"מגיעה גברת אשכנז אשכנזי ממדינת ת"א, שהיא מנהלת משאבי האנוש, וקודם כל תבחר את הבטוח, חס וחלילה שתיקח את חוסאם"

בשעת בוקר, בכניסה לקריה האקדמית אונו, יושב צעיר. בידו האחת מקל נחייה ובשנייה סלולרי. עיניו רכוסות כנגד שמש הסתיו הרכה, והוא מספר שתכף ייכנס אל השיעור הראשון של באקדמיה, ושהוא מתרגש מאוד. "אני לומד, אני מתחיל ללמוד", הוא אומר לבן שיחו ופניו פונים אל עבר נקודה עלומה בשמיים.

"והרגשתי שהיה לו אור בעיניים", אני אומרת לרנן הרטמן, שמבחינתו הסיטואציה היא הגשמת החזון שעימו יצא לדרך כאשר הקים לפני 26 שנים את המכללה שהוא עומד בראשה. האג'נדה של אונו היא פתיחת שערי האקדמיה בפני כל החלקים של החברה, כדי לאפשר לכל מי שרוצה בכך – לא משנה מה הרקע שלו – לצאת אל שוק התעסוקה. כן, תעסוקה, והרטמן לא מסתיר זאת, היא־היא אם כל השאיפות כאן.

דווקא היום יש מי שאומרים שלא צריך תואר ראשון. שזה פאסה.

"תשאלי את מי שאומר את זה אם הוא ויתר על תואר ראשון. הרי בכל משבר כלכלי הראשונים להיות מפוטרים הם האנשים שיש להם רק תעודות, כי התואר נותן את המכלול ואת ההכנה הטובה ביותר לשוק העבודה, הוא הרי מלמד אותך איך ללמוד".

צילום: באדיבות הקריה האקדמית אונו

אבל מה עם שאר רוח? מה יעשו המנהלים והחשבונאים בלי קצת בודהה, קצת פיקאסו, איזה אלתרמן. הכל שורה תחתונה?

"קודם כל זאת שאלה מצוינת. העולם המערבי נמצא במשבר. אין סטודנטים בספרות, בפילוסופיה".

אז במקום לשים את האצבע בסכר אתה נופל עם הזרם?

"לא. בסופו של דבר אני צריך לעשות בחירה, והאתגר שלי הוא להכניס כמה שיותר רבדים מהחברה הישראלית לשוק התעסוקה, כי בלי זה אין לנו עתיד".

אז החזון הוא "אתם תצאו מפה עם מקצוע"? מה אתה, אורט?

"מכיתה א' מודל ההצלחה הוא מתמטיקה ושוב מתמטיקה, אבל כיוון שכדי להיות יזם חברתי צריך לדעת להקשיב, אני מקשיב וחושב שהביקורת שאת משמיעה פה היא בונה. זה רעיון טוב לאפשר לכל סטודנט לבחור גם באשכול של מדעי הרוח. אני הולך להעלות את זה בפני המועצה האקדמית הקרובה".

|ירון זליכה ונפתלי בנט

"אנחנו פוחדים מהשונה"

הרטמן (52) הוא איש שמדבר עם כל הגוף, בתנועות גדולות, בז'רגון שמשלב עברית ואנגלית במשפטים ארוכים. הוא נולד בקנדה ומתגורר עם משפחתו בסביון, בנם הצעיר של ברברה ושל פרופ' הרב דוד הרטמן, מייסד מכון הרטמן בירושלים, שעסק בחקר היהדות ומחשבת ישראל.

בגיל 26 בלבד הוא הקים את הקריה האקדמית אונו, לאחר שבת זוגו דאז לא התקבלה ללימודי המשפטים באוניברסיטה, ונסעה ללמוד באנגליה כמו אלפי ישראלים אחרים. מה שהחל במבנה של מתנ"ס בקריית־אונו עם 100 סטודנטים לפני 25 שנה, הפך למכללה האקדמית הגדולה בישראל, עם יותר מ־18 אלף סטודנטים בחמישה קמפוסים.

