לא מדברים על דיכאון

חשכה נראית // ויליאם סטיירון - תרגום: יהודה מלצר - ידיעות ספרים, ספרי עליית גג - 124 עמ'

'חשיכה נראית: זיכרון של שיגעון' ראה אור ב־1990 והבקיע את דרכו לקנון הספרות הפסיכולוגית כמעט בן לילה. בכ־80 עמודים תיאר בו ויליאם סטיירון – סופר אמריקאי, אז כבר מוערך – את אפיזודת הדיכאון הראשונה שסבל ממנה. ההשפעה של הספר הייתה אדירה. הוא נחשב לפורץ דרך בפתיחות שבה דיבר על החוויה הדיכאונית, באומץ שבו עסק באובדנות, ובמיוחד — במסגור המחוּור של הדיכאון כמחלת נפש. דיכאון, סטיירון הדגיש, אינו אופי רופס, וגם לא דופי מוסרי. הוא אינו אלא מחלה.

מעל שלושה עשורים אחרי שראה אור בארצות־הברית, ו־25 שנים אחרי שתורגם לראשונה לעברית, 'חשכה נראית' מובא לקוראים בישראל במהדורה עברית מחודשת. הזמנים אחרים, הקוראות אחרות, והשיח על תחלואת הנפש כבר ספוג ציפרלקס, מזמן לא נדרך בהשתאות כשהמילה דיכאון נשמעת. בנסיבות כאלה מעניין לחזור אל הספר ולאמוד את משקלו הסגולי בניכוי הערך התרבותי־פוליטי שיוחס אז לפריצת החלוץ של סטיירון.

התחושה המיידית בקריאת הספר עודנה של מפגש עם טקסט שיש בו תנופה וברכה, ושמוגש בסגנון שהוא בו־בזמן חמוּר ונובע. אבל בקריאתו היום גם עולות תהיות שאולי התפזרו אז מעוצמת הפגיעה הפתאומית עם תיאור הדיכאון המציאותי. את הרושם העז שהטקסט מדוד היטב, לא מקמץ ולא גודש אלא מוסר את הדברים בדיוק במידה הנחוצה, מחליפה היום תחושה אחרת — שהחשכה הנראית של סטיירון, נראית באופן חלקי למדי.

להוציא רגעים ספורים שבהם הוא מחווה קלות בכובעו לפרטים ביוגרפיים מעברו (ג'סטה ליתמותו המוקדמת מאמו, כמה נגיעות בהתמכרות לאלכוהול), לדיכאון של סטיירון אין כמעט קונטקסט, לא בעבר ולא בהווה. הקורא יודע מעט מאוד על קשריו עם רעייתו, ועוד פחות מכך על קשריו עם ילדיו או עם בני משפחה אחרים. הוא אמנם מציין כמה מרעיו, אך רק במידה שהם מפורסמים מאוד. הקונטקסט היחיד שמתואר בסבלנות הוא הצלחת ספריו.

את התסמינים שסבל מהם, לעומת זאת, הוא מתאר באופן מפורט ומקיף. בכישרונו הגדול הוא מצייר מצב קליני שהביא אותו כמעט לקיפאון מוטורי ולבסוף לחשיבה אובדנית. אף שקשה לראות את זה מבעד ללשון הספרותית המפותחת, הנוסח של סטיירון הוא של אדם שלא רק בקיא במינוח של הפסיכיאטריה המודרנית, אלא מחויב לגמרי לתפיסת החולי שלה – לפנומנולוגיה וגם לנוזולוגיה. כלומר, את כף המאזניים שבין הנרטיב הפסיכו־דינאמי, הקושר את הדיכאון למערך היחסים של הסובייקט עם זולתו, לבין הנרטיב הביולוגי־פנומנולוגי, הקושר את הדיכאון לשינויים ביוכימיים ומנתק אותו מהקשרו הביוגרפי, סטיירון מטה דווקא אל השני. זו כמובן זכותו. הממסד הפסיכיאטרי כולו נבוך מול כפות המאזניים האלה, ומאז שנות ה־80 מתאמץ מאוד להעמיס משקל על השני. אבל מעניין שכך נוהג סטיירון.

הסקרנות גוברת לאור העובדה שנטיית הכף הזאת מעלה שתי סתירות: ראשית, לאורך הטקסט סטיירון מצליף בשוט הביקורת על הטיפול הפסיכיאטרי, שלפי דיווחו לא הועיל לו כלל ולמעשה הזיק, ולא חוסך ביקורת גם מהשמות שהיא בחרה למחלותיה. מוזר, לכן, שלעיקר ולמהות שלה הוא מתמסר ללא סייג. שנית, בספריו הבדויים — 'בחירתה של סופי' הוא דוגמה מובהקת — סטיירון דווקא היטיב לצייר פורטרטים פסיכולוגיים של דיכאון, כזה שעשוי מאשמה, מחרטה, מאובדן, מגעגוע, מבושה; בקיצור, משלל חוויות־רגש שאחוזות בקשרים פנימיים לסיפור החיים של הדמות. לדבר הזה יש רק זכר קלוש ב'חשכה נראית'.

תמהה על כל זה, בדקתי וגיליתי שממש לא מזמן פירסם ג'יימס ווסט, הביוגרף של סטיירון שהיה גם ידידו, מעין מאמר־תוספת לביוגרפיה של הסופר. בארכיון שהפך לזמין רק לאחרונה הוא גילה נוסחים קודמים של המֶמוּאָר, שמתברר שראשית נכתב כרומן, אחר כך כספר אוטוביוגרפי, אחר כך כנאום, בהמשך כמאמר ורק לבסוף בתצורתו הסופית. סטיירון שקל אפוא שוב ושוב איזה חלק מהחשכה הוא מראה.

ייתכן שסטיירון שאף לצייר את הדיכאון כאחד החולָיים, דומה לתחלואות הגוף, טפילי לאדם ולחייו, והתאמץ לנסח מסמך שיוכיחו ככזה. אולי כי נמנע כך משפיכת הקרביים האוטוביוגרפית, ואולי כי אז באמת היו כורח ותועלת תרבותיים בטענה הזאת. כך או כך, הדיכאון אינו כאחת המחלות. הוא אינו חיידק או גידול שחסדו היחיד שהוא בסוף עוזב – אלא הוא משורג בזהות לבלי התר. יציאה ממנו היא בהכרח שינוי פנימי.

ב'דמון של צהריים', הטקסט הנבון והיפה מכולם על דיכאון, כתב אנדרו סולומון דבר שבאיזשהו אופן מצביע על דרך לגשר בין אותם שני נרטיבים שהפסיכיאטריה המודרנית מתוחה אל קוטביהם, אוטוטו נקרעת: הצער, הוא כותב שם, נושא משמעות וערך, ונבדל מהדיכאון בכך שהוא מעמיק את ידיעת העצמי. הוא – כמלאך נוגה. הדיכאון, לעומתו, הוא דמון שמעניק דבר זולת התרוקנות.

הניסוח של סולומון מאפשר לזהות משהו שעולה כמעט מכל סיפור שיש בו התגברות על דיכאון: ההיחלצות מהדיכאון כרוכה באיזשהו אופן בהתמרתו לצער, אפילו בדיעבד; בהפיכת הכאב השרירותי־לכאורה, הסתמי, לחקירה שיש בה התבהרות והשתנות. בממואר שכתבה אלכסנדרה סטיירון, בתו של ויליאם סטיירון, היא מגלה שאחרי שהחלים מהדיכאון שתיאר ב'חשכה נראית', הפך אביהּ לאב נוח יותר, הִשתנה. רגוע ומפויס, הוא הכניס לביתם פחות מהזעם והמתח שהיו בו לפנים, ושהיו בו לא רק כשחלה, היא מבהירה, אלא גם לפני. סטיירון ככל הנראה השתנה אחרי שחלה והחלים (ואז שוב חלה). אבל את זה לא מגלים בספרו הנחשוני, אלא בממואר אחר, של בתו. •