"בתקופה שלי ההטרדות המיניות היו חלק מהחיים"
כך מתוודה השחקנית עידית טפרסון, 62, בשיחה עם בתה עלמה שילון, 25, אף היא שחקנית בתחילת דרכה. עלמה משתתפת במחזה "מונולוגים מהוואגינה", שבו כיכבה גם אמה לפני כעשרים שנה, וזו הזדמנות מצוינת לשיחה על התבגרות, מיניות, וכמובן תיאטרון
מה קורה כאשר אמא ובת בוחרות באותו מקצוע, שתיהן בוגרות אותו בית הספר למשחק, שתיהן עלו על הבימות במחזה פמיניסטי נוקב, בהפרש של עשרות שנים, והן גם נשמעות ממש אותו הדבר כשהן נכנסות לדמות ומכשפות את הקהל? תודו שזה מסקרן.
עידית טפרסון, 62, היא אחת השחקניות המוערכות בעולם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה הישראלי, ועכשיו בתה, עלמה שילון, 25, שסיימה שנה שלישית בבית צבי ומשתתפת במחזה "מונולוגים מהוואגינה", מחליקה לנעליה, ואם להעיד לפי הנוכחות הבימתית שלה, הרי שעלמה לא רק ממלאת את הנעליים הגדולות, תרתי משמע, של אמה, היא גם טוענת אותן בחשמל.
ערב, בית הספר למשחק בית צבי ברמת־גן: עלמה בקומתה התמירה ובשערה העורבני הסמיך עוצרת את נשימתם של הנוכחים באולם החזרות האינטימי, כאשר היא נושאת את אחד המונולוגים מכמירי הלב והמטלטלים מתוך "מונולוגים מהוואגינה", המחזה הפמיניסטי הנוקב, שכתבה האקטיביסטית איב אנסלר. נובמבר הוא חודש המודעות למאבק באלימות כלפי נשים ואין מועד מדויק מזה להעלות בו שוב את המחזה שמבוסס על מאות שיחות שערכה אנסלר עם נשים בגילים שונים וממקומות שונים בעולם, ובו היא מציגה את מחשבותיהן־מחשבותינו על היחסים שלנו עם הוואגינה שלנו על כל המשתמע מכך – אורגזמה, לידה, אוננות, אהבה, מחזור חודשי, וגם מילת נשים, והתעללות ואלימות מינית ואונס.
אחרי החזרה, אנחנו מחזירות את הנשימה, ומתיישבות לשיחה משותפת של אמא ובת בחדר המורים הקטן שבבית הספר. את המסדרונות והכיתות של הבניין שתיהן מכירות מצוין. עידית סיימה את לימודיה בבית הספר בשנות ה־80 ועלמה היא מהבוגרות המעוטרות של המחזור הנוכחי, שזכתה במלגות שונות וכעת היא בקאסט שמעלה את המחזה שבו שיחקה גם אמא שלה, לפני יותר מעשרים שנה, בתיאטרון הבימה, לצידן של גילה אלמגור ואיילת זורר.
כן, הקשר ביניהן הוא בהחלט סימביוטי, עלמה גם מעידה שאמא שלה היא גם מנטורית והחברה הכי טובה שלה.
עלמה שאלה אותך האם כדאי לה להיות שחקנית, או שהיא פשוט הלכה על זה?
"ילדים של אמנים גדלים בתוך האמנות, ואי־אפשר לנתק ילד ממה שהוא ינק בבית. מגיל צעיר מאוד, עלמה נמשכה לבמה, היא ילדה שגדלה מאחורי הקלעים".
עלמה: "אני זוכרת איך התלבושות הצבעוניות הלהיבו אותי, הייתי באה עם אמא לתיאטרון ונכנסת לעולם קסום שלא קיים במציאות, ואפשר להיות שם בלי דאגות ובלי מה יחשבו".
וגם היום הבמה מאפשרת לה לחיות את החלום, עניין שלא היה כל כך פשוט עבור אמא שלה, למשל. "כשאני באתי להורים שלי ואמרתי להם שאני רוצה להיות שחקנית, זה נראה להם סוף העולם",
מספרת עידית ועלמה מביטה בה. "אולי כי אחות של אבא שלי הייתה אמנית בדרום־אפריקה, והוא פחד מהבוהמה, מכך שאפול לסמים. בעצם, אני שחקנית הרבה בזכות שולמית אלוני, שהייתה החברה הכי טובה של אמא שלי, וכשהתחלתי ללמוד בבית צבי אמרה לאמא: 'תני לה, כי אם לא תיתני לה היא לא תסלח לך בחיים'. הורים צריכים לתת לילדים שלהם ללכת בעקבות החלום. אני לא יודעת אם עלמה תהיה בסופו של דבר שחקנית, צריך בשביל זה לא רק כישרון, אלא גם אופי מאוד מאוד מסוים והמקצוע הזה גם השתנה עם הזמן. הבוגרים של היום לא פוגשים את העולם שאני פגשתי כשסיימתי ללמוד. צריך אופי ולהיות סוס עבודה חרוץ ולדעת לשווק את עצמך ברשתות החברתיות", היא אומרת בנימה אמהית קצת מודאגת ומתבוננת בבתה. אבל כמו שעלמה נראית, עם הלהט בעיניה הגדולות והפעורות, אין שום סיכוי שמשהו יעצור אותה בדרך לרפרטואר מפואר, לפחות כמו של אמא שלה.
