העולם שלנגד עינינו

אל תשאלי אותי לעולם // נטליה גינצבורג - תרגום: אספיר מילמן - מאגנס - 245 עמ'

במסה 'חורף באברוצו' ('המידות הקטנות'/ זיקית), מספרת נטליה גינצבורג על גלות שנכפתה עליה בחבל ארץ כפרי בשנות המלחמה הראשונות: נשות הכפר שאיבדו את שיניהן לפני גיל 30, ציור של עיט בסלון, השולחן האובאלי במטבח שלצידו נהג בעלה — המורה והעורך ליאונה גינצבורג — לכתוב, הנוף הדומם של הכפר בשלג; דברים קטנים שמהם אנו עשויים, לאו דווקא אלה שנראים חשובים. כמה חודשים לאחר החורף הזה, נעצר בעלה על ידי הגרמנים, הוכה, עונה, ומת בכלא. המסה מסתיימת, כדרכה, בפיכחון בהיר: "נוכח זוועת מותו בבידוד, נוכח החרדות שבאו אחר כך, אני שואלת את עצמי אם כל זה אכן קרה לנו; לנו, שקנינו תפוזים אצל ג'ירו ויצאנו לטייל בשלג".

טבעי שגינצבורג הייתה הראשונה לתרגם את פרוסט לאיטלקית. את הזיכרון שלה היא פוקדת ומוצאת ב"חסכנות חדה", מבעד לאדים. "העולם שלנגד עיניו", של הסופר, היא כותבת באחת המסות החותמות את הקובץ שלפנינו, "נראה לו אפוף באדים". אבל דווקא האד הזה, הוא שמבחין אותה מבני דורה פרימו לוי או אלזה מורנטה, למשל. האירועים הרי הגורל מסומנים אצלה, כדרך אד, מרחוק. "הממשי מביא לפתחו" של הסופר, "זיכרונות שגורמים לו סבל. אמנם הוא התרגל לכתוב תחת עולה של ערימת הריסות, אבל הוא חושש שאם ייגע בזיכרונות כה רבים, יישרפו ידיו ועיניו". כמו בטרגדיות המאוחרות של שייקספיר (כפי שהיא מציינת באחת המסות בקובץ) הטרגדיה מתרחשת מחוץ לבמה. הנושאים הם ענייני היום והתקופה; מרצח שרון טייט ופרסום 'מאה שנים של בדידות', דרך דברים אחרים, כמו רכישת בית, עתיד הרומן, ביקור בביתה של אמילי דיקנסון, ציור, זכרון ילדות. גינצבורג מזכירה שוב ושוב שאין היא מבינה דבר בנושאים שעליהם היא מדברת. ועם זאת היא מצליחה לומר כמה מהדברים המדויקים, היפים והחזקים ביותר שנכתבו על כל אחד מהם.

גינצבורג פירסמה את הרומן הראשון שלה בגיל 17. מאז הוציאה לאור עוד עשרה ספרי פרוזה, עשרה מחזות ושישה ספרי מסות. על אף ההצלחה של ספריה בישראל, המסות שלה לא תורגמו לעברית עד 2019. אולי משום שיש בהן אמת צלולה, בניגוד לאמת ש"עברה... מטמורפוזה מוחלטת ושלמה" בפרוזה. מצד אחד, היא כותבת, "רומנים אמיתיים מסוגלים להביא אותנו בבת אחת אל לב האמת"; מצד שני: "בהשוואה לאמירת האמת", הבדיון נראה כמו "משחק עם קבוצת חתלתולים".

בראיון שבו שאלו אותה על המלחמה הנוכחת בספריה, היא אמרה שסופר "משקף, כמו נהר, את מה שהוא זורם דרכו". על קו החוף של הנהר הזה מתגלה ציר של מציאות והיפוכה. כך, למשל, במסה המבריקה על הזִקנה, משתקף כל מה שהיא לא: "בקרוב אף לא נוכל לעשות טעויות: הואיל ואיננו מבינים את ההווה, טעויותינו יחולו בהכרח על העקבות המשמימים של העבר, העשויים להיעלם בקרוב. בעולם הנוכחי, טעויותינו יהיו כסימנים על החול או כרשרוש עכברים המתרוצצים בלילה".

