בנובמבר 1984 פירסם השבועון "כותרת ראשית" כותרת שמילאה את כל עמוד השער: "מצאנו 500 מיליון דולר". מי שסקרנותו התעוררה - הדולר היה אז מטבע הרבה יותר מכובד מהיום - מצא תחקיