בחברה טובה

זהו, זה בדיוק נגמר. יעל שבח ורות אלבז נפרדות. הן מסיימות את ההגשה המשותפת שלהן בגלי צה"ל.

הייתה להן תוכנית, לא לזמן ארוך מדי, אבל היה בה משהו מיוחד. היא ניסתה לשבור את המובן מאליו של אנשי תקשורת תל־אביבים חילונים שמשדרים מהאולפן ביפו. ברור, בשנים האחרונות מפת התקשורת הישראלית היא לא כזאת חד־גונית. יש פתחון פה ומרחב גדול הרבה יותר. יש דתיים שמגישים אקטואליה, יש חרדים שמגישים תוכניות מסורת, ועדיין, אני לא מכיר אף שדרנית מחוות גלעד, וגם, לא פחות מזה, לא נראה לי שהייתה במה כלשהי שכל מהותה ניסיון פיצוח של הציר הדתי־דתל"שי.

לכאורה אין רחוקות מהן. דתייה, מתנחלת שגרה במאחז, גדלה בבני עקיבא וחתכה עוד יותר עמוק לתוך העולם הדתי־חרדי, התאלמנה ובכל זאת ממשיכה לחבוש כיסוי ראש ולהקפיד על לבוש צנוע בסטנדרט ההלכתי הכי מחמיר שיש. מהצד השני דתל"שית בוגרת חינוך חרדי, ביסקסואלית מוצהרת, מקועקעת ומקפידה מאוד להגיב במילים בוטות לכל תמיכה של יעל בנשים שמכסות את עצמן.

למה בכלל נפגשנו? לשתיים האלה הייתה עד לפני שבועיים תוכנית רדיו: "ציפורי לילה מצייצות". אבל רות, בהיותה דמות חסרת מנוח, החליטה אחרי כמה חודשים של שידור משותף שזה לא מתאים לה. עומס בחיים, שידור לילי שהורג לה את יום המחרת וגם פודקאסט שהיא מובילה ועוסק בסוגיית הדתל"שיות גרמו לה להבין שהתוכנית הלילית היא לא המקום שלה.

עמיחי, רות ויעל בשיחה משותפת | צילום: טל שחר

אז מי הן? יעל שבח (35) היא כאמור תושבת חוות גלעד שבשומרון, מורה, סופרת, כותבת בכל מקום שרק מוכן לקבל את הטקסטים המאוד אישיים שלה, ואמא לשישה ילדים שאותם היא מגדלת לבד כבר כמעט ארבע שנים, מאז שבעלה, רזיאל, נרצח בפיגוע ירי באזור החווה.

רות אלבז (33) היא תושבת תל־אביב, תסריטאית, כותבת, קופירייטרית, רווקה וכאמור ביסקסואלית. היא השתתפה באח הגדול לפני שנתיים, שם הניחה את עצמה בצורה הכי נטולת פילטרים שיכולה להיות.

אלבז ב"אח הגדול" | צילום: אוהד רומנו

ולמה דווקא אני נבחרתי לראיין את שתיהן? בהתחלה זה הרגיש לי כמו בחירה עריכתית סטריאוטיפית, אבל בורא העולם (שבהמשך נגיע אליו כמובן) גזר עליי להתמודד עם שלדים בארוני, אז הנני. אני (41) עיתונאי כאן, ב"ידיעות אחרונות", גם במשפחתי הטרור הכה, גם אני עברתי טלטלות זוגיות. אחרי שהתחתנתי בגיל צעיר מאוד עם החברה שלי מימי הישיבה התיכונית, בגיל 29 התגרשתי כשאני כבר אבא לשלושה, הפסקתי ללכת עם כיפה, ושנתיים וחצי אחר כך התחתנתי עם אישה שחובשת כיסוי ראש.

אלו לא רק חוויות החיים שצברנו, מתברר ששלושתנו פשוט עשויים מאותם חומרים: בבתים שלנו ההורים דיברו צרפתית, לכולנו יש שורשים כלשהם בצפון אפריקה, כל אחד מאיתנו גדל בבית קרוב לאלוהים ואף אחד מאיתנו לא נשאר על אותה משבצת שעליה גדל. יש פה מכנים משותפים של טראומות מהטרור, השפעות של ההתנתקות, והזוגיות של אף אחד מאיתנו לא עברה חלק.

