מגש הקסם

מה הקשר בין חרוזי שירה לכדורי פלאפל? תשאלו את אריאל רוזנטל, הבעלים של דוכן "הקוסם" בתל־אביב, שבחודשים האחרונים מלהטט לא רק בסביח ובשווארמה, אלא גם מפרסם ברשתות שירים קצרים פרי עטו.

"כבר כמה שנים שאני כותב לעצמי", הוא מגלה, "אבל אף פעם לא היה לי את הצורך או האומץ לשתף. הכתיבה היא משהו מאוד אישי, הדף סופג הכל".

כמו פיתה.

"לגמרי. בסוף הכל מתחבר לצרכים רגשיים ואישיים ולרצון שלנו לגעת באנשים. זה יכול להיות באוכל, בשיר, בבגד", אומר רוזנטל כשאנחנו יושבים בשעת בוקר מוקדמת על ספסלי העץ בפינת הרחובות קינג ג'ורג' ושלמה המלך, היכן שבעוד שעה וחצי־שעתיים כבר ישתרך תור ענק של סועדים שיימשך לאורך כל היום.

"פעם זה היה מקום גברי שאוכלים בו בעמידה. היום חצי מהסועדים הם נשים". "הקוסם" | צילום: דנה קופל

בינתיים, חמישה עובדי דלפק עסוקים בחיתוך והתקנת הסלטים, עיסת הפלאפל והחומוס והחצילים – שהם אחד מסמליו הטעימים של המקום. הקוסם בוחן, מדי פעם מבקש לטעום. הכי חשוב לו זה להיות כאן ולהתמסר לטעמים, לטריות, לתוצאה הסופית שהיא בעיניו לא רק אוכל להמונים, אלא יש בה גם ממד רוחני. בכלל, המילה 'רוחניות' תאמר בשיחה שלנו הרבה יותר מהמילים חומוס או פלאפל, פשוט מפני שהוא מאמין שאין דרך אחרת לחיות את החיים.

מגשים החלומות

את התובנה הזו רכש רוזנטל כבר בגיל שבע, כאשר היה ילד חוץ בקיבוץ מלכיה, המקום שלדבריו הציל אותו, ביחד עם החומוס שהגיע כמה שנים אחרי. "זה לא אני בחרתי את החומוס, זה גרגירי החומוס בחרו אותי. זה רוחני לגמרי".

רוזנטל, בעל הבלורית השובבה והחיוך החם, הוא רווק שגר בדירה שאותה עיצב בסגנון ניו־יורקי בשוק התקווה. הוא בן 47 ונראה עשור פחות מכפי גילו ("אני יודע שאני פיטר פן"). בכל פעם שאני שואלת שאלה שנוגעת בילדות הלא קלה שעבר, עיניו העמוקות מצטעפות בדוק של דמעות והוא מסיט מבט ושותק. במקום לדבר על הכאבים, הוא מעדיף לעטוף אותם בשירים.

גם את השירים שלך נקרא באמזון?

"בקרוב יקרה עם השירים שלי משהו ממש גדול, אבל אני לא יכול לדבר עליו עדיין", הוא מחייך.

ולמה אמזון? כי הספר "דרך החומוס" שיצר ביחד עם דן אלכסנדר ואורלי פלאי־בורנשטיין תורגם לאנגלית, עלה לענקית הספרים האמריקאית, זכה בפרסים בינלאומיים, "ובקרוב יתורגם לעוד שפה. אני מאלה שמגשימים חלומות. גם הקוסם נולד מתוך חלום שאנשים יבואו לכאן, יעצרו את היומיום שלהם ויתנועעו עם מוזיקה ופיתה ביד".

האמנת?

"לא האמנתי שהקוסם יהיה מה שהוא. פתחתי כדי להתפרנס. סיימתי רק כיתה ו'. נולדתי בתל־אביב, עברנו לסיני לשלוש שנים, אחרי זה לאילת לשלוש שנים, אחרי זה עברתי לחיות שלוש שנים אצל משפחה מאמצת בקיבוץ מלכיה בצפון, אחרי זה לבלגיה, ואז בחזרה לתל־אביב. וכל זה עד גיל 15 וחצי".