במסות על המוות ועל אלוהים, מתגלה כמה דומה האמונה לאי־האמונה ומשקפת אותה. לכאורה, הלא־מאמינים יהירים: "אנחנו לא מאמינים באלוהים, וזה שנים רבות אנו רואים לנגד עינינו את חזיון השמיים המזמזמים והשוממים. הקפנו את עצמנו במחשבות יהירות. נראה לנו שאנחנו שייכים לזן חדש ואצילי שאינו מפחד מהמוות ומתבונן בגאווה באופק הריק". ואילו: "המאמין אינו חש גאווה כלשהי; והרי איזו סיבה יש לו להתגאות בבדל הנר הדועך שהוא מחזיק בידו, או באיזו צללית שמשתקפת לעיתים נדירות בהלך מחשבתו, כמִצִּלן של גבעות או של ענפים?"

רוב המסות המזהירות שבקובץ כתובות בלשון "הוא" או "אנחנו" כשהכוונה ל"אני". רובן פורסמו בשנים 1969־1970 בעיתון, אך נקראות כאילו נכתבו היום. אולי זו הסיבה לכך שגינצבורג זוכה לתחייה מחודשת בעולם בכלל. אולי זה לא רק יארצייט או "אפקט פרנטה", כשכולם מחפשים לפתע סופרות איטלקיות, אלא בגלל שאנחנו גולשים לעידן איום נוסף בתולדות האנושות, וזקוקים כעת לתבונה שלה.

ואולי הכתיבה שלה פוגשת אוזן כרויה, כי גם אנחנו "אומללים ולכן רוצים לראות בכל מקום סביבנו מראות טרגיים, עקובים מדם ונוראי הוד, ואיננו מסוגלים להלל עוד את השבריריות, העדינות והמידתיות". או כי "במשך זמן מה, הרומנים לא יהיו אלא זעקות שבורות ויפחות, ולאחר מכן תשתרר דממה". ואולי, כמו במסה על 'הלב', גם "כיום, היושר, הכבוד וההקרבה נראים כה רחוקים מאיתנו, כה זרים לעולמנו, עד שאיננו מסוגלים לבטא אותם במילים — אנו נאלמים דום מאימת השקר. כך אנו ממתינים, בדממה מוחלטת, עד שנמצא מילים חדשות ואמיתיות לדברים שאנו אוהבים".

המסה 'חמלה אוניברסלית', שנכתבה לאחר מלחמת ששת הימים, נקראת כאילו נכתבה על מי־טו והכיבוש גם יחד. כמו במקומות אחרים גם פה היא מזהה את יהדותה, לא כגזע, אלא כשותפות גורל עם הצד המפסיד: "ועם זאת", היא כותבת שם, "אנו חשים דחף לצדד במפסידים. זה הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות בחיפוש הנואש והמבולבל שלנו אחר מישהו שנוכל לאהוב בלי לשגות. אולי אין זו בחירה מוסרית, אלא ציות לאינסטינקט של קרבה. איננו מסוגלים כלל לתאר לעצמנו עולם מאושר, שבו המנצחים אינם שנואים".

בסופו של דבר, ייתכן שהיא מתאימה לתקופה שלנו בגלל הסגנון שאי־אפשר לטעות בו. החסכנות החצופה והמשועשעת, התנודה המסחררת בין סוגות: אוטוביוגרפיה, בדיון, מכתב, שירה, מסה, עדות, הכתיבה האפית על חיי היומיום — כל אלה משיבות אפיים לסגנון הקצר והווידויי של הרשתות החברתיות. אנחנו זקוקים לעמדה המוסרית, המצחיקה והחומלת של גינצבורג, או למינימליזם הפוצע שמסמן נתיבים קטנים, צנועים ובוהקים, על רקע היסטוריה שמשמשת לא נושא, אלא רק אקלים שסוער בתוכה. •