לרגל השמועות על מותה (של התוכנית), ניסינו לערוך לה טקס אשכבה שינקז אליו את האנרגיות, את האווירה, את הצרות, הכאבים והדילמות, שהם מנת חלקן בחיים, ואי־אפשר לברוח מזה, גם מנת חלקי. ישבנו כמה שעות על חוף הים בהרצליה, וניסינו לסרוג ולפרום את המקום שבו אנחנו אוחזים בחיים האלה.

מהרגע הראשון ניכרת הכימיה ביניהן וגם העקיצות ההדדיות חוזרות שוב ושוב. זה הרי שיר פרידה, אנחנו כאן כדי לסכם את מפעל חייכן המשותף, מה מחבר ביניכן?

רות: "יש משהו ביעל שממלא אותי קנאה. החוזק שלה והחזית המאוחדת שהיא מציגה עם עצמה – פשוט תאווה לעיניים. הייתי מצפה שתשקע בעולמות של ייסורים וכאב, שתיפול לתהומות קורבניים, אבל היא כל יום קמה ובוחרת לחיות, בוחרת להמשיך. זה ראוי להערצה".

יעל: "רות בשבילי הייתה ועודנה מוכנה לחיות את החיים ולהרגיש אותם עד הסוף. גם במחיר של לסגור דלתות ולהפנות גב לעולם הכי מוכר וידוע שהיה לה, ובעצם היא מוכנה לחיות על הקצה ולו בשביל לוודא אם יש שם גם אותה. אני אוהבת את זה, זה מוערך בעיניי יותר מכל דבר אחר בעולם".

אלוהים

טוב, זה בטח לא מפתיע אף אחד אבל רק התיישבנו, האוכל שהזמנו עוד לא הגיע, והנושא הראשון שעלה הוא אלוהים.

רות: "יעל, אם תעשי עכשיו חיקוי של דתל"שית יש מצב שחלק מהאנשים יפלו בפח. אני בחיים לא אפול בפח כי יש בך משהו שאין לדתל"שים. את מאמינה באלוהים באמת ובתמים ממש. את מאמינה. הספקות שלך הם אמונה".

יעל: אני "רוצה לתקן אותך. אני מאמינה לאלוהים".

רות: "את מבינה? זה גם מעצבן אותי".

יעל: "הרי את גם מאמינה שהוא קיים, את פשוט לא מאמינה לו. לא מאמינה עם מה שהוא עושה".

רות: "אבל את יודעת איך אני מאמינה שהוא קיים. הוא קיים בצורה מסוימת עבורי. אני לא אתאיסטית. אני לא יכולה לבטל אותו. אבל הוא נעול בחדר אחר ואני לא רואה אותו. אני רק אומרת שברור שאת יודעת להדהד איזה מבטא דתל"שי, אבל ברור שאעלה על זה שאת לא דתל"שית".

אני: "רות, זה משחק שקצת מפחיד אותי לנסות אותו. כמה דתל"ש אני יכול להישמע? האמת היא שאני נמצא במקום שממש לא בא לי לעשות את עצמי דתל"ש. עברתי הרבה עם הקדוש ברוך הוא, אבל מעולם לא הייתי במקום שרציתי לברוח ממנו. לפעמים כלפי חוץ היה לי חשוב להיות נטול כל סממן שלו, בגלל זה למשל הורדתי את הכיפה, כדי לא להיות מזוהה, אבל ביני לבינו תמיד הייתה תקשורת".

פציעה

לי ולקבוצת חברים יש מילת סלנג משותפת: "פצוע" בשבילנו זה אדם שיש בו משהו שבור. הוא ממש לא חייב להיות פצוע פיזית. יכול להיות שאתמול הוא בדיוק רץ מרתון בזמן שיא, פצוע זה פשוט אדם שנשרטה בו שריטה עמוקה כלשהי.

רות: "יעל, אין בך איזה שבר כזה כמו שיש לדתל"ש, לכן את לעולם לא תוכלי לעשות את עצמך עד הסוף ולעבוד עליי".

יעל: "גם אני נשברתי. מה זאת אומרת?".

אני: "יכול להיות שמישהי ששכלה בן זוג ונשארה לבד עם שישה ילדים, אין בה שבר?".

רות: "את נשברת ממקום אחר. אני מסתכלת עלייך וממש רואה כד מאוחה יפה. את לא פצועה, את לא שבורה. כן, עברת טראומה, אבל הנפש שלך לא סדוקה כמו שלי. אני סדוקה ושבורה מכל הצדדים. כרגע אני עם קצת עם סלוטייפ, עם דבק שלוש שניות חזק כזה, אבל אני לא כד יפה ונוצץ, חדש, שאף פעם לא נשבר. נשברתי מלא פעמים".

יעל: "אני מבינה. בי באמת לא נסדק משהו בסיסי. היציבות שלי כמעט לא".

אני: "אז אתן מבינות מה קורה פה? אנחנו בעצם מגלים שהחיים הם לא עניין של נסיבות. אדם יכול לעבור טראומות ולחוות שכול, אבל להיות הרבה פחות סדוק. ורות, הלוואי שזה רק ימשיך ככה, שחוויית החיים הקיצונית שלך היא לעזוב את הדרך שבה ההורים שלך חושבים שנכון לחיות. זה אומר שבסוף הכל זה המבנה הנפשי שאתה מקבל מן השמיים, או אולי קצת האופן שבו גידלו אותך בגיל ממש צעיר".

יעל: "ממש ככה. פעם שמעתי משפט שמלווה אותי כבר המון שנים. האנושות מתחלקת לשני סוגים של אנשים: כאלה שקונים נעליים בחנות בקניון ואז נכנסים לכל אחת מחנויות הנעליים האחרות כדי להתבאס כמה הנעל שהם בחרו הייתה יקרה ולא מספיק יפה; הסוג השני הוא אנשים שקנו זוג נעליים, גם הם ייכנסו לכל חנות אבל רק כדי להרגיש איזו עסקה מושלמת עשו. אני באמת מהסוג השני".

רות: "אני מעורבבת. פעם ככה ופעם אחרת".

אני: "כמו בכל נושא, גם אני באמצע. פעם ככה, פעם ככה. בסוף זה מאוד תלוי בכל שאר המשתנים בחיים שלי באותו רגע".

התנתקות

יעל: "את רזיאל הכרתי כששנינו התנדבנו בעמותת 'חברים לרפואה'. זו עמותה שמתאפיינת בהתנדבויות של סטודנטים דתיים. הוא היה בחור ישיבה, אז עם כיפה סרוגה, ולמד ב'תורת החיים' (ישיבה שפעלה עד ההתנתקות ביישוב נוה דקלים שבגוש קטיף – ע.א). הכרנו בשלהי הגירוש ובגלל הגירוש עברנו איזושהי דרך. הגירוש הוא מה שגרם לרזיאל לעבור תהליך התחרדות, הוא לקח את הדברים בצורה בלתי מתפשרת מבחינת שמירת ההלכה".

הרב רזיאל שבח ז"ל

רות: "בהתנתקות הייתי בת 16, באותן שנים התודעה הפוליטית שלי וגם ההבנה שלי במה שקורה והמעקב אחרי חדשות ואקטואליה היו קצת אחרים. התעסקתי בעיקר באם הבחור ההוא הסתכל עליי וכמה חצ'קונים יצאו לי באותו בוקר. אבל אני כן יודעת לומר שבניגוד לכל האולפנה שהסתובבה עם סרטים כתומים, אני הייתי גם עם סרט בצבע כחול וגם עם סרט כתום. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אני מניחה שאני לא עושה דברים סתם. זה היה הסימון הראשון של 'אני קצת פותחת את הראש לדברים אחרים. אני לא הולכת בתלם כמו כולם וכמו כל מה שאמרו לי'".

אני: "למרות שאני מתעב אותה, משום מה המילה 'גירוש' לא נתפסה בלקסיקון שלי. אולי כי מבחינתי הפשע הכי גדול היה כלפי כלל אזרחי ישראל ולאו דווקא כלפי תושבי הגוש שמאוד אהבתי. בהתנתקות הייתי כבר נשוי ואבא לילדה. סטודנט בבר אילן. בוגר של המכינה הקדם־צבאית בעצמונה שבדרום גוש קטיף. בשלב כלשהו אני כבר מתחרפן לראות הכל בטלוויזיה, לוקח שק שינה ונוסע עם חבר לכפר מימון, חולם לעצור אותה בגופי. זאת הפעם הראשונה שעמדתי מול חיילי צה"ל. גדלתי על ממלכתיות קיצונית. היינו קבוצה של כמה חבר'ה שהשתחררו מהצבא לא הרבה לפני כן. אבל רק ראינו חיילים ומיד בלמנו. לא עלה בדעתנו להתעמת איתם. מאז אני חושב המון על ההתנתקות וגם כותב עליה לא מעט. היא חידדה לי מאוד את הצורך שלנו להישאר. אין דבר כזה ניתוק מגע. תמיד נצטרך להיות שם. תמיד נצטרך לעקוב. זאת הסיזיפיות הזאת של החיים שלפעמים אנחנו חולמים שתיגמר. אבל היא לא".

