הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע הקרוב
"האב", מהסרטים המוערכים של השנה שעברה, מגיע לישראל באיחור רב ואחרי שגרף כבר שני אוסקרים. שווה לקבל דיכאון בסופו תמורת צפייה ב־90 דקות מופלאות של אחד השחקנים הגדולים שקמו למקצוע: אנתוני הופקינס | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים
אחד העקרונות הבסיסיים ביותר בכתיבת כל הצגה, סרט או סדרה, נוסח על ידי ברנש בשם אריסטו כבר לפני 2300 שנה: אחדות המקום, הזמן ובעיקר אחדות העלילה. בקצרה – ועם שינוי מתבקש לימינו – הכוונה היא לכך שכדאי שסרט או פרק בסדרה יתמקדו בעלילה אחת, ברורה, שמתרחשת בזמן קצוב והצופים יוכלו לעקוב בבירור אחר המתרחש מסצנה לסצנה.
ובעיקר, המשמעות היא שיש שרשרת רצופה של עובדות בלתי מעורערות במציאות של הסרט: אם בסצנה אחת שחקנית מגלמת את בתו של גיבור הסרט, אל תהפוך אותה למטפלת שלו בסצנה אחרי זה. אם כולם מספרים לגיבור שיש לו חתן בשם פול, אל תגרום לו להופיע בסצנה הבאה ולומר ששמו הוא בעצם ג'יימס. ואם אחד החדרים בבניין מתגלה לפתע כמאורת העטלפים של באטמן, כדאי שתזכיר בהזדמנות שהגיבור שלך הוא באטמן.
הדוגמה האחרונה על באטמן לא מופיעה בסרט "האב" (וחבל), אבל השתיים האחרות כן, וכך גם אינספור שבירות קטנות של העלילה, של הסביבה ושל עולמו של הגיבור – לכאורה הדבר האחרון שהייתם מצפים מדרמה בריטית "יבשה", שמבוססת על הצגה ומתרחשת כמעט כולה בדירה אחת עם אנסמבל של חמישה שחקנים בלבד. אבל זו הדרך שבחרו יוצרי "האב" כדי להמחיש את הידרדרותו ההדרגתית של הגיבור (אנתוני הופקינס), קשיש חולה דמנציה. עולמו מתפרק בלי הפסקה, הוא מזהה פחות ופחות דברים, והדמויות סביבו הולכות ומתערבבות זו בזו.
"האב" הוא מהסרטים המוערכים של השנה שעברה, ומגיע לארץ באיחור שערורייתי אחרי שהיה מועמד לשלל אוסקרים וזכה בשניים מרכזיים: בפרס התסריט, שאותו כתב גם במאי הסרט ויוצר ההצגה שעליה הוא מבוסס, בחור צרפתי מוכשר מאוד בשם פלוריאן זלר (חלק את הפרס עם כריסטופר המפטון, כותב "יחסים מסוכנים" ומהוותיקים ביוצרי הממלכה, שסייע לזלר לתרגם את הצגתו לאנגלית), ואת אוסקר השחקן הראשי קטף אנתוני הופקינס, שהדהים ברגע האחרון של הטקס כשבגיל 83 חטף את הפרס שהיה אמור להיות רשום על שמו של "הפנתר השחור" המנוח צ'דוויק בוסמן.
על הופקינס עוד נדבר, אבל קודם שווה לומר מילה על אותו טריק שלכאורה הפך את "האב" לאחת ההפתעות של עונת הפרסים האחרונה, מסרט שכולם ציפו שיופיע בכמה פסטיבלים וייעלם, לכזה שהוכתר לאחד הטובים של השנה. הסרט אמנם חומק יפה מהפיכתו ל"סרט מחלה" רגיל – מפגן קיטש קורע לב עם כינורות מייבבים בפסקול, כפי שהיייתה נניח הדרמה הנוראית "עדיין אליס" עם ג'וליאן מור לפני כמה שנים כחולת אלצהיימר. אבל מנגד חייבים גם לומר – אין באמת הרבה חדש בטריק הזה של זלר והמפטון. זה לא סרט של אלן רנה, ברגמן, בונואל ואנטוניוני שעסקו בקולנוע ה"אומנותי" שלהם בשבירת זהותו ועולמו של אדם בצורה מורכבת וחתרנית בהרבה, וגם לא סרט של יוצרים עכשוויים פופלריים יותר כמו דייויד לינץ', צ'רלי קאופמן, פינצ'ר או אפילו נולאן שאפשר למצוא בקולנוע שלהם טריקים כאלה.