אך גאוותו של הרטמן אינה קשורה לכמות, אלא דווקא למגוון החברתי והרב־תרבותי שכולל סטודנטים חרדים וערבים, מתנחלים ויוצאי אתיופיה, דתיים וחילוניים מכל הארץ. וכמובן, גם סטודנטים עם מוגבלויות.

עם כל הכבוד לאג'נדה, מנהלות משאבי האנוש עדיין יעדיפו לגייס בוגרי אוניברסיטאות.

"כי אנחנו פוחדים מהשונה, ולכל מה שלא מוכר אנחנו קוראים 'אויב'. כאשר מנהלת משאבי אנוש יושבת מול ערימות טפסים של קורות החיים, היא מחפשת את הדומה לה. ככה מחנכים אותנו. גם הילדים שלי גדלים בסביון בתוך בועה נוראית, הם לא מכירים אף אחד מהחברה הישראלית. לצערי, מערכת החינוך במדינת ישראל מייצרת מצד אחד 8200 והיי־טק ועל כך אני מצדיע, אך יחד עם זאת היא באה ואומרת לכולנו בצורה ברורה 'חס וחלילה אם נלמד עם האחר'".

ומי זה האחר בעיניך?

"כל מי שלא נמצא במדינת ת"א".

לא חשבת שנייה לפני שענית. ירית את התשובה.

"נכון. כי האם יש לנו בסביון מורה שהיא בכיסא גלגלים? האם יש מורים ערבים שהם לא מורים לערבית? מדינת ישראל יכולה להצליח רק אם כל אזרחיה יהיו שווים. אבל במקום שזה יקרה, מגיעה גברת אשכנז אשכנזי ממדינת ת"א, שהיא מנהלת משאבי האנוש, וקודם כל תבחר את הבטוח, חס וחלילה שתיקח את חוסאם ותעלה אותו למעלה. דור המייסדים שהוא מדינת ת"א, ואני מצדיע להם על העבודה המדהימה שעשו כאן, היו חייבים לייצר כור היתוך ולבטל את הזהות התרבותית של כולנו, וכן, הם עשו טעויות. עסק שעובד היום ולא יודע לפנות לחברה החרדית והערבית הוא עסק בסכנה".

ועדיין, למרות כל הלהט, מנקרת במוחי השאלה האם הרטמן הקים את המוסד הזה בגיל כל כך צעיר משום שבאמת היה אכפת לו מהגיוון התרבותי?

"ילד בן 26 לא מקים אקדמיה סתם כי בא לו, אלא כי פחות או יותר מגיל שמונה אני נמצא סביב שולחן שבת עם אבא דומיננטי. הוא לא השאיר לי ברירה. וחוץ מזה, שיגע אותי שקצינים יוצאי סיירות צריכים ללכת ללמוד בחו"ל כי הם לא מתקבלים כאן ללימודים".

אז במודע הורדת את סף הקבלה ללימודים גבוהים.

"אכן, אני מודה. הורדתי את סף הקבלה. ואוי ואבוי אם ניקלע לקלישאה שרק מי שיש לו ציונים גבוהים בתיכון יכול להצליח במשק. אבא שלי נכשל בכיתות א', ב' וג', והמורה קראה לאמא שלו ואמרה שהיא חייבת להוציא אותו מבית הספר. אם תהיה כאן אליטה שחושבת שהאמת והכוח והיכולת מצויה אצלה בלבד, נהיה מדינת אפרטהייד שהולכת לפשיטת רגל. וזו הקריאה שלי לכל המנכ"לים: תסתכלו לצעירים בעיניים ותנו להם הזדמנות", אומר הרטמן ומספר על סטודנטים חרדים בשנה ב' וג' שניגשים אליו בקמפוסים החרדים בירושלים או באור־יהודה ואומרים לו שהלימודים הם מבחינתם "עלייה לישראל".

למה הכוונה?

"הם הרגישו לראשונה בחייהם שמקבלים אותם בלי לרצות לשנות אותם". ולכן, הוא אומר, כל הביקורת הפמיניסטית כלפי הלימודים בהפרדה לא מרגשת אותו. "מי אתן שמתיימרות להיות פמיניסטיות, שתגידו לאישה חרדית 'תקשיבי שרה'לה, רבקה, או לאה אני יודעת מה טוב בשבילך, ורק אם תלמדי כמוני ותהפכי להיות כמוני זה בסדר?' הנשים החרדיות מבקשות ללמוד בנפרד כי זה מתאים לתפיסת העולם שלהן. ואותי מה שמעניין זה שהן ילמדו ויגיעו למשרות בכירות ולעמדות השפעה".

איך השפעה אם תפיסת הנפרדות היא כל כך אינהרנטית אצלן?

"הן יגיעו רק אם יישארו נאמנות לתפיסת העולם שלהן ולראיה, נשים חרדיות, בוגרות שלנו, השתלבו בפרקליטות המדינה ובמשרדים מובילים לעריכת דין ולראיית חשבון, למרות שלמדו בנפרד. מדוע? כי תהליך הלימוד שדורש מהן התבוננות ופתיחת הנשמה ומעביר אותן תהליכים רגשיים, וזה לא משהו שהן רגילות לעשות במחיצת גברים. חינכו אותן שהאינטימיות של הלמידה צריכה להתבצע בנפרד".

אז אתה מאפשר את זה.

"כן, אני מאפשר את זה. האם אני מת על זה? לא. האם הייתי מעדיף שהן ירצו ללמוד בכיתות מעורבות? ודאי שכן. אבל מה שיותר חשוב לי זה לאפשר להן ללמוד. ולכן להגיד לסטודנטית חרדית: 'או שאת לומדת עם גברים או שאל תבואי ללמוד', זה פמיניזם? זה אנטי־פמיניזם באופן מובהק, כי הוא לא מאפשר לה לחלום, להיות שותפה ומנהלת של החברה הישראלית. ואני רוצה אותה ראש ממשלה. כל עוד יש אישה חרדית אחת שיש לה תשוקה ללמוד, אני לא אגיד לה 'אני פותח לך מסלול מעורב, והאופציה היחידה שיש לך זה ללמוד עם גברים'. הרי זה פשע. זו עריצות הרוב. כל אלה שרוצים להפוך את החרדים לחילונים, את הערבים ליהודים, את האתיופים ללבנים, ואת הנכים לאנשים ללא מגבלה – שישתנו הם אם הם כל כך פתוחים לשינויים. אבל לא. הם לא ישתנו, כי הרי האמת מצויה אצלם בלבד".

אז למה אתה אומר שנהיה אפרטהייד? אנחנו כבר.

"אין ספק, אין ספק. ודרך אגב, לא צריך להיבהל מזה. אני לא בתהליך של לחפש מי אשם ובגד, אלא בתהליך של צמיחה ובנייה. אנחנו עדיין מדינה צעירה, שיכולה לשנות".

"חילונים מבורות"

את השינוי המשמעותי הראשון בחייו עשה הרטמן כשהיה בן 18 ואז החליט להסיר מראשו את הכיפה. לאביו המהלך לא היה קל, בלשון המעטה. "והאיש הזה, שכל חייו חינך אותי לפלורליזם, אמר לי: 'פלורליזם שמורליזם, לא אצלי בבית. תחזיר את הכיפה".

אבל לא החזרת.

"לא החזרתי, כי נמאס לי שמקטלגים אותי כשרואים את הכיפה עוד לפני שרואים אותי, ומכניסים אותי לתבניות. אני חילוני מבחירה, אבל הילדים שלי חילונים מבורות. לא הייתה להם הזדמנות לבדוק את הצד השני וזה כואב לי. למה התלמוד הבבלי שייך לחרדים ולדתיים, השתגענו? נותנים להם בעלות על ארון הספרים היהודי, זה דבר נורא. אם כשהייתי צעיר היו אומרים לי, 'אז מה אם הורדת את הכיפה, אתה עדיין חלק מאיתנו', הייתי נשאר. מצד שני, כחילונים אנחנו לא מצליחים לתת לילדים שלנו את ארון הספרים היהודי, כי אנחנו פוחדים מהדתה, מהאחר".

כאבא לילד על הספקטרום ("שעשה שירות לאומי") מקפיד הרטמן להכניס אל תוך ביתו את האחר. "הילדים רואים כל הזמן בבית ערבים וחרדים ואתיופים ואנשים עם מוגבלויות, כי הרי אתה לא יכול לדבר ולא לעשות, אחרת הדיסוננס הזה הופך אותך לפסיכי. ולכן גם לא נוח לי כשסטודנטים ממזרח ירושלים באים ואומרים לי בצורה ברורה, 'זה לא הבית שלנו, אנחנו רק תושבים כאן ולא אזרחים שווים'".

"ערבים עם תואר נשארים רצפים"

הדבר החשוב ביותר בעיניו, כבעלים ומנהל של קריה אקדמית מגוונת, הוא "לשוחח" עם שוק העבודה ולוודא שמי שמסיים את הלימודים יוצא מוכן לחיים, "כי אני לא מכיר אדם שמתפרנס בכבוד במדינת ישראל וירגיש זר. מצד שני אדם יכול להיות מאוד משכיל ולא להשתלב. כבר ראינו ערבים עם תארים מתקדמים שהמשיכו להיות רצפים".

התכלס הוא חזות הכל.

"הוא תנאי הכרחי להשתלבות במדינת ישראל, כדי להרגיש בה בבית להרגיש בה בטוח. אין שום דבר יותר גרוע מאדם שמסיים לימודי הנדסה בחיפה ובסוף הוא רצף. זה מייצר תסכול".

בזמן הקורונה לא הורדתם לתלמידים את שכר הלימוד, והייתה על כך ביקורת.

"בתקופת הקורונה הגדלנו את המלגות וההלוואות לסטודנטים, הקפאנו תשלום שכר לימוד, וההנחיה שלי לגזברות ולמחלקת הכספים היא אין סטודנט שנופל בגלל משבר כלכלי, כי אנחנו מוסד איתן שיכול לקחת משברים ולסייע. הסטודנטים בתקופת הקורונה היו בחרדה, והתפקיד שלנו היה להפיג את החשש. גם עברנו ללמידה בזום, והטכנולוגיה פה גם כדי להישאר והיא משנה את הזמינות של השכלה הגבוהה. אני יכול לגור באילת וללמוד".

או להיות נכה בכיסא גלגלים וללמוד בלי לצאת מהבית.

"נכון, אבל אני רוצה את הסטודנט בכיסא גלגלים כאן בקמפוס. אפרופו פמיניזם מודרני, קחי אמא צעירה שרוצה להיות אמא פול־טיים וסטודנטית פול־טיים, ועכשיו יש לה אפשרות לראות את כל השיעורים מהבית. זה בהחלט גורם לנו לשנות את הפדגוגיה ולשאול מהי הסיבה לסטודנט להגיע לקמפוס. הרי לשמוע את פרופ' יובל אלבשן שהוא מרצה מצוין, או את פרופ' גבריאלה שלו ופרופ' ירון זליכה שהם מרצים מדהימים, אני יכול גם מהבית, או ביוטיוב מארצות־הברית. הסיבה להגעה לקמפוס היא להפוך את הסטודנט לאקטיבי בלמידה שלו ואת המרצה לחלק מחייו".

לדעתו של הרטמן הסטודנטים של היום הרבה פחות חוששים משילוב טכנולוגיות בתוך הלמידה, שכן הדור הצעיר גדל על מחשב "ולא פוחד מהלא־נודע ולא מללמוד דברים חדשים. זה דור לא תבניתי והרבה יותר סקרן, אבל הוא גם הרבה יותר ביקורתי, לפעמים יותר מדי ובצורה לא מנומסת. ישר קובעים דעה על האחר: המרצה פח. שמעת אותו פעם אחת, איך פח? כשננעלים על דעה מסוימת איך אפשר להשתנות ולהיפתח? לפני כמה זמן ראיתי ראיון הזוי עם בנט, וכל השיחה עימתו אותו עם דברים שאמר בעבר, לעומת מה שעושה היום. מה, לבן אדם אין זכות לשנות את דעתו? ואם הוא משנה גישה הוא נהפך ללעג?"

מה אתה חושב עליו כראש ממשלה?

"ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד הכי מסריח שיש בעולם. בנט הגיע לא מוכן והוא עושה אותו לא רע. אבל אני איש שמאל, אז מבחינתי לא מספיק לומר 'אני יודע שקיים עם פלסטיני'. השאלה היא מה אתה עושה כדי לתת לעם הזה תקווה. אבל הוא עובד וחושב ויוזם ופתוח ומפתיע אותי לטובה ונראה על פניו ופתאום שגם השרים עובדים יחד".

אתה מרוויח 1.7 מיליון שקל ועוד ארבעה אנשי סגל בכירים (ירון זליכה, זוהר גושן, דודי שוורץ ושמואל האוזר) מרוויחים בין מיליון לשני מיליון שקל בשנה. מדובר בשכר גבוה גם ביחס למכללות פרטיות אחרות, וכל זה התקיים גם בתקופה שנדרשתם לקיצוצים וגם בתקופת הקורונה שהסטודנטים שיוועו להנחות בשכר הלימוד.

"אני מאמין באפס פשרות בכל הנוגע לאיכות הסגל שלנו וחשוב לי שהסטודנטים, בטח אלה שנחשבים דור ראשון להשכלה גבוהה, יפגשו את המרצים הכי טובים".

אבל יש גם מראית עין, בתקופה שבה אנשים איבדו את עבודותיהם, ולחלק מהסטודנטים אין מהיכן לשלם שכר לימוד.

"אני גאה, קודם כל כמעסיק, שבמהלך הקורונה לא הוצאנו אף לא עובד אחד לחל"ת ולא פגענו לאיש מהסגל האקדמי ואדמיניסטרטיבי בשכרו. אני לא אקצץ לאנשים בשכר רק כדי שזה יראה טוב. במקביל, הקריה שילשה ואף הגדילה פי ארבעה את קרנות המלגות לסטודנטים, כדי לוודא שאף סטודנט לא יעזוב בגלל המצב הכלכלי".

אגודת הסטודנטים שלך די התמרמרה בזמן אמת בקורונה.

"האגודה ביקשה צמצום בשכר הלימוד, אבל כיוון שלא הורדנו את היקף הלימוד אלא להפך – הגדלנו אותו – לא יכולנו להיענות לבקשה, מה גם שהורדה כזו פירושה גם הורדה בדרישות האקדמיות. לכן, המענה המיידי שנתנו היה הגדלה משמעותית של קרן המלגות וההלוואות לסטודנטים. ואגב, היינו הראשונים ליישר את ההדורים עם אגודת הסטודנטים בהקשר הזה ואני גאה בכך, וגם בזה שכל סטודנט שהיה צריך קיבל מענה לבעיות הכלכליות שלו. אם לא היינו נותנים מענה כזה, אז שאלת הנראות היא במקומה".

ומה לגבי הפרסומים שלפיהם בחרתם לקצץ בתקציבי מחקר? לא עדיף לקצץ במקום זה בשכר הבכירים?

"הפרסומים פשוט לא נכונים. לא קיצצנו שקל בתקציבי המחקר, ונואשתי מלהבין פרסומים לא מדויקים ושאלות לגבי סוגי הרכב של המרצים. לא רק שלא קיצצנו, אנחנו מגדילים את תקציבי המחקר, והמרצים שלנו מקבלים גם פרסי מחקר מקרנות בינלאומיות".

אבל לא היית רוצה לצאת זה שמוביל תפיסה חברתית, שאומר שבתקופה הקשה הזו אתה נותן דוגמה ומקצץ 15 אחוזים בשכר הבכירים ומייעד את הכסף למטרות חשובות?

