בין הפזמונאי והגדוּלה

א.

ברביעי ממכתביו המרתקים של דוד פרישמן ('שבעה מכתבים חדשים על דבר ספרות', דביר, ברלין, תרפ"ג), טוען המבקר כי סטפן צווייג, במחזהו הפיוטי 'ירמיהו' (1914), שאותו תיאר כ"שירה בתשע תמונות", "אינו כותב בעצם שירה דרמתית, אלא מחאה כנגד המלחמה", כשהוא "תולה את עצמו באילן גדול, בירמיהו הנביא, ועושה כאילו העתיק את חזיונו עד העת הקדמונה של חורבן ירושלים".

בין ההשגות שמעלה פרישמן מצויה אחת כללית יותר והיא שסופרים המחברים "חזון שחור" עם "טנדנציה", כלומר מין בשאינו מינו, לדעתו, "מיד הם פונים להם אל הביבלייה". "מה רוצים האנשים הטובים האלה מן הביבלייה שלנו?! למה דווקא הביבלייה?" מקשה הכותב. "כמעט שיש לבן אדם להגיד איזה דבר, או שנראה לו כי יש לו מה להגיד, ומיד — הביבלייה... מיד לוקחים את הספר שעל כל הספרים וממשמשים בו ומפשפשים בו ומוציאים משם — את החֶרֶשׂ הדרוש להתגרד בו. ולשווא".

ב.

אם אני חוזר כיום, עם כינוס רשימותיי ומסותיי, אל נתן אלתרמן, הרי זה לא רק, אני מקווה, מפני ש"דיבוק אלתרמן" עוד לא הרפה ממני, כי אם משום שאת המאמר על 'שירי מכות מצרים' נתכוונתי לכתוב כבר אז, ב־1959 או סמוך לה, אלא שמחמת המהומה הגדולה שעורר מאמרי הראשון על שירת המשורר, ומסיבות אחרות, לא יצאה הכוונה אל הפועל.

כיום, בעת שאני קורא שוב באותן רשימות הכנה שרשמתי לי אז, מטריד אותי חסרונו של אותו מאמר, כאילו היה בו דבר מה שבהיעדרו אין טיעוני שלם. עיקרי הדברים שבמסה זו הושמעו כבר פעמים לא מעטות בהרצאות באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן בהרצאה פתוחה בבית התפוצות ביום עיון שהוקדש ליצירת המשורר (12־13 בדצמבר 1993), והיא אף עוררה פולמוס בטרם נערכה ובטרם פורסמה בכתב. כאן הם מועלים לראשונה על הכתב, בשינויים ובתיקונים רבים שהכנסתי בהם. אבל אם יתעקש מאן דהוא לטעון נגד דיבוק או קיבעון אלתרמן שלי, אקבל עליי בלית ברירה את האשמה. להגנתי אוכל רק לומר כי עדיין אני רואה בעימות עם האיש ומשנתו הפיוטית זירה יפה לליבון רבות מהבעיות העיקריות שהעסיקו אותי בחשיבתי על שירה, כגון היחסים והמתחים בין שירה ועיתונאות, שירה וזמר, שירת יחיד ושירת ציבור, ולא במקום האחרון — שירה ונקיטת עמדה פוליטית. מהו החיבור ומהי הסכנה שבכל הצירופים או המפגשים האלה.

מתוך: 'הסופר בחברת ההמונים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שרואה אור בימים אלה בעריכת שרה אביטל