"ברור שזה המקצוע שלי לחיים. המשחק תמיד עניין וסיקרן וריגש אותי. על הבמה אני מרגישה חיה, זאת אני. התאהבתי בתיאטרון לא בגלל שזו העבודה של אמא, וכיוון שלבוא לחזרות או לצילומים או למאחורי הקלעים היה חלק מהחיים שלי. המשחק הוא חלק מהנשמה שלי. אני זוכרת שמגיל מאוד צעיר היה לי ארגז תחפושות ובכל הזדמנות הושבתי את כל מי שנכנס הביתה, והמצאתי הצגות, כולל להפוך את החתולים שלנו למשתתפים בהצגה. זה חזק בתוכי, התיאטרון, זה כבר לא יעבור לי".
מה החלום?
"להמשיך ליצור ולעשות תפקידים שיוציאו ממני צבעים שלא הכרתי בעצמי. הנה, בשנה שעברה שיחקתי תפקיד שנכתב לגבר, וזה הלהיב אותי היכולת הזאת להפוך למי שאני לא, ועדיין למצוא את הפצע שיש לדמות עמוק בפנים, שבסך הכל רוצה אהבה. תמיד במונולוג האחרון הייתי בוכה, ברגע שהייתי שם לבד על הרצפה".
אז מתוך הדברים האלה, את מסוגלת להסביר למה את שחקנית?
"כי אני רוצה לספר ולהשמיע את הקול של אלה שלא יכולים, של אלה שקשה להם ויש להם זעקה פנימית והם לא יודעים להשמיע אותה החוצה".
מקצועיות בלי צל של ייחוס
הרצון לתת ביטוי לקולות השותקים קשור בהחלט לעובדה שיובב, אחיה הבכור של עלמה, הוא אוטיסט בתפקוד גבוה, והיא מלווה אותו לאורך חייהם המשותפים. "כשביקשו ממני בבית הספר להביא קטעים אישיים בתנועה, עשיתי קטע שבו גילמתי את עצמי על הספקטרום האוטיסטי, וממש לקחתי מיובב את המימיקות והתנועות שלו, כדי לאפיין את הדמות. היה חשוב לי לעשות את זה כי הוא קרוב אליי ורציתי להגיד את מה שהוא לא יודע אולי לבטא, למרות שיובב בהחלט מדבר. אבל רציתי להגיד שגם לו יש תשוקות ורצונות וחלומות ואפילו שיום לפני נקעתי את הרגל, כשנפלתי פה במדרגות בבית הספר, עליתי להופיע עם קביים כי היה לי ברור שאני לא מוותרת על ההזדמנות להביע בעולם את הקול שלו. כשירדתי מהבמה אמרתי לעצמי 'בשביל זה אני שחקנית'".
מתי עזבת את הבית?
"בגיל 22. כשהתחלתי ללמוד כאן בבית הספר".
זה מוקדם. לא הרבה עוזבים בגיל הזה.
עידית: "הייתי בשוק כשהילדה הזו רצתה כל כך מהר לצאת מהבית. בתור ילדה היא הייתה מאוד קשורה אליי ופחדתי שהיא לא תעזוב לי את הסינר עד גיל 30 וכשהיא אמרה בגיל 22 שהיא רוצה לעזוב את הבית מצד אחד הרגשתי שזה מוקדם ומתפרק לי הבית ומצד שני שמחתי מאוד בשבילה על העצמאות הזו".
עלמה: "יש לי המון נחת בזה שאני גרה לבד, ויכולה לעשות מה שבא לי בלי לדפוק חשבון לאף אחד".
עלמה מספרת שהבחירה בבית צבי לא נבעה מכך שזה בית הספר שבו אמא שלה למדה, אלא כי זה היה המקום שבו הרגישה הכי טוב אחרי האודישן.
עידית: "אני לא רציתי שהיא תלמד פה, כי מה אני צריכה את הצל שלי עליה".
מי זוכר שלמדת פה לפני כמעט ארבעים שנה?
