ידיעה בעמודו הראשון של "הארץ" בישרה ש"ישראל סימנה מטרה חדשה באיראן" – איכות החיים של המעמד הגבוה, "הצפונבונים של טהרן", כדברי גורם מדיני בכיר, שאישר (כלומר הדליף בגאווה) את המדיניות החדשה. הידיעה נקשרה לפרסומים על מתקפת סייבר שפגעה בכל תחנות הדלק באיראן, ויוחסה לישראל – בצדק או לא, אינני יודע. התורים לדלק, על פי ההיגיון של הגורם המדיני הבכיר, יגרמו לצפונבונים ללחוץ על המשטר לסגת מתוכנית הגרעין, ובא לציון גואל.

הידיעה כמעט לא זכתה לתהודה ציבורית, כי אין אצלנו דיון אמיתי כשזה מגיע לאיראן. אבל יש בה את כל המרכיבים של האיוולת הישראלית המתמשכת בנושא האיראני, ובעניינים ביטחוניים בכלל: כוחנות במסווה של תחכום, יהירות של "לנו מותר", והתמכרות לפעולה טקטית ולפטנטים טכנולוגיים, בעוד המצב האסטרטגי הולך ומידרדר. במובן הזה, הממשלה הנוכחית היא המשך של עידן נתניהו, והתוצאה ברורה: איראן היא שתחליט אם ומתי תחזור למו"מ עם ארצות־הברית, שכמעט מתחננת בפניה לחזור ולדבר; ואיראן היא שתחליט אם ומתי תהיה לה פצצת גרעין, שהיא איום קיומי על ישראל.

נתחיל מחוסר התוחלת: למה מישהו מניח שיהיה "לחץ צפונבוני"? הציבור הישראלי לא פחות מפונק מהאליטה האיראנית. אבל אם פעולת סייבר מתוחכמת של האיראנים או של הפלסטינים תשתק את מכונות האספרסו בצפון ת"א, תהיה מחאה נגד מדיניות ישראל בשטחים? סוג כזה של לחץ, שמזוהה בגלוי עם גורם חיצוני עוין, רק גורם לאנשים להצטופף יחד – בוודאי באיראן, מדינה עם תחושה היסטורית, גאווה לאומית ומשטר שעינו פקוחה וידו כבדה. הסנקציות של טראמפ לא הכריעו את איראן; למה מישהו חושב שתורים לדלק יעשו את זה?

נמשיך ביהירות: איזו עוד מדינה בעולם מרשה לעצמה התנהגות כזו, ועוד מתגאה בה בהדלפות לעיתונים? אותה מדינה שבשם האיום הקיומי עליה – ואצלנו כל דבר הוא איום קיומי – תוקפת כמעט מדי יום את כל מי שהיא רוצה ברחבי המזרח התיכון. יש לזה אפילו שם מפוצץ, המב"מ, המערכה שבין המערכות.

אני בעד שימוש בכוח כשצריך. אבל בשיטה הזו זה לא באמת משיג כלום, ורק נותן לאויבים שלנו רישיון לא רק להגיב בכוח, אלא בעיקר להתקדם להישג אמיתי. ממש כמו שב"שומר החומות" חמאס רשם לעצמו הצלחות אדירות במישור המדיני והתודעתי, ואנחנו הפלנו בניינים וסיפרנו לעצמנו שזה מייצר אצלו "מפת כאב", או ביטוי אחר ממחלקת התודעה בדובר צה"ל.

כך גם בנושא האיראני: אנחנו מתגאים בתקיפות אוויריות, בסייבר ובחיסולים, ובינתיים האיראנים מתבססים בסוריה באמצעות סיוע אזרחי ויצירת חיבורים; סוגרים הסכמים עם סין ורוסיה למיתון הנזק של הסנקציות, מתקרבים אפילו אל אויביהם המושבעים בסעודיה, ופוסעים אל הגרעין כשישראל איננה רלוונטית בכלל לדיון.

שלא יהיה ספק: איראן גרעינית היא אכן איום חסר תקדים על ישראל, הן מפני שאנחנו "מדינה של פצצה אחת", כדברי הנשיא לשעבר רפסנג'אני, הן מפני שזה ישנה את פני המזרח התיכון. צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. אבל אחרי שנים של פעולה חשאית ועבודה מדינית נבונה מאחורי הקלעים, בשנים האחרונות הרהב הישראלי, חוסר המחשבה (למשל בלחץ על ארה"ב לסגת מהסכם הגרעין) וההתמכרות לפטנטים כוחניים רק מסייעים לאיראן להתקרב לפצצה.

ואולי יש עוד הסבר, שגם הוא ראשיתו בנתניהו והמשכו בעידן הנוכחי: הכל בכלל לתצרוכת פנים. ביבי רכב על סוס ההפחדה האיראנית במשך עשור. מאז נכנס נפתלי בנט לתפקידו הוא מפזר אמירות על כך שבעצם הצבא לא היה מוכן לתקוף באיראן (והוא, כמובן, יכין ויהיה מוכן לתקוף), ובצד זה מגיעות ההדלפות על דרכי פעולה חדשות ומדליקות. ועם כל יום שהאיוולת הזאת נמשכת, איראן אולי משוועת לדלק, אבל ממשיכה להתקדם אל מטרותיה.

הכותב היה חבר ועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS