ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 26.10.2021
    צלילי העווד
    המהפך משחקנית למעצבת אופנה ובעלת חנות בגדים, העצב בתקופת הקורונה, החשש לצאת לחדר המדרגות בתקופת מבצע "שומר החומות". מירה עווד מסבירה איך הפסידה תפקידים בגלל הטייפקאסט, מגלה מדוע היא לא מתלהבת מהכניסה של מנסור עבאס לממשלה אבל מכבדת את סמוטריץ' ומספרת למה כבר לא משגעים אותה בשאלות על ילדים
    איתי סגל / צילום: יונתן בלום

    אף פעם לא מאוחר להפוך למעצבת אופנה / ב־2014, כשהיה עוד מבצע בעזה, ועוד פעם מצאתי את עצמי שואלת מה יהיה עם המקום הזה, וביטלתי הופעות כי לא הייתי מסוגלת לשיר, קברתי את עצמי בסטודיו קרמיקה שלי. איכשהו, על אחת הקערות השטוחות שעבדתי עליהן, יצא שכתבתי את המילה "שלום" - בעברית ובערבית כששתיהן מחוברות יחד. מאוחר יותר הדפסתי את זה על חולצה אחת והלכתי עם זה להפגנה. אנשים שאלו מאיפה החולצה וביום שאחרי הדפסתי עוד כמה חולצות בשביל חברים. לאט־לאט התגבר הביקוש. בקורונה זה תפס תאוצה, אחרי שתוך יומיים בוטל לי כל יומן ההופעות שלי, והחלטתי להפוך את ייצור החולצות לעסק. ייצרתי עוד דגמים. עוד מוצרים. עוד עיצובים. זה הצליח להשאיר לי את הראש מעל המים. זו לא הייתה רק פרנסה. אלא דרך יצירתית שמחוברת לתפיסת העולם שלי. המציאות שבה נהיה מסוכן ללכת עם טישרט בהדפס ערבי היא עצובה נורא. אני אחת מאלה שהיו מאוד רוצים לשנות את הדבר הזה. יש טישרט שכתוב עליה בערבית: "סתם כתוב כאן משהו בערבית". זו בדיחה פנימית - בין ערבים - על זה שאנשים מפחדים כשהם רואים מישהו עם חולצה עם טקסט בערבית. הלוואי שהדברים שהייתי מעצבת היו מגיעים גם להתנחלויות.

     

     

     

    משחק כבר לא בוער לי / לא הפסקתי לשיר. אבל כן כבר כמה שנים אני פחות משחקת. בטח לא מחפשת זה. אם יש משהו מעניין אני אעשה, אבל אני כבר לא הולכת לאודישנים. גם באיזשהו שלב הרגשתי שהמוזיקה הייתה הדבר החשוב לי, אבל גם - זה הרבה פחות בוער לי מבעבר. הרבה דברים שהציעו לי היו פחות מדליקים. אולי בדברים אחרים אני יכולה לזרום יותר, אבל במשחק אין לי סיבה לעשות משהו שאני לא מרגישה איתו בנוח. לא למדתי משחק. אני לא "שחקנית". לאורך השנים, בעיקר בתחילת דרכי, הרגשתי שהטייפקאסטינג כולא אותי, ותוקע אותי. הייתי נכנסת לחדר של המלהקת, ולא התאמתי לכלום. וגם לא מספיק ערבייה. לבנה מדי, תל־אביבית מדי והיפסטרית מדי כדי לשחק ערבייה. אמרו לי, "אני לא יכול ללהק אותך. אין לי 'אחים' בשבילך". אני כן יכולה להעיד על עצמי שהצלחתי לפרוץ את המחסום הזה. אנשים עדיין זוכרים אותי בעיקר מ'עבודה ערבית', אבל גם שם אני חושבת שהבאתי משהו אחר בתפקיד האישה הערבייה. וריאציה חדשה. גם ב'מונא', שיצרתי ל'כאן', עשיתי את זה. גם בתיאטרון עשיתי מלא תפקידים שהם לא 'ערביים'. לכן אין לי תחושת החמצה. 'מונא' הייתה יצירה מאוד משמעותית עבורי, אבל אני לא הכתובת לשאלה למה לא היה לזה המשך. עד היום לא קיבלתי תשובה רשמית למה לא. התבאסתי.

     

     

    צריך עור של תנין כדי לשרוד בתעשייה / עולם התרבות עוד לא חזר לתפקוד מלא. מרגישה שמפיקים עדיין רועדים לפני שהם סוגרים תאריך. יש קצת הופעות בלייב, אבל לא מעט מהדברים עדיין קורים אונליין. הרצאות. הופעות שמוקלטות מראש. אני מופיעה הרבה לחו"ל ובסך הכל מעסיקה את עצמי לא רע. אני לא אדם עם חרדת פרנסה, וגם אני לא לבד בעולם. אני נשואה. יש לי משפחה. לא נחתי בקורונה. עבדתי קשה. נהייתי עורכת וידיאו. ביימתי קליפים. לא שקעתי בדיכאון. לא אכחיש ולא אשקר. היו תקופות ששקעתי. שלא הבנתי לאן אנחנו חותרים. בלי שיהיה אופק. בלי כיוון. זה גורם לך לשאול: האם יש טעם בכל החתירות שלי? אולי אני פשוט אשכב אחורה ואמות. זה לא הביא אותי לדיכאון למזלי - אבל מלנכוליה בהחלט. אבל המלנכוליה היא חלק ממני. יכול להיות שאפילו היו לי את היכולות להתמודד עם זה. אחרי הכל, אמנים חיים בחוסר ידיעה תמידי. אנשים נושרים מהמקצוע הזה לא בגלל שחסר להם כישרון, אלא בגלל שצריך עור של תנין בשביל לשרוד.