ואיפה ההורים?

"התגרשו כשהייתי בן חודשיים. אבא שלי לא בתמונה מאז, ואמא שלי בחצי תמונה. בכיתות ד' עד ו' גרתי בצפון תל־אביב וליד הבית הייתה חנות הקסמים הקטנה של יוריני, שהיה קוסם מעולה אבל בלגניסט גדול. אני, שנמשכתי לשם כמו מגנט, הגעתי בכל יום והתחלתי לסדר את החנות. יוריני אמר שאין לו כסף לשלם לי על הסידור, אבל שהוא ילמד אותי קסמים, וככה הפכתי לחצי קוסם חובב. כשחיפשתי שם למקום, לפני 21 שנה, חשבתי על משהו שהוא גם אישי וגם שאפשר להזדהות איתו. מצד שני, זה מסוכן כי אתה חייב לעמוד מאחורי התואר. כדי שזה יקרה צריך להתמסר למה שאתה עושה".

וההתמסרות הזו הפכה למוסד מפואר של אוכל רחוב שהתחיל משלוש מנות, סביח, פלאפל וחומוס, שקנו להן מעריצים גרגרנים, ואליהן הצטרפה לאחר זמן מה מנת השווארמה. כל המנות מוגשות כאן עד היום, כבר שני עשורים, תחת ההקפדה הצמודה של הבעלים, שנמצא כאן בכל יום. "את עיסת הפלאפל אנחנו מכינים 15 פעמים ביום, שזה אומר שמטגנים כדורים טריים כל 40 דקות בערך", הוא אומר. "מכינים את החומוס במקום לפי מתכון שלימד אותי משה כרובי ממסעדת 206, שאני בן טיפוחיו".

מתכון לחיים

כמו כולם, גם רוזנטל היה סגור בקורונה. הוא ניצל את הזמן כדי להתיידד עם הים, ממנו פחד כל השנים, וללמוד לגלוש על סאפ, אבל גם הבין שהוא צריך לייצר עוד נקודות אחיזה. אז הוא פתח סניף נוסף בשרונה מרקט, התחיל לעשות משלוחים שממשיכים גם היום, וכמו רבים מהקולגות פתח מעדנייה שמשגרת עד הבית את החומוס, כדורי הפלאפל ושאר המאכלים.

"זכיתי במתנה – אנשים אוהבים ורוצים להיות חלק ממני", הוא אומר, "הם רוצים לגעת בי ושאגע בהם דרך האוכל והמוזיקה והניקיון והעובדה שאכפת לי מכל תבלין ומכל מידה של חריף שאני מחליט לשים באוכל. אין פה הסבר קולינרי, יש פה הסבר רוחני, שהוא לא קשור רק לאיכות האוכל, אלא לזה שאנשים יגיעו לפה וייצאו הכי מרוצים בעולם. כשהקמתי את הקוסם, פלאפל היה מקום גברי שאוכלים בעמידה כדי לסגור פינה. היום זה מקום בילוי שמגיעים אליו תיירים. כן, הם כבר התחילו לחזור לאט־לאט. 50 אחוז זה נשים שאוכלות פה לבד ומרגישות נוח כי נקי ויש מוזיקה. קיים עוד ממד, רוחני".

אתה חי ככה?

"הבנתי שאם אני עושה משהו טוב, זה באותה שנייה משתקף בחיים שלי. אם אני מחייך לאחרים, אקבל חיוך; ואם אלך כל היום זעוף - אקבל זעף".

למדת את זה בגיל צעיר.

"בגיל שבע בקיבוץ מלכיה, במשפחה המאמצת שהצילה את החיים שלי. הבנתי שמכאן אני צריך לבחור איך לחיות ולהסתכל על הטוב".

אז בעצם אנחנו חייבים את כל המקום הזה לילד בן השבע שבקיבוץ מלכיה הבין...