אבל "האב" הוא סרט שלקח אותנו בהפתעה: במידה רבה, אתה לא מצפה ל"רדיקליות" בסרט כה נינוח, תיאטרוני, מכובד, עם מוזיקה קלאסית ברקע וטעם הקפה והעוגה בקפטרייה בזמן ההפסקה (ואם יש לי ביקורת על הסרט היא שלמרות הניסיונות היפים של זלר לעבור לשפת הקולנוע, זו נותרה בסוף הצגה מצולמת).
מה שמוביל אותי להופקינס: האם לולא ההופעה הענקית וקורעת הלב שלו פה מישהו היה שם לב ל"אב"? לדעתי לא. וזו באמת תופעת טבע. ב־90 דקותיו הקצרות של הסרט, הופקינס מצליח להיות אבוד, משעשע, אכזר, נחמד ובעיקר לגלם בצורה מכמירת לב אדם שבור. את האוסקר הראשון שלו קיבל הופקינס על תפקיד חניבעל הקניבל ב"שתיקת הכבשים", השולט האולטימטיבי בכל סיטואציה, וכאן ב"אב" הוא ההפך הגמור – עבד מוחלט לאפסיותו האנושית, כפי שיקרה לכולנו בסוף הדרך.
זו לא הפעם הראשונה שהופקינס מגלם תפקיד כזה (חפשו את "שארית היום", אולי היפה בהופעותיו), זו כן הוכחה יפה שהוא אחד השחקנים הגדולים שקמו למקצוע. והסרט? יפה מאוד, אבל לא יותר מזה. בהחלט מומלץ, רק תתכוננו לדיכאון בסופו.
מדען מבריק מנסה להמציא תרופה למוות, אך מתייאש ומבקש כבר בתחילת העלילה להתאבד. מכאן מתפתח המחזמר "הסוף" של תיאטרון צוותא, לאחד המופעים המצחיקים, המרעננים והמדליקים ביותר של השנה | שי בר יעקב | 4.5 כוכבים
לתיאטרון צוותא יצא שם של מוסד שיודע לדוג כישרונות צעירים בתחום התיאטרון הסאטירי וההומור, ולתת להם במה. מ"ציפורלה" ועד קבוצת "מייקל" יש להם אף טוב להצגות שטותניקיות אלטרנטיביות מוצלחות, שיש בהן פוטנציאל להפוך לקאלט. המחזמר "הסוף" מאיים להפוך לדבר הבא בתחום הזה של ההצגות הצעירות, הפרועות והמצחיקות, השוברות את הכללים המקובלים, אך מצליחות לתרגם את חתרנותן לזהב תיאטרוני מפתיע.
המחזמר, שנוצר על ידי ארבעה יוצרים צעירים ובלתי מוכרים, גיא וינטרוב (כתיבה והלחנה), מעין אבן (כתיבה ובימוי), אלעד טל (תוספות לכתיבה ולהלחנה) ותומר רבינוביץ' (ניהול מוסיקלי ועיבודים), מנסה להתמודד עם החרדה הקיומית הישנה ביותר – הפחד מהמוות. הוא אמנם נכתב עוד לפני עידן הקורונה, אך יש בו התחברות עמוקה לטירוף המערכות ולעולם החרדות של השנה האחרונה, גם אם הוא לא ממש לוקח עצמו יותר מדי ברצינות (או אולי דווקא בגלל שכך).
העלילה הסבוכה סובבת סביב מדען מבריק (עידן אלתרמן בביצוע קומי נפלא, כריזמטי ומכמיר לב) שניסה להמציא תרופה למוות, אך התייאש, ומבקש בתחילת העלילה להתאבד. אך אז מתערב בעניינים המוות עצמו (אבי דנגור בתפקיד מלא אירוניה של פקיד רישום שנמאס לו מתפקידו המדכא) המגייס את המדען באמצעות איום על חיי אהובתו (ג'וי ריגר המקסימה, בתפקיד קומי כפול נהדר) לעשות עוד מאמץ קטן כדי להציל את העולם.
הסיפור שלהם הולך ומסתבך, אך העיקר כאן אינו בטירוף העלילתי או בפתרון שהם מוצאים בסוף, אלא באופן שבו הם משמשים מצע לאוסף שירים מבריק ומצחיק, המתורגמים לקטעי במה סוחפים בעזרת להקה קטנה ואיכותית, המורכבת מארבעה שחקנים־זמרים־רקדנים מצוינים: הראל ליסמן, רפאל עבאס, מרב צברי ואביב הורוביץ (האחראית גם לכוריאוגרפיות המשעשעות). בעזרתם זורם העסק בצורה קצבית ומהנה לסוף המיוחל, כשבין הקטעים, לצד הבמה, מתנהל דיאלוג חכם ומלא מודעות עצמית בין צמד מוזיקאים המשמשים כמעין מקהלה יוונית פרודית.
ייתכן שהמחזה היה יכול ליהנות מקצת עריכה וקיצורים פה ושם, אך התוצאה הסופית היא אחד המופעים המצחיקים, המרעננים והמדליקים ביותר שראיתי בשנה האחרונה בתיאטרון שלנו. ניקוי ראש אמיתי!
שרון ואדם עברו לשכונת קוטג'ים חדשה בגבעת אולגה וחיים את החלום, כך לפי "#חמלה" של רונית ידעיה. אלא שבפוסטים שמפרסמת שרון בפייסבוק מתגלה האמת הרעילה – שורה של הבחנות חודרות ואכזריות על צורת החיים המשתקת הזו, שהיא מוות מבפנים | רן בן נון | 4 כוכבים
הפרוורים הם הגיהינום. שרון ואדם עוברים לשכונת קוטג'ים טוריים חדשה בגבעת אולגה וחיים את החלום – הוא איש מכירות בינוני של מכונות קפה, היא בין עבודות ומשלימה תואר, ויש להם בן קטן, עומרי. אלה הפרטים הטכניים ב"#חמלה" החדש של רונית ידעיה, אבל בפוסטים של שרון בפייסבוק מתגלה כל האמת הרעילה – שורה של הבחנות חודרות ואכזריות על צורת החיים המשתקת הזו, שהיא מוות מבפנים. שרון מרירה, עצבנית, שונאת את כולם – את הבעל, את הילד ובעיקר את עצמה, כי נכנעה לחיים הבורגניים והסכימה לעבור לפה, כי פשוט ויתרה.
לרכישת הספר באתר עברית
זה מתחיל עם עוזרת גננת שנרצחת על ידי בעלה השוטר, ומשם רק הולך ומידרדר. אפילו המוות בפרוורים כל כך בנאלי, טיפוסי, גנרי, שבא למות, או לפחות לקנא במי שמת. בהמשך אדם עובר לשיווק תוכנה, או בקיצור, מת קלינית אפילו יותר מאשתו. כל החלטה שלקח בחיים הייתה שגויה, אך בשעות הפנאי הדלות הוא נהנה לשבת בגינתו הזעירה ולבהות בשכנה ליטל, לפנטז על חיים אחרים בחיקה.
