"הפכתי את הסיפור המשפחתי המורכב שלי לבאר של מים חיים"
שרה פון שוורצה חיה בין עולמות. היא גרה ביפו בלב שכונה מוסלמית, מתמודדת עם זיכרונות הילדות בגרמניה, שכללו תקיפה מינית בגיל שש, מסתכלת בעיניים למהפכת המי־טו, כותבת, מביימת ומככבת בסדרה "ילדות סכסכניות" בדמותה של אם דומיננטית וחסרת גבולות. ומה עוזר לה להירגע? "אני מרימה עיניים לשמיים. אני מאמינה אבל לא באלוהים ספציפי. לדת שלי אין שם"
שרה פון שוורצה, מחזאית ובמאית ומורה למשחק וכל הזמן שחקנית, רוצה ללכת לקראתי. "החיים שלי הם טלנובלה אחת גדולה, מסקרנת ועמוסה, אז בואי נבחר במה להתמקד", היא מציעה וממהרת להוסיף: "העבר כבר עבר, העתיד לא ידוע, אז בואי נתרכז בהווה שהוא, בסך הכל, לא רע. אפילו טוב".
אי לכך ובהתאם לזאת אנחנו פותחות ב"ילדות סכסכניות" (HOT), שעלתה בשבוע שעבר בהוט, אבל עלתה לכותרות עוד קודם לכן כשנבחרה, מתוך אלפי סדרות מרחבי הגלובוס, להשתתף בפסטיבל קאן. פון שוורצה ומנשה נוי הם הוריה של ליהי (מיה לנדסמן) סטודנטית לרפואה, שעוקרת מראשון־לציון לעיר הגדולה.
"כיף גדול", היא מתמוגגת. "טליה לביא ביימה, שיר ראובן התסריטאית הראשית, הפקה נשית. שמחתי שהציעו לי קומדיה, בדרך כלל בוחרים לי לתפקידים דרמטיים, ושמחתי להיות התומכת בתפקיד ראשי נשי. אנחנו מהוות 50% מהאוכלוסייה, אבל אין לנו ייצוג הולם בנקודות המובילות בתעשייה. פעם היינו רכוש הכלל ומי לא נגע בנו. צבטו לנו בתחת, התחילו איתנו, הקטינו אותנו, פקפקו בנו. המי־טו שינה את המציאות באמצעות עריפת ראשים וזה לא קל, הייתי מעדיפה לחולל את המהפכה באהבה, אבל הדור הצעיר עשה את העבודה בדרכים שהוא מכיר. בטילטולים".
את רומזת לאיבגי, שהיה בעלך ב"זגורי אימפריה"?
"מהפכת מי־טו הביאה שינוי מבורך, אבל מסובך. יש הרבה גוונים של אפור בין השחור ללבן. חלק מאלה שמואשמים היום בהטרדות מיניות הם אנשים שאהבתי אותם ועבדתי איתם, וזה מרגיש לי קצת כמו להרוג את ההורים. הדור שבו גדלתי היה הכל חוץ מפוליטיקלי קורקט. אם תפשפשי בציציות של בוני המדינה תמצאי הרבה עדויות שהיום מתפרשות כעבירות מין. האם מה שיימצא בציציותיהם מבטל את כל העשייה העשירה שלהם? אפלטון כתב ב'המשתה' על פדופיליה, אהבת נערים, וברור שזה לא מקובל בעליל, אבל האם זה פוסל את כל אמירותיו? ב'נער קריאה' הפרופסור מסביר לסטודנטים למשפטים שאדם נשפט על מעשיו בהתאם לחוקים שהיו מקובלים בזמן המעשה ולא על פי החוקים שמקובלים עכשיו".
ומכאן נובע שאת רואה את איבגי חוזר למסך ולבמה?
