מחוץ לפריים

בין כל הצילומים של אלק בולדווין בוכה בצד הדרך לאחר תקרית הירי הטרגית על סט הסרט 'ראסט' והדיונים לגבי עתידו של השחקן, קצת נשכח שלתאונה המחרידה לפני שבוע יש קורבן אחד: קראו לה הלינה האצ'ינס. עד שבוע הבא כולנו נשכח את השם שלה, אז הנה כמה פרטים עליה: היא ילידת אוקראינה, שגדלה עם אביה בבסיסים צבאיים של הצי הסובייטי, למדה עיתונות והשתתפה בתחקירים במדינות שלא בדיוק מברכות עליהם. כשהגיעה בעקבות האהבה לאל־איי שינתה כיוון, התקבלה ללימודים באקדמיה הכי אקסקלוסיבית לקולנוע והתחילה לצלם סרטים עצמאיים קשוחים. לפי כל הסימנים (וחשבון אינסטוש יפהפה) היא הייתה חתיכת כישרון.

אם הסיפור הטרגי מלמד משהו ברמת העיסוק התקשורתי בו, הוא שאין דבר שמנצח סלבריטאות. מעל 300 אמריקאים נורים מדי יום בנשק, 100 נהרגים, וחלק נכבד מהם הוא בגלל תאונות נשק ופליטות כדור. רובן קורות בגטאות שחורים או בעיירות ווייט־טראש, והקורבנות שם לא זוכים אפילו ברבע שעת התהילה הזאת. אבל גם במקרה הזה, עם המיקוד הבלתי נשלט בכוכב המוכר והעשיר (שרגע אחרי שנחקר בתחנת המשטרה של סנטה פה קיבל אישור לעזוב את המדינה ולחזור לענייניו), נחשפה ההיררכיה הבלתי כתובה של הוליווד ושל אמריקה כולה.

מול הכישרון של האצ'ינס, צריך גם לומר שהמקום היחיד שבו מצאה עבודה הוא הפקות עלובות שבהן חצי מהצוות נוטש בזעם את אתר הצילום כי נגמר הכסף (אתם בטוחים שהסיפור הזה לא קרה בישראל?). אחוז הצלמות בהפקות הוליוודיות סדירות עומד על כחמישה אחוזים בלבד, ובכל ההיסטוריה רק צלמת אחת הייתה מועמדת לאוסקר, מה שמראה שיש עדיין מקומות בעיר הסרטים שמתנהלים כמו אוהל במילואים. אפשר לחגוג עד מחר את מהפכת מי־טו ואת העובדה שהשנה במאית זכתה בפעם השנייה בסך הכל בפסלון הבימוי, ובדרך לשכוח שזו עדיין תעשייה שבה גם אם האצ'ינס הייתה שורדת, היא הייתה צריכה לנצח כל סטטיסטיקה אפשרית כדי להצליח.

לא הפער המגדרי הרג את הלינה האצ'ינס, ולא הוליווד כולה. זה היה תוצר של טמטום ורשלנות סתמית. רק כשמדברים על הסיפור הזה, בואו נזכור את שמה לפני שמדברים על אלק בולדווין.