ואם הווידויים של שרון ואדם מצמררים, חכו לכניסה לראשו הקטן והאפל של בנם עומרי, שכתוב בגאונות כמעין גרסה מעוכבת התפתחותית של מומיק מבית דויד גרוסמן. במוחו של הילד מתחברים המוות המחריד של צילה הסייעת להערות הנבזיות על ממדי גופה ועוד כמה דיבורי מבוגרים שלא נועדו לאוזניו. כל אלה יוצרים מסה מופרעת ובלתי אפשרית של התמודדות עם מציאות כאוטית ועם אובדן בלתי נתפס.
החמלה היא משאלת הלב ששרון שואפת אליה בכל מאודה. היא באמת רוצה להיות אדם טוב יותר, לעזור לחלשים, לצאת מעמדת המשקיפה הצינית עם ההערות הנבזיות. אבל אחרי טוויסט אכזרי של הגורל מתברר שזה קצת גדול עליה. מה שמתחיל ב"פייק איט טיל יו מייק איט", לגמרי נתקע בשלב הפייק. וזה מרושע ומשעשע באופן הנורא ביותר שיש.
מעטים מכירים את חשיבתו והיקפו של האוצר החבוי באוניברסיטה בירושלים – בית הספרים הלאומי. הסכת "הספרנים" לוקח אותנו למסעות בין הרצל, חנה סנש וקופיקו, כמו שלא הכרנו מעולם | אסף יערי | 4 כוכבים
יוהנס פול, כומר גרמני גדל גוף, הגיע לירושלים בשנות ה־30 של המאה שעברה ללמוד בין היתר עברית ויהדות. הוא למד באוניברסיטה העברית ושלט היטב בעברית וביידיש. מאוחר יותר התברר שהסתיר את האנטישמיות הקיצונית שלו, כשמונה לתפקיד בכיר במפלגה הנאצית ועסק בביזה ובהחרמה של מיליוני ספרים יהודיים ועבריים, ובהשמדת חלק גדול מהם.
הסיפור המרתק הזה, שאפילו חיפוש אינטרנטי לא מעלה הרבה פרטים אודותיו, קם לתחייה בספרייה הלאומית בירושלים, שם נמצאים עשרות אלפי ספרים שניצלו מציפורניו של הכומר הנאצי והגיעו לישראל אחרי המלחמה. המקום שבו תוכלו לשמוע את הסיפור הזה הוא בהסכת של הספרייה הלאומית "הספרנים" בהגשת ורד ליון־ירושלמי.
שבעה פרקים של ההסכת פורסמו עד כה וכל אחד מהם מאיר זווית שונה של הסיפור הישראלי והיהודי, בהקשר של ספרים, מסמכים וכתבים אחרים שמצויים בספרייה הלאומית, מהחיים הסודיים של חנה סנש ועד קופיקו.
אוצר הידע שנחשף בפרקים מרשים בהיקפו ובעומקו. החוקרים שמתראיינים לפודקאסט לוקחים את המאזינים למסע מרתק, ולעיתים קרובות מפתיע. מה הטריד את חנה סנש בגיל 22? כמה סוגים של נישואים פיקטיביים נפוצו ביהדות לאורך הדורות? איך הפך קופיקו לכוכב טלוויזיה?
פודקאסט הוא אמצעי נהדר להנגשת מידע לקהל הרחב, ותעשה נכון הספרייה הלאומית אם תרחיב את הפרויקט ותשקיע בהפקה מקצועית של הפרקים.
נקודת החולשה של הפודקאסט היא דווקא הטון האקדמי, הרציני, שבו מסופרות העלילות המרתקות. ליון־ירושלמי מגלה בקיאות רבה בתוכן, אבל שומרת על איפוק מול הסיפורים המרגשים והמוזרים. אפשר, למשל, להשתמש בשחקנים או קריינים־אורחים לקריאת קטעי הטקסט ההיסטוריים, ולחבר טוב יותר את המוזיקה המלווה לנושא הפרק. צריך לזכור שהמאזינים במכונית, בהליכה, בג'וגינג, וצריך למשוך את תשומת ליבם אל התוכן.