"אני לא שופטת אף אדם, זה לא תפקידי. אמנם באתי ממשפחה שיש בה דורות של משפטנים, אבל בחרתי לא להיות עורכת דין. גם למשחק התגלגלתי במקרה. הלכתי עם חברה ל'בית צבי', בטעות לקחנו שני טפסים במקום אחד, קראתי 'יש להכין שני מונולוגים ושיר', אז הכנתי והתקבלתי. תפקידו של האמן, על פי שייקספיר, הוא להציב מראה אל מול הטבע ולהעלות שאלות ושם מקומי. בעיניי, להציף שאלות זה יותר חשוב מלהיות צודקת. ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהעולם לא מושלם, שאף אדם לא מושלם ואני מנסה להיות אדם יותר טוב ומכיל. לדעתי, כשאדם משלם את חובו לחברה יש לו זכות לשינוי ולתיקון. גם אני מבקשת סליחה, כשצריך. ממי? מהבנות שלי, למשל".
בין יפו לברלין
פון שוורצה (53) היא אם לשלוש מנישואיה לתפאורן אבי שכוי שהסתיימו לפני כעשור. "התאהבתי בנשמה שלו, ואני ממשיכה לאהוב את נשמתו גם כשאני כבר לא חיה איתו. ברור שהיה עדיף לא לפרק ולא להכאיב, אבל כשהחיים לא התגלגלו בדיוק איך שתיכננתי למדתי לקבל גם את הפרידה באהבה. הוא חי עם בן זוגו ואני חיה עם בן זוגי, איתמר לוריא, קולנוען, שעושה וידאו ותאורה להצגות שאני מביימת, אבל לא זו הסיבה שהתאהבתי בו. האהבה גם לא קשורה לעובדה שהוא צעיר ממני ב-14 שנה. איתמר הוא האור שלי, אהבת חיי, ובלי קשר אליו אני שמחה שאבי הוא האבא של בנותיי. הן יצאו מדהימות".
גאיה (26) לומדת בימוי קולנוע בברלין, שנה חמישית, "שבה מלווים אותה בכתיבת סרט קצר או פיצ'ר". אמה (23) גרה מחוץ לברלין. "היא שחקנית מחוננת שהעדיפה ללמוד נגרות במסלול ייחודי אצל מאסטרים". ליה (18) עושה שירות לאומי במסגרת חינוכית בירושלים. "בחירות שלהן", היא מדגישה, בטון הכי מנוגד לזה של עירית, אמה של ליהי מ"הסכסכניות", שהיא האמא הכי־הכי פולנייה. "הילדה חוזרת ואומרת להוריה 'אני לסבית' והם ממשיכים להתבונן בציפורים", היא מדגימה. "המשימה הכי גדולה שלנו, כהורים, היא לא למסמר את ילדינו למזבח האמונות והתובנות שלנו, אלא לקבל אותם שלנו כפי שהם".
מה זה אומר?
"הם אחרים מאיתנו, תודה לאל. עירית נורא אוהבת את בתה, ואוהבת מאוד את היותה סטודנטית לרפואה, ולכן היא חושבת שהיא יודעת מה נכון לבתה בלי להסתכל על מה שיצא ממנה. יצאה לה ילדה שונה מהדמות שהיא פינטזה. הרי מתישהו יגיע הבוקר שבו נתעורר ופשוט נסתכל על הדבר החמוד הזה, שנולד לנו, ופשוט נחבק אותו. אני מקווה שעירית תבין שבת לסבית זה בסדר, ואני מאחלת לה שתעמוד בגאווה מתחת לחופה של בתה ובחירת לבה, אבל זה לא קורה בעונה הראשונה. לצערי. אני חווה את ההורות בתור המבצע הכי חשוב והכי מסובך, מדי יום ביומו אני מזכירה לעצמי שהן לא אני, שכל אחת מהן ייחודית ומיוחדת בדרכה. אני לא מפסיקה ללמוד מהן על פתיחות והכלה".
ואיזו אמא את?
"תשאלי אותן. אני משתדלת לא לדבר בשם אחרים, במיוחד לא כשמדובר בשלוש נשים דעתניות ומקסימות".
