים שלי יש חבר שכל הזמן עובד עליהם. אני עונה לטלפון ומהצד השני אני שומע, 'שלום, מדבר עמוס עוז. רציתי להודות לך שגילמת את הדמות שלי בסרט ואני נפעם מההופעה שלך'. ואני אומר, 'מי זה, מי זה השועל?' יש שתיקה מהצד השני. והוא אומר לי, 'מדוע אתה מכנה אותי שועל?' ואז אני משתנק. אחר כך אנחנו מתקשרים לחבר של ההורים. הוא אומר, 'זה לא אני' ורק אז הבנתי שאכלתי אותה. צילצלתי אליו. אמרתי, 'חשבתי שחבר עשה עליי מתיחה'. אמר, 'הכל בסדר, גם חברים שלי היו מותחים אותי בילדות'. זה שבר את הקרח בינינו. הייתי בלוויה שלו. הרגשתי שזה המינימום שאני יכול לעשות".
מה אתם לוקחים איתכם מ'עלומים'?
אמיר: "אופק קיעקע משפט שתאופיק אמר".
אופק: "זה נחרת לי בראש. 'הכאב הוא זמני אבל הקולנוע הוא לתמיד'. הוא לא המציא אותו אבל זה נורא תפס אותי. הפרויקט הזה גורר איתו המון כאב. ומועקה. אלה דברים שהולכים איתך".
