מסע לחקר החופשה
שני שלטים / האם אפשר להתאים חופשה לאדם כמו מסכה לזמר, או טייק־אוויי מדויק לזוג שנשאר לבד רעב ביום שישי בערב? אז מזל שבענייני חופשות (שלא כמו הרבה דברים בחיים) עדיין הבחירה בידינו. רק צריך להגיע להסכמה משפחתית לאן ומתי נוסעים, או פשוט להודיע בפסקנות שאנחנו נוסעים בתאריך זה וזה למקום ההוא וההוא.
וכך מצאנו את עצמנו דווקא ביום השלישי והאחרון לחופשתנו המשפחתית פונים בדרך המובילה מאזור הכנרת הצפונית ומטפסים בהר שמעליה. בסך הכל רצינו לעשות פיקניקון מסכם חופשה. עם כלי פלסטיק (אלה שמתייקרים עכשיו), וחומוס שרכשנו בחומוס 90 בהמשך היציאה מצמח. אלא שבעלייה התלולה הופיעו שני שלטים מוזרים. הראשון הורה על השם פוריה ואילו על השלט בירוק היה כתוב שווייץ. פוריה התגלה בהמשך הדרך כבית הארחה. ושווייץ? אוקיי, הייתי בשווייץ הרבה פעמים ותמיד היו בה הרים ואגמים. אבל הרועה עם הכבשים שעשו דינג דונג, לא הותיר מקום לספק, שלא היינו בסוויצרלנד אלא ביזרעאלנד. אז חנינו שם כמו שיבולים בשדה ואכלנו ושתינו עד לבוא הערב (עוד נגיע לזה).
לשבור שגרה / לא, לא היינו במופע הישרדות, אלא במופע לחקר החופשה. כלומר ניסינו לשבור שגרה ולצאת מהחיים התפוסים לשלושה ימים בחופשה ארץ־ישראלית שנהייתה אופנתית מאז שנמנענו מלנסוע לחו"לה מהסיבות הידועות.
את החופשה הטוטאלית המציאו כנראה אינדיאנים זקנים, שכינו אותה המסע לעבר שדות הציד הנצחיים שעשו לפי אמונתם אחרי מותם. אבל כל עוד אנחנו בעולם הזה, חופשה היא פטנט של בני אדם או סוכני נסיעות ומלונאים מתוחכמים שלמדו שאפשר למכור אפילו את הרוח החמה וגרגירי החול במדבר הלוהט כאטרקטיביים לחופשה.
אבל אנחנו בחרנו לנפוש דווקא ביישוב רמות שברמת הגולן, ובמקום אינדיאנים עם אבזמים על החגורות, הגענו אליו במכנסיים קצרים, גוררי טרולים וגיטרות על הגב, כי אצלנו במשפחה כולם מנגנים ושרים. לפני כן כשטיפסנו בגובה הרמה, נזכרתי איך עלינו אליה במלחמת יום כיפור בדרכינו לשיר לחיילים שזה עתה כבשו אותה בחזרה מהסורים. זיכרון פרטי ישן וכואב, שלא שיתפתי בו איש.
אצטדיון מים / הכנרת הייתה שרועה מתחתינו כמו אצטדיון ענק של מים. כיוון שכמו רבים אני חש אליה קרבה, דואג לה שנים וזוכר לה חסד נעורים מהימים שבהם היינו משוטטים לאורכה ולרוחבה בגיל 18, יצאה ממני אנחת געגועים. זה היה לפני צבא, חיינו אז עם גיטרות על הגב והיינו נכנסים בחוצפה למזכירות אחד הקיבוצים, כדי לבקש חדר לשניים וביקור בחדר האוכל תמורת עבודה. מה שנקרא אז מחנה עבודה קטן בקטיף ובפלחה.
אני חושש שלתת ככה עבודה בחינם זה כבר לא רלוונטי בעולם כה יצוק. וגם לא בטוח שנערי הטיקטוק עושים מחנות כאלה, או טיולי טרמפים לאורכה ולרוחבה של הימה. אבל דבר אחד לא השתנה, ואחרי שהתמקמנו הגיח מאחת הבקתות ילד בן שמונה וחצי, גיבור גיטרה (סטייל אריק קלפטון הצעיר), וניגן בהליכה עם ארבעת האקורדים שלמד לאחרונה את "היר, ד'ר, אנד אוורי וור" (החיפושיות). הוא הזכיר לי איך רציתי תמיד רק לפזר שירים בכל מקום.
שמונצעס / יש לנו היסטוריה של חופשות משפחתיות. היו כאלה שהופסקו באמצע בגלל כאב אוזניים של אחד מהילדים. בחופשה פסטורלית באי היווני קוס תקפה ונשכה אותי קשות כלבה יוונית ונאלצתי לחזור פצוע, מבוהל ומדמם הביתה. חופשה אחרת סתם התקצרה מרוב שיעמום.
משפחות שלמות (ואנחנו ביניהן), היו נוסעות לחופשות כשהן סוחבות איתן כל מיני שמונצעס ברכבים הישנים של אז. מה לא לקחנו ליומיים בבגאז'? פלסטרים, כדורים נגד כאבי ראש, נייר טואלט וכרית שאתה רגיל אליה. באמנות הקשירה על גג המכונית היינו תולים צמיג של טרקטור ענקי מנופח, כדי לשבת בתוכו במימי הכנרת בתור מזרן ים לעניים. לקחנו גם המון בגדים שלא השתמשנו בהם וסוס עץ בשביל הילד. הכל ליתר ביטחון, במקרה שנישאר שם לנצח. וככה נראינו כעגלות במערב הפרוע. נדיר אמנם היה לפגוש אינדיאנים אמיתיים במסע הזה, אבל מדומים? לך תדע, בטח היו כמה לאורך הנוף והחוף.
נשרים וכדורים פורחים / מה שיפה ברמת הגולן זה שאחרי העליות, כשמגיעים אליה היא שטוחה ומזמינה. והופס נזכרתי שבאחת החופשות הנפלאות ברמה עקבתי עם ילדיי אחרי ריחופי הנשרים בגמלא. אבל נדמה לי שקהילת הנשרים הידלדלה (השבוע מצאו תשעה נשרים מורעלים ביד אדם). ועכשיו היו אלה כדורים פורחים שראינו בשמיים בדרך, עם כל המשתמע מזה. סיפור עצוב.
בלילה על הדשא שיחקנו במשחק העיירה, שבו יושבים במעגל, עוצמים עיניים ומנסים לנחש מי הרוצח, הנרצח והבלש (משחק מתאים לכוחות המשטרה בימים אלה). היה נהדר, מלבד אחד שהסתובב עם פלאפון באוזן ולא הפסיק לדבר והוכיח שברנשים שמכורים לעבודה לא נפרדים ממנה לעולם. אני לעומתו בלילה, התקשיתי לישון ודיברתי עם עצמי, כי חופשה מתברר מזמינה גם מחשבות טורדניות.
סדנה לנפש / חופשה היא כמו סדנה לנפש. וכך מצאנו את עצמנו מתאהבים זה בזה מחדש בעודנו מכינים סלט משותף בחדר האוכל. מי שרב עם מישהו השלים מיד, וגם פתחנו חסימות וצ'אקרות בעזרת דיבורים חשופים וחמלה הדדית. "סבא, אתה אוהב אותי?" שאל אותי בפשטות אחד הנכדים, ואני נמסתי ועניתי: "בטח, הכי בעולם". כי הכי בעולם זה ההגדרה האולטימטיבית לאהבה בין בני משפחה כשהנוסחה ברורה: אני אוהב הכי בעולם את מי שאוהבים אותי. וכשאתה מוקף אנשים שאתה בטוח בהם ובאהבתם, אתה יכול להגיע לשלט עם המילה "שווייץ" ולהאמין לו.
אי שם בשווייץ / אז באמת אפשר היה לחשוב שאנחנו אי שם בשווייץ, כי המקום שאליו הגענו ביום האחרון בדרכנו הביתה היה מקום לא נוירוטי ועצבני, כאילו המשיך בשלוותו את הטבילה שעשינו במימיה הצלולים של הכנרת קודם לכן בצהריים בחוף כורסי.
אפשר לחיות בסגפנות, בבורגנות או בנהנתנות. אפשר גם להתבונן בהכל מהצד ולהעיר הערות נבזיות על איך ומה קורה. אבל כשהשמש שקעה, וישבנו מול המעיין הלא־מתגבר והכבשים היפהפיות והמסריחות קצת, נכנענו לרגע המיוחד הזה.
סיימנו לאכול. אספנו ת'שאריות כמו ילדים טובים. התלוננו שנהיה קריר. עשינו סלפי משפחתי (1, 2, 3 לחייך) כדי לזכור שהיינו פה, ולרגע שמחתי על החופשה המשפחתית שאיפשרה לנו יופי ואהבה בינינו, כי כששבנו הביתה נפטרה בפתאומיות ריקי, אשתו הנהדרת של מאיר ישראל המתופף האהוב של הלהקה, ואבל כבד כיסה את ההפקה שלנו. ‘איטס אה קיינד אוף האש’ היה השיר שמאיר בחר להשמיע בהלווייתה, וכולנו בכינו כמו ילדים.
כמו בועת סבון / כמו ילדים שמנסים להשתחל דרך הגדרות בחצרות הבתים בשכונה, ככה אנחנו מתאמצים לחיות. לפעמים שמים צנצנת ריבה על השולחן כדי לארח את הדבורים הסלבס וי־איי־פי, ולפעמים לאיזון מניחים צנצנת מלפפונים חמוצים.
מצד אחד נולדנו לרוץ אחרי הזנב שלנו, ומצד שני נולדנו לחופש. תמיד קינאתי באופנוענים שחצו את המדבר האמריקאי עם ההארלי דיווידסונים שלהם, או באקסטרימיסטים שעשו קומזיץ עם גזייה על הר געש באיסלנד. מצד שלישי הכרתי מישהו שקרא לחופשות ניג'וס וטרחנות, אבל הוא לא היה הסיפור שלנו אלא יצור ממורמר שחי לבד.
ועם כל זה עדיין נותרתי עם השאלה, כמה זמן לוקח עד שחופשה מתפוגגת כמו בועת סבון. יש אומרים שנה, יש אומרים שבוע־שבועיים, אני אומר יומיים והופס איננה. אז מי זה מי זה הזמר במסכה, נשמעו שאגות מכל הבתים בשכונה. ואני עצמתי עיניים והתגעגעתי לחקר החופשה עם בני משפחתי, עד לפעם הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