"כאשר מדובר בתאגיד שלא מחזיק את עצמו, ברור שצריך לקצץ, וכשהקריה הייתה במצוקה כלכלית הורדנו בשכר הבכירים, אבל לפגוע בשכר של אנשים, ולא משנה כמה הם מרוויחים, רק בשביל הנראות הציבורית? הקריה נמצאת במצב כלכלי איתן, ולהוריד את שכר המרצים זו פגיעה במצוינות שלנו. תפקידי הוא לדאוג שרוב מכריע של המרצים אצלנו יקבלו שכר מצוין, כי הם פשוט מרצים מצוינים, ולתגמל אותם היטב זה לא מהלך אנטי־חברתי. הרבה פעמים אנשים חושבים שאם אתה חברתי, אתה צריך לשלם משכורות רעות ולהראות שאתה כאילו סובל, אבל אני רוצה להיות גם הכי חברתי וגם לוודא שהטובים ביותר נמצאים אצלי ואני לא מתכוון להתנצל על זה".

אז אתה אומר שהמוסדות האחרים שלא משלמים כאלה סכומים, מתפשרים על איכות המרצים?

"למה לי לדבר על אחרים? מהיום הראשון לא השקעתי בבניינים יפים, אלא בלהביא את האנשים הכי טובים. ונכון, אמרו עליי 'הרטמן שובר לנו את השוק בשכר המרצים', אבל האם אפשר לטעון שפרופ' יובל אלבשן פחות חברתי כי הוא מרוויח שכר טוב? או שפרופ' ירון זליכה צריך להיות מסכן?"

גם אם תקצץ בשכרו, מסכן הוא לא.

"טוב, לא זליכה. אז שמוליק האוזר".

יושב ראש רשות ניירות הערך לשעבר זה אייקון חברתי?

"הסוגיה אינה האם הוא חברתי או לא, אלא היכן הוא משפיע יותר על ישראל החדשה. אני מעדיף שהוא יהיה בקריה וילמד חרדים וערבים, מאשר יהיה יושב ראש בנק. וכן, האנשים שמובילים את הלימודים כאן הם כאלה שהאלטרנטיבות שלהם בחוץ הן בשמיים, והם יפגשו את השמיים האלה אצלנו. אם נהיה מוסד עם מרצים פחות טובים, היכולת שלנו לחולל מהפכה חברתית נקטעת באחת".

אתם אמנם מוסד פרטי, אך ככזה שמפוקח על ידי המל"ג, איך ייתכן שכל כך הרבה בני משפחתך וקרובים מועסקים בקריה?

"אנחנו מוסד שפתוח לביקורת, ואני מקבל את הביקורת ויחד עם זאת הקריה מעסיקה היום סדר גודל של 2,500 עובדים".

ומתוכם כעשרה הם משפחה ומקורבים.

"פרופ' טובה הרטמן מהרווארד, שהיא המובילה בסוגיות של מגדר ופסיכולוגיה, קיבלה תפקיד כי היא אחותי הגדולה? אני לא מתכוון לפטר אנשים כי הם קרובי משפחה שלי. איפה אני כן רגיש? ברשימת מקבלי השכר הגבוה אין קרוב משפחה שלי. פה אני מבין את הנראות הציבורית. אגב אני גאה על המשפחתיות בקריה ויש עוד אנשים שמביאים את קרובי משפחתם לעבוד אצלנו".

נפוטיזם בדרך כלל מעצבן אותנו.

"הכל סוגיה של מינון. עשרה קרובי משפחה מתוך 2,500 עובדים זה בטל בשישים. זה אנשים שמלווים אותי 20 שנה, והקימו יחד איתי את המקום הזה, אז מה הטענה? שאני צריך לפטר אותם בשביל שמישהו יוכל להבריש את מצפונו? בגלל הנראות? לא. אני לא אעשה את זה, מה גם שרשם העמותות שביקר אותנו העביר את העניין חלק".