עידית: "ועדיין ארתור מנהל בית הספר הוא חבר ואמר לי 'אין לי בעיה להפריד בין חברות לבין מקצועיות, ואם עלמה תהיה סטודנטית שלי, היא לא תקבל שום הנחות".
עלמה: "וזה נכון אני לא מקבלת שום הנחות ואני דווקא מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי יותר דווקא בגלל שעידית היא אמא שלי".
באת עם הצל
"נכון. ולכן אני מרגישה שאני צריכה להוכיח שאני לא גימיק או שחזור של אמא, אלא שיש לי את הצבעים שלי ואת הקול שלי".
עידית: "אבל את זוכרת מה אמרת לי בטלפון? צילצלה ואמרה לי 'אמא יש פה את הווייב הכי טוב מכל בתי הספר'".
וכאמור, עכשיו הגלגל גם מפגיש את שתיהן בזכות "מונולוגים", כפי שהן קוראות למחזה. כאשר עידית טפרסון, גילה אלמגור ואיילת זורר עלו על בימת הבימה עם "מונולוגים מהוואגינה", הן יצרו באז מטורף בעולם התיאטרון, כיוון שהמחזה היה מהפכני לזמנו, עשרים שנה לפני פרוץ תנועת מי טו, בימים שבהם כל הלך הרוח הציבורי היה שונה. אבל היום, השחקניות הצעירות בוגרות בית צבי שהופיעו יחד עם עלמה על הבמה בגרסה אותה מביימת ליאת פישמן־לני, חשו צורך להוסיף מילים משלהן למחזה המקורי, ממש כפי שקורה בכל שנה ב"יום הוואגינה", כאשר למחזה נוספים מונולוגים שמבטאים את הלך הרוח של התקופה. ומי לא השתתפו במסע הבימתי הזה לאורך השנים? מריל סטריפ וג'יין פונדה, קייט בלאנשט, וופי גולדברג, סלמה הייק. והרשימה עוד ארוכה ומרגשת.
"אני חושבת שבכל פעם שמעלים את המחזה צריך להתאים אותו לתקופה, לכן לחברות שלי ולי היה חשוב להוסיף טקסט משלנו, ולעלות איתו לבמה".
עידית: "אצלנו זה היה מהפכני, כי לשבת אז על הבמה ולהגיד 'ואגינה' ובהמשך 'כוס', הייתה מין מבוכה".
עלמה והחברות שלה מדברות על זה פתוח לגמרי.
עלמה: "נכון. היום יש הרבה יותר פתיחות בנושא ואני בתור אישה ושחקנית מרגישה שזה חשוב שיש את הבמה להוציא כזה נושא משמעותי החוצה, ולעורר מודעות למה שקורה עם נשים בעולם".
עידית: "אני זוכרת עד היום את המונולוג של האישה שבעלה דורש ממנה לגלח. היום הצעירות דווקא לא מגלחות. זה פאסה. הן חוזרות לטבעי".
עלמה: "זה נכון. אנחנו חוזרות לטבעי. אני לא שמעתי על מישהי שמגלחת".
עידית: "ברור והיום אם גבר ידרוש את זה אז הרבה מאוד נשים יגידו מה נראה לך, שאתה תגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי? פעם זו לא הייתה אופציה בכלל".
עלמה: "עדיין יש הרבה מקומות בעולם שלצערי אישה היא רק חפץ וכלי, ולכן למשל כשאנחנו עושות את המונולוג של האישה הבוסנית שחיילים אונסים אותה והנרתיק שלה זועק, זה רק מזכיר לי עד כמה אנחנו חיות בעולם שעבור הרבה מאוד נשים הוא עדיין קשה".
עידית: "ומצד שני, כמה התקדמנו כי למשל, לפני יותר מעשרים שנה, בשביל גילה אלמגור עם האמא הפולנייה שלה, להגיד 'כוס' בתיאטרון, אוי ואבוי. אני זוכרת איך גילה כל הזמן הייתה אומרת שאמא שלה בטח מתהפכת מזה בקבר, כי בילדות, היא הייתה אומרת לה: 'אל תשכחי לרחוץ בית שחי ושמה למטה'".
ממש כמו המונולוג של עלמה, של האישה הזקנה שמדברת על "שמה למטה". עלמה מאיפה הבאת את זה? יש בתוכך זקנה?
"בהחלט יש בתוכי זקנה. אפילו לימדתי את עצמי ללכת כפופה ולא זקופה. המונולוג שלה על הוואגינה שלה שיצאה מכלל שימוש ממש בגיל צעיר, הוא עצוב מאוד, בעיקר כשבסוף מבינים שהיא גם חלתה בסרטן, וזה גורם לי לחבק את האישה הזאת, כי אני גם זוכרת שחלק גדול מהמונולוגים מבוססים על סיפור אמיתי".