העובדה ששתיים מבנותיה גרות בגרמניה לא מזעזעת את פון שוורצה, ילידת מינכן, שזכתה בשם שרה מפני שהיתה היהודייה הראשונה במשפחתה. היא היתה ברחם אמה כשאביה, גרשום (דיטר) פון שוורצה, צייר ואדריכל ובן למשפחת אצולה, החליט להתגייר וסחף אחריו את אשתו ושני ילדיהם. בגיל שנתיים היא הועלתה לתל־אביב, התביישה לדבר גרמנית ועשתה כל שביכולתה כדי להיטמע בחברת הצברים. "כשהייתי בת 14, ואבא חזר ממלחמת לבנון הראשונה, סיפור העלייה המופלא שלנו נקטע. ההורים התגרשו, אבא חזר לגרמניה ועד היום אמא שומרת כשרות והוא חובש כיפה. אני מורכבת משני העולמות, זה מה שעושה אותי שחקנית יותר ורסאטילית, ותפקידי לבנות גשר בין התרבויות. מהדואליות הזאת כתבתי את 'בין שני עולמות' שזיכה אותי בפרס המחזאית ושיחקתי בה גם בגרמנית. אנחנו לא סיפור חיים קונבנציונאלי".
היית רוצה להיות בעלת סיפור חיים קונבנציונאלי?
"במשך שנים רציתי, אבל לא יכולתי. אי־אפשר. סבא שלי, שהיה איש טוב ומיטיב, שירת בצבא הגרמני. הסבא של בנותיי, מצד אביהן, היה ניצול שואה הארד קור. אין לאן לברוח. במדינה שלנו, שהיא מכלול של תרבויות, חייבים לייצר את האהבה. אפילו את הרשע, זה ששואל 'מה העבודה הזאת לכם?' לא מגרשים מהשולחן. ההכרה בשונות שלי מובילה אותי לרצות לשחק את כל מה שמתאים לגילי ולמשקלי. אני יכולה לעשות דיאטה, כבר עשיתי, אבל היום אני פחות בקטע של להוריד שלושים קילו למען תפקיד ויותר בקטע של לפתוח את המנעד שלי לכמה שיותר תרבויות ומצבים".
וזה מה שהיא עושה. גווני הפלטינה בשיערה לא הגיעו לשם לכבוד עירית, האמא הפולניה של הילדה הסכסכנית, אלא לדמותה של יוליה, ראשת המוסד בעונה השנייה של "טהרן" שמצטלמת בימים אלה. "בבית הוריי לא היתה טלוויזיה ואין לי הרגלי צפייה", היא מספרת, "הילדות שלי גדלו עם טלוויזיה ואילו אני מעדיפה להשקיע את שעות הפנאי בקריאה. כשזימנו אותי לאודישן צפיתי בכל העונה הראשונה ברצף כדי להיכנס לאווירה. ברור שיש אמירה חזקה בעובדה שאישה עומדת בראש המוסד ומחליטה על חייהם של אנשים אחרים. הגיע הזמן שנשאל את עצמנו איפה נמצאות הנשים בעולמנו". לאחרונה גם הצטלמה לסרט "כביש הסרגל" בדמות אשת קבלן מעפולה שנקלעת לחקירת רצח. "מאיה דרייפוס ביימה וטלי שרון משחקת בתפקיד הראשי, חוקרת משטרה. הנה, אנחנו כאן".
בקאמרי, תיאטרון הבית שלה, היא משחקת את האם ב"הבן" של פלוריאן זלר שעוסק במשבר משפחתי של נער, "והקהל מגיב בהיסטרייה", היא מעידה. "העלינו את ההצגה שבוע לפני הסגר הראשון, חזרנו אליה אחרי שנה וחצי והיום היא רלוונטית מתמיד. הנוער שלנו עבר משבר אדיר בקורונה". אצלה, הקורונה דווקא היוותה מנוע ליצירה. כאקטיביסטית בנשמתה היא נסעה להפגנה בבלפור ("מחאה נגד סגירת התרבות ונגד השלטון ונגד הכל") עם ניסו, כאביה (בן זוגה להצגה "רומיאו ואמא" בקאמרי) והשיחה שניהלו בדרך היוותה גפרור למחזה "עקדה" שעולה השבוע בצוותא. המחזה השלישי שכתבה, החמישי שביימה.
"במרכז ההצגה עומד אנטי גיבור", היא מספרת. "בקורונה הוא ממשיך לשדר ברדיו אזורי נידח, ובדיוק כשהוא פותח את התוכנית בתיאור נרגש של בנו היחיד שברגעים אלה מתגייס לצבא, הבן מצלצל ומודיע לו 'אבא, ברחתי'. בעקבות הקורונה הרבה ילדים שואלים את עצמם מה הטעם לחיות כשכדור הארץ מתמוטט ואם לא נולדת למשפחה הנכונה אין מצב שתצליח לקנות דירה. במחזה, גם האבא וגם הילד במשבר, רק שמהאבא מצפים לתמוך ולעודד".
למה בחרת לכתוב על שני גברים?
"מפני שההתמודדות של גברים שונה מזו של נשים וגם היא לא פשוטה. מה זה להיות גבר בארץ ישראל, כמה מקום אתה נותן לרגש, האם אתה גבר עדין או מחוספס. זה המקום שבו מתבצעת העקדה. במחזה הזה לא כתבתי תפקיד לעצמי. אני מאוד אוהבת לשחק, בשבילי הבמה היא כמו מדיטציה, אבל כשאני מביימת אין לי שום חשק לעלות לבמה. עשיתי את זה פעם אחת, ב'טרור', שביימתי בקאמרי. החלפתי את עידית טפרסון, כשחלתה, וזה היה מבלבל נורא".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"אני חיה למרות הפוסט טראומה. בגיל שש עברתי תקיפה מינית על ידי שכן ולא סיפרתי על זה לאיש. החיים עם הפוסט טראומה הם מלחמה יומיומית. רוב התקיפות המיניות לא מתבצעות כתקיפה, אלא כמתן תשומת לב, כמו במקרה שלי, וכתוצאה מכך ההאשמה העצמית הרבה יותר גדולה. לחיות עם פוסט טראומה זה לעבור עיבוד ואינטגרציה שלה ולהשתמש בה כמנוע יצירתי. במקום להתייחס לסיפור המשפחתי המורכב שלי כאל פצע הפכתי אותו לבאר של מים חיים".
הטראומה הפכה אותך לאמא חרדתית?
"יש לי חרדות ואני עובדת עליהן קשה בטיפול פסיכולוגי ובטיפולים אלטרנטיביים. הבנות שלי כל הזמן מעירות לי 'אמא, שחררי' וזה לא פשוט ללמוד לשחרר. תקיפה מינית היא לא משהו שנרפאים ממנו, אבל אפשר לגדול ממנו ואפשר להיגמר ממנו. אני משתדלת לגדול, למרות שגם לי יש רגעים שבהם אני שואלת בשביל מה להתאמץ, הרי זה בחיים לא יעבור. התקפי החרדה ובעיות השינה חזרו אלי ביג טיים בקורונה, שזימנה לי זמן עם עצמי. הבנתי שאני חייבת לספק לגוף שלי מזון נכון ותנועה, אז התחלתי לעשות ספורט שלוש פעמים בשבוע, עם מאמנת כושר, וגם הבוקר עליתי על האופניים ודיוושתי למרכז תל־אביב. איתמר ואני גרים כבר שבע שנים ביפו, בלב השכונה המוסלמית. במבצע שומר חומות התחבקתי עם חליל, השכן, וסיכמנו שאם יבואו פורעים ערבים הוא ישמור עליי ושאם יגיעו פורעים יהודים אני אשמור עליו".
ומה את עושה כשכוחותייך אוזלים?
"מרימה את העיניים לשמיים. כשאני צריכה משהו אני מבקשת, וכשאני מבקשת נכון אני מקבלת. אני אדם מאוד מאמין, אבל לא באלוהים ספציפי. לדת שלי אין שם". *
לפנייה לכתב/ת 