הפרק האחרון עד כה מוקדש לחייו האישיים מאוד של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, הסבל שחש בנישואיו לג'ולי, והאפשרות שהעיסוק ברעיון הציוני היווה מבחינתו מפלט מחיי המשפחה. במאות מכתבים אישיים שכתב הרצל לאשתו ולהוריו נחשפים הקשיים והטרגדיות של חייו, כפי שלא נחשפו מעולם.
אפשר להאזין לפודקאסט בכל האפליקציות ובאתר
https://blog.nli.org.il/author/hescet-hasfranim/
לפרק על הרצל אפשר להאזין כאן
https://blog.nli.org.il/podcast-herzl/
אלבום הדואטים של אלטון ג'ון לא מתגבש לכדי מוצר סופי אחיד ברמתו. דווקא המפגש עם סטיבי וונדר מדגים כיצד שני ענקים הנמצאים הרחק משיאם מסוגלים להישמע טוב יותר מכל חיבור מאולץ עם הכוכב התורן | אמיר שוורץ | 3 כוכבים
אם אלטון ג'ון היה מכיר את הטיפ לשחייה מהירה של קרמבו מ"מבצע סבתא", הוא כנראה היה עורך את האלבום החדש שלו, The Lockdown Sessions, אחרת, מנפה כמה שירים ומקבל מוצר סופי אחיד יותר ברמתו.
זה מתחיל עם Cold Heart, הדואט שלו עם דואה ליפה, שאמנם זוכה להצלחה מאוד יפה, אך הוא בעיקר מעורר געגוע לטיפול החכם שקייט בוש העניקה לפני 30 שנה ל־Rocket Man. והוא עוד טוב בהשוואה ל־Always Love You עם ניקי מינאז' שנפתח כעוד בלדת פסנתר ג'ונית שחוטפת בהמשך מכה בצד ממשאית עמוסה באוטוטיון, שגם נכנסת בה ברוורס. החיבור עם ליל נאז אקס ב־One of Me מוצלח וטבעי יותר, רק שלא תמיד ברור מה חלקו של ג'ון שם.
גם בהמשך זה לא משתפר יותר עם Learn to Fly המסטיקי או עם Chosen Family שנשמע כמו שיר שהיה מתקשה בקדם־אירוויזיון של אחת ממדינות הבלקן. קצת אחריו מגיעים שניים שהתגלגלו מפרויקטים שבהם ג'ון לקח חלק. הראשון הוא מהאלבום האחרון של הגורילז, והשני (והמוצלח בהרבה) הוא הקאבר ל־Nothing Else Matters של מטאליקה עם נבחרת כוכבים הכוללת בין היתר את מייליי סיירוס, הצ'לן יו יו מה וצ'אד סמית' מהצ'ילי פפרס על התופים. בין שניהם מתגלה עוד פספוס בדמות הקאבר ל־It’s a Sin עם יירז אנד יירז שבמקום ללחוץ על הדוושה, לאפשר למנוע לצווח ולשעון הסל"ד להשתולל, נשמע כמו קטע יורו דאנס צפוי המבוצע במהירות שיוט.
ואז מגיעה הרביעייה הסוגרת שמדגימה שג'ון עדיין מסוגל להנפיק ניצוצות משלהבים – בתנאי שייתנו לו את הפרטנר הנכון. E-Ticket עם אדי ודר מזכיר את השיאים הכיפיים שג'ון סיפק בראשית הסבנטיז. ואפרופו העשור ההוא, עוד שני גיבורים מאז מככבים פה – סטיבי ניקס ב־Stolen Car וגלן קמבל ב־I’m Not Gonna Miss You. קצת לפניהם ממתין השיר הכי יפה כאן – Finish Line, מפגש הפסגה המרהיב עם סטיבי וונדר (עוד אגדת סבנטיז), שמדגים כיצד שני ענקים הנמצאים כמה עשורים אחרי שיאם מסוגלים להישמע טוב יותר מכל חיבור מאולץ עם הכוכב התורן.
לפנייה לכתב/ת 