עידית: "עלמה, איך את מרגישה עם זה שהיא אישה מפוספסת, שלא מימשה את עצמה מינית, אלא רק בפנטזיות?"
עלמה: "שמצד אחד זה יפה לראות איזה עולם פנימי עשיר יש לה, אבל מצד שני היא אכן לא מימשה את עצמה במציאות, אלא רק בחלומות, לא הרשתה לעצמה להיות עם גברים ובעצם סגרה את החנות וזה מאוד עצוב. היא אומרת על המיניות שלה דברים קשים, שזה מרתף עם ריח מגעיל שם למטה".
ואיך הקשר שלך עם המיניות שלך?
"אני אוהבת ושלמה עם הגוף שלי. לקח לי הרבה זמן לקבל את מי שאני. אף פעם לא היה לי ביטחון עצמי גבוה".
אני יכולה להבטיח לך שבשלבים רבים בחיים, כולנו מרגישים חסרי ביטחון.
עלמה: "בדיוק. אז גם בתיכון וגם בחטיבה הרגשתי שמי בכלל ישים עליי, שמה אני? כלום. הרגשתי כמו אוויר, אבל זה עבר גם בזכות הלימודים כאן בבית צבי. הגעתי למקום עם אנשים שמאוד דומים לי, שיש לי איתם מכנה משותף שגורם לי להרגיש שאני חלק ממשהו".
עידית: "את זוכרת את הלנה שעשית בתיכון בחלום ליל קיץ וכתבת מונולוג משלך?"
רגע, בבית אתן מדברות במונולוגית? יש פתאום קטעים שאת מגישה לה חביתה ומצרפת משהו מצ'כוב?
עלמה: "ברור. אם אחת מאיתנו צריכה מישהי שתעשה איתה חזרות, אז בטח".
אתן מתייעצות הרבה מן הסתם.
"ברגעים שיש לי מצוקה ואני לא פותרת משהו שמחרפן אותי, אז אמא היא הגלגל הצלה. יש לי אוזן קשבת בבית גם בגלל שאמא שחקנית וגם כי אנחנו קרובות מאוד והיא קולטת בשניות לפי המבט שלי מה עובר עליי".
עידית: "אבל לפעמים זה עושה לנו גם תאקלים, כי אנחנו מתווכחות על הדרך ועל הדמויות, ואז יש את המשפט 'אמא, אני זה לא את', וזה תמיד מאוד משמח אותי".
אתן בטח גם רוצות מתישהו לשחק ביחד.
"עוד לא שיחקנו ביחד, אבל עלמה אוכלת אותי מבחינת נוכחות בצילומים וזה מדהים אותי. המצלמה כל כך אוהבת אותה, הרבה יותר מאשר היא אוהבת אותי. תראי את שתינו בצילום, היא וואו".
ואת לא חוששת מההתנהלות שלה בתוך העולם הטורף של אחורי הקלעים?
"בתקופה שאני סיימתי ללמוד, ההטרדות המיניות היו חלק נורמטיבי מהחיים, היום יש כאן מעל הראש שלנו בחדר המורים את האמנה נגד הטרדות מיניות. אז אני אומרת לעצמי שטוב מאוד שעלמה, שהיא ילדה כל כך רגישה, יוצאת לעולם הזה בעידן של המי טו ושאני סומכת עליה שהיא תדע להגן על עצמה. אם מישהו ינסה לעשות לך משהו, עלמה, מה תגידי לו?"
עלמה: "אני לא אהיה בשקט, כי אני יודעת שאם אהיה בשקט אתחרט על זה כל החיים".
עידית: "הבנות שלנו גדלות לעולם אחר שבו הן משמיעות את קולן, שבו הן יכולות להרוויח יותר מגברים וגם מרוויחות, מה שלא היה כל כך ברור בדורות הקודמים".
עלמה: "אני רוצה למצוא איזון. גם שהילדים שלי יזכו לאמא שרואה אותם כמו שלי הייתה, ומצד שני גם לעבוד ולהיות עצמאית. אמא שלי לא הפסידה שום אירוע בגן ובבית הספר".
עידית: "ומה עם כסף? חשבת על התנהלות כלכלית, על איך תרוויחי ותחזיקי את עצמך כלכלית ולא תישעני על גבר שיפרנס אותך?"
עלמה: "כן חשבתי על זה שצריך לשנס מותניים".
עידית: "ואם יהיה לך קשה את יודעת שבתחום שלנו לא מרוויחים הרבה".
עלמה: "אז עובדים עוד יותר קשה".
לפנייה לכתב/ת 