     

     

    ברגעי הסלמה אני שוב צריכה להוכיח שאני חלק / לאורך כל שומר החומות והמהומות בערים המעורבות פחדתי מאוד על חברים שלי ביפו. הרגשתי שוב מאוימת במדיות החברתיות. גם אם השנאה לא הופנתה אליי אישית, ייצגתי עבור אנשים מסוימים משהו. כתבתי פוסט על הרצון בתקווה וחיים שקטים והותקפתי. יש תמיד את אלה שגם על פוסט כזה ימצאו את הדרך איך להוציא את העצבים שלהם על ערבים. מתישהו יש מישהו שכותב, "מספיק עם המילות שלום שלך, תראי את הפרצוף האמיתי שלך: טרוריסטית". זה עדיין מעליב אותי כי אני רוצה להרגיש חלק. כלומר, אני חלק. אבל תמיד יגיע הרגע שאני אדרש שוב להוכיח את זה. אומרים: "תחזרי למאיפה שבאת!" סליחה, באתי מהגליל. אני אחזור לשם. כבר 25 שנה אני חיה בתל־אביב. יותר שנים במצטבר ממה שגרתי בכפר. ברגעי הסלמה אני הופכת מאני לאתם. "אתם הערבים". בגיל צעיר הייתי נתלית בתגובות הרעות. היום אני מבוגרת כדי להבין שזה רק חלק מהמציאות.

     

     

    אפשר לצאת למסע ועדיין להתפרנס / אני מהאנשים שמעולם לא עשו טיול גדול, כמו שעושים צעירים אחרי צבא. מיד אחרי שיצאתי מבית הוריי, אחרי בית הספר והלימודים, הפכתי לדחפור שלא רואה ממטר. הקורונה הביאה איזו השבתה שלימדה אותי שאני דווקא אוהבת את הזמן שהתפנה לי. את זה שיש משהו פחות היסטרי בהתנהלות. בקיץ האחרון החלטנו אני וקוסטה, לטוס לחופש. חשבנו שנעשה משהו קצר - מקסימום שבועיים - אבל עם כל החגים וממילא כששנינו עובדים מהבית, חשבנו שזו הזדמנות לצאת לטיול ארוך וטסנו לכמה חודשים. התחלנו במדריד, משם זרמנו לפורטוגל. בכל פעם מאריכים את השהייה שלנו בעוד קצת. שאלתי את עצמי, מתי עוד בחיים הייתה לנו או תהיה לנו הזדמנות כזאת? לאורך כל הדרך עבדנו. קוסטה עובד בגוגל. אני קידמתי את החנות המקוונת. אימצתי כמו כמו כולם כלים דיגיטליים כמו רשתות חברתיות ואמצעי תשלום כמו PayPal שמורידים חסם מרכזי ומאפשרים ללקוחות חדשים בכל העולם שמתחברים לרעיון מבלי להכיר אותי אישית לשתף פרטי אשראי כשהם קונים מעסק שהם לא מכירים.

     

     

    לא בטוח שמנסור עבאס מייצג אותי / בבחירות האחרונות הצבעתי לרשימה המשותפת. אני מאמינה שצריך בכנסת ייצוג ערבי. למפלגה אולטימטיבית כזאת אצביע ואולי גם אהיה בתוכה. הערבים הם חלק מהחברה הישראלית. זו התקדמות שיש מישהו בקואליציה. לא יודעת אם מנסור עבאס בדיוק מייצג אותי. נכון, הנוכחות שלו שם היא גרעין של שינוי, אבל עדיין זה לא השינוי שהייתי רוצה לראות. הייתי רוצה אנשים יותר חד־משמעיים בהצהרות שלהם. עם כל איך שנבנתה הממשלה הזאת וכל החשדנות שלי, אני כן רואה בזה סימן חיובי. אני יודעת שבנט הוא המתנגד הבולט ביותר לפתרון שתי המדינות, אבל עדיין אני מאמינה שאפשר למצוא את הדרך. אני משתעשעת במחשבות על כניסה לפוליטיקה. זה לא יקרה עכשיו. אולי יום אחד. אני כל הזמן חושבת איך אפשר לעזור וברור שפוליטיקה היא דרך לגרום לדברים לקרות. סמוטריץ'? אם הוא מקריב את עצמו עבור האמונות והעקרונות שלו אז כן, אני מכבדת אותו. אני יודעת שיש לי עור עבה כדי להיכנס לפוליטיקה. השאלה אם אני מסוגלת להקרבה הזאת. בינתיים עוד לא.

     

     

    המהומות מ"שומר החומות" הביאו למצבי פילוג ואיחוד / הבנתי את הפחד האמיתי שחוו יהודים וערבים רבים לאורך "שומר החומות" והמהומות בערים הערביות. כשהיו את האזעקות לא היה לי נעים לצאת לחדר המדרגות אצלי בבניין. השכנים שלי הם אחלה אנשים אבל אני יודעת שהיו שם מתחים. פתאום יוצא לבן־אדם: כוסואומו הערבים האלה. נשארתי בבית. עומדת איתם, אבל הדלת שלי מפרידה ביני ובינם. הייתה פעם אחת שהייתי בחוץ שנשמעה אזעקה. הייתי עם האופניים ורציתי להסתתר באיזה חדר מדרגות. הגיעו לשם שני עובדי מטבח ערבים ממסעדה ליד, ואיתם צוות יהודי. שני הערבים עומדים בשקט, והחבר'ה היהודים מתחילים לקלל. אחד מהם נזכר שיש פה שני ערבים. הוא עצר את עצמו והניח יד על אחד מהם. זה היה מאוד מרגש.

     

     

    עדיף לשלם מחיר ולא לשתוק / אני לא חוששת להשמיע את דעתי. את המחיר משלמים אם מדברים ואם לא. אם אני לא אדבר, אני אשלם מחיר על זה ששתקתי. נכון, יש לזה מחיר כלכלי, אבל בסוף זו שאלה של מה חשוב לך. אני לא מחפשת לרצות את הקהל שלי, או קהל ארעי. בכלל, לא חייבים המון. אני בעד נישות. לא כדאי שאחשב את כל הדברים שלא עשיתי בחיים שלי בגלל שהשמעתי את דעותיי. אבל אני לא חיה על ההפסדים שלי. היו אנשים מסביבי שאמרו - "רק קצת לעדן" - אבל אני לא מסוגלת. אין לי את הכפתור הזה. יש לי לי רק כפתור של און ואוף. ואני און. עד שאני אמות ואהיה אוף. אני בקשר קרוב עם אחינועם ניני. כואב לי הלב כשאני רואה את ההתקפות עליה. אני חושבת שלפעמים לא מבינים אותה וגם לא באמת עושים מאמץ להבין. בעולם הפשטני של היום אין סבלנות למסרים מורכבים.

     

     

    הקורונה חיזקה את הזוגיות שלי / אני עם קוסטה כבר תשע שנים יחד. הקורונה רק חיזקה אותנו. ידעתי תמיד שאנחנו זוג טוב, אחרת לא הייתי מתחתנת. אני לא מסוג הנשים שחיפשו להתחתן ולסמן וי. המוסד הזה נראה לי שנים רקוב ופטריארכלי. בגיל צעיר כבר הצהרתי לא מעט דברים דומים בבית לחרדתם של הוריי והמשפחה הערבייה שלי. אז ברגע שהחלטתי שאני מתחתנת עם קוסטה זה בגלל שהרגשתי שמצאתי משהו מיוחד. מישהו שיעזור לי להיות מי שאני ולא יעצור בעדי. הקורונה רק הבליטה עד כמה זה נכון. הוא היה עוגן מדהים עבורי בכל התקופה הזאת. כיף לנו מאוד יחד. הוא החבר הכי טוב שלי. איש סודי. הוא הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לדמיין. אני מאוהבת בו בקטע רענן כל הזמן כי כל יום אני קולטת איזו בחירה עשיתי.

     

     

    משפחה יכולה להיות גם זוג בלי ילדים / לשמחתי, כבר פחות משגעים אותנו בשאלות על ילדים. נהייתי מבוגרת, אז אנשים התחילו לסתום. כבר לא נעים להם. יש עדיין שלא מוותרים ואומרים: עוד לא מאוחר. המדע היום יכול לעזור לנשים בגילך. אבל זה כן מאוחר, והאפשרות הזאת ירדה מהשולחן. אני תמיד משאירה את האופציה שיום אחד אולי משהו ישתנה, אבל כרגע אנחנו בלי ילדים, וזו הבחירה שלנו. אנחנו מגינים על הזכות של עצמנו להחליט בשביל עצמנו. אני מבינה שזו החלטה לא מובנת מאליה בישראל. אני לא צריכה לספר לך איזה לחץ יש על נשים להביא ילדים - דבר מכעיס בפני עצמו. אם את לא רוצה להיות אמא, משהו דפוק אצלך. או שאת אנוכית בטירוף, או חולה בנפש או שפיזית את דפוקה. בסוף אני צריכה להביא ילדים בשביל כולם או בשביל עצמי? אני לא אוהבת שמתייחסים לבחירה הזאת כאל "בחירה אמיצה" - כי במושג הזה יש משהו שמגדיל את זה מעבר לראוי. בוא נתייחס לזה כאל משהו נורמלי. זו לא החלטה שמתקבלת אחרי שיחה אחת. זה חלק מאורח החיים שלנו.

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 26.10.21 , 02:00