חיים

טוב, זו שאלה ענקית ואנחנו לא הולכים לפתור לכם אותה ככה באמצע החיים. ובכל זאת. האופן שבו הן פיצחו את ההתמודדות עם תוכנית שמתחילה ב־12 בלילה ומסתיימת בשתיים לפנות בוקר, היא אולי מודל שאפשר להבין ממנו משהו.

רות: "זה הרגיש לי עמוס".

אני: "דווקא את, שאמורה להיות בליינית תל־אביבית. אצלכם הערב רק מתחיל בשתיים לפנות בוקר".

רות: "תראה מה זה. עברתי כמה פאזות בחיים. אני עדיין לגמרי מכירה את השעות האלה אבל זה נהיה לי עמוס מדי".

אני: "יעל, ואת נוהגת חזרה לחוות גלעד החל משתיים לפנות בוקר?".

יעל: "אני חולה על זה".

אני: "ואז קמה ומארגנת ילדים לבית ספר ולגן?".

יעל: "אני קמה, מארגנת ילדים, חוזרת בדרך כלל לישון לשעה, שעה וחצי".

אני: "ובאותו לילה הילדים נשארים לבד?".

יעל: "לא, יש לי עזרה. מישהי שישנה אצלנו באותו לילה ושומרת על הילדים. מישהי שנמצאת איתנו מתחילת הדרך, היא כמו בת בית אצלנו".

אני: "אז זה אומר שגם במקום הקשה שאליו החיים שלך נקלעו, את יודעת לבנות לעצמך מנגנונים שעוזרים לך לא רק לשרוד, אלא גם להתפתח. מעורר השראה".

רות: "אני גרה בדירת 40 מטר חמודה בתל־אביב. הכי קלאסיקה של שוכרת תל־אביבית. לעומת זאת אני מאוד ביתית, מאוד מסודרת, מאוד מבשלת. אני מטפחת את המקום שלי, את הבית שלי. זה מאוד־מאוד חשוב לי. במיוחד לאור התלישות שנוצרה אצלי בחיים, זה אחד הדברים שהכי חשובים לי".

אני: "סדר וארגון שומרים עלינו. אני במאבק בלתי פוסק בהפרעת הקשב שלי שמנסה לפזר אותי לכל עבר, וגם טראומת הילדות שלי נמצאת ברקע כל הזמן. מול שתיהן אני ניצב לבדי במערכה ומנסה לבנות מנגנונים. עם השנים זה נהיה קל יותר, אתה איכשהו תוקע רגליים קצת יותר יציבות באדמה, זה בטח קשור גם לבת הזוג היקרה שלי שמאוד עוזרת לי 'להתקרקע'".

זוגיות

רות: "אני לא יודעת איזו זוגיות תהיה לי בסוף, אבל אני מאוד רוצה אותה כבר. מרגיש לי שזאת תהיה אישה. הרבה אנשים אומרים לי: 'אה, את יכולה להיות גם עם אישה וגם עם גבר, אז למה שזה לא יהיה גבר וזהו?'. ברור לי שזה הרבה יותר פשוט, וגם להורים שלי זה יהיה יותר קל לעיכול, אבל תחושת הבטן שלי היא שבסוף זו שאלד איתה ילדים תהיה אישה".

יעל: "אני נמצאת עמוק מאוד בתוך ביצת האלמנות. גיליתי שם עולם ומלואו. בסוף יוצא מצב שבו את מכירה כמעט את כל האלמנים הרלוונטיים בארץ. יש מפגשים, סופי שבוע, קבוצות ווטסאפ. יש אלמנים מכל הסוגים, ממחלות, מתאונות דרכים או מטרור, כאלה שהם עם ילדים קטנים וכאלה שכבר יותר עצמאיים, אבל עם הזמן אני מגיעה למחשבה שאני פשוט לא רוצה זוגיות. הלב שלי פשוט סגור".

אני: "קטונתי אבל להערכתי זה עניין של זמן עד שהלב נפתח. הרגשתי את זה על בשרי. וזה אולי מה שכולנו צריכים בסופו של דבר, לתת מקום ללב".