"אנחנו חייבים את כל המקום הזה לסיפור חיי, שנתן לי לסיים רק כיתה ו' בלי אפשרות בחירה, ששלח אותי למלצר מגיל 15 וחצי ולכך שלמדתי להתמסר למה שקורה, ולא להיתקע במקום הקורבני. הבנתי שהכל זה גורל, והנה לי יש שליחות להפיץ את גרגיר החומוס בעולם. יכולתי להגיד למה למדתי עד כיתה ו', אבל אני בוחר להגיד שזכיתי שזה רק כיתה ו', כי לא לגור עם ההורים ולא לעשות תיכון זה מה שנתן לי חופש בחירה, להכיר לא רק את הרחוב, אלא גם את אוכל הרחוב. אז נכון שאמא שלי שלפה אותי ואת אחי שמבוגר ממני ב־11 חודשים מבית הספר ועברנו למדינה אחרת. אבל מצאתי את עצמי לא לומד, מסתובב ברחובות. הבסיס שקיבלתי בקיבוץ מגיל שש עד גיל תשע וחצי הציל את החיים שלי. כי שם למדתי מה זה מיטה ואוכל ושגרה. למדתי שאני קוסם כי הנה, יש לי אוכל חם ומיטה לישון וחברים בקיבוץ ומשפחה מאמצת ומה זה אם לא השגחה? ומה זה אם לא רוחניות?".

בקיבוץ מלכיה יודעים שהם הצילו לך את החיים כי נתנו לך בסיס איתן?

"כן, בטח. פעם בשנה אני מגיע לבקר את משפחת אבני, המשפחה המאמצת שלי שם, את יעל ותרזה ושמחה, שהוא כבר לא בחיים. אני מביא איתי הכל, חומוס, פלאפל, פיתות. אני חייב שם לפינת החי, אני חייב לבית הילדים ולזה שלמדתי שם מה זה להתגעגע".

בעצם גידלת את עצמך.

"כן. אבל בג'ונגל יש המון חיות שמגדלות אותך, ומלא אנשים טובים היו שותפים לגידול שלי. במילה טובה, במבט, אוכל, שתייה, חיבוק. יש אנשים שבמהלך השנים עטפו אותי ולקחתי אותם איתי. ולכן גם אם תשאלי מה עשיתי לבד חמש שנים בבלגיה, אגיד לך שנכון שלא למדתי, אבל חייתי".

ילד בן 11 במדינה זרה, קם בבוקר ועוסק בהישרדות. אמא שלך לא שאלה את עצמה איפה אתה?

"היינו במצב מורכב שם. אין בי כעס כלפיה בכלל. אם אתה כועס, הפסדת. לכן אני משתדל לא לכעוס על אף אחד".

ומה למדת מבלגיה?

"שאתה צריך לקום וללכת מאיפה שלא טוב לך. לא להיתקע. ולכן אני זז מלשון הרע, מאנשים שליליים וציניים. אני עסוק במאה אחוז שלי".

אצל מי אתה אוהב לאכול?

"אצל ירון שלו בטוטו, אצל תומר אגאי בסנטה קתרינה, דוד פרנק, תומר טל מג'ורג' וג'ון, יובל בן נריה – אצל כל מי שחרוץ ומתמסר לעבודה שלו".

ומה היית אומר היום לאריק של גיל שבע בקיבוץ?

"שאתה יכול להקים משפחה משלך עם האנשים שאתה עושה לך במהלך חייך. יש כוח עצום בחברות, בחברים ובלהיות ביחד. כילד לא חשבתי שיהיו מי שירצו להיות איתי, אבל בסוף הכל מתנקז לאנשים וחלומות".

אז בפעם הבאה שאתם הולכים לקוסם לאכול מנת פלאפל או סביח, אל תחשבו על טחינה וחציל, אלא על רוחניות וחלומות וכוח שאנשים נותנים לאנשים ועל ילד אחד שהאמין בעצמו והגיע עד הכוכבים.

ועכשיו רוזנטל מגיע גם ל"פסטיבל המטבח הישראלי בחסות אמריקן אקספרס", שיתקיים במהלך חודש נובמבר ויעניק במה ליצרנים, בשלנים, מסעדות ודוכני אוכל, ויכלול 50 אירועים טעימים, עם ארוחות של מיטב השפים והשפיות בישראל (גילוי נאות: בין יוזמי הפסטיבל גם דוד קישקה, שותפי לכתיבת מדור קולינריה שמתפרסם במוסף מסלול ב"ידיעות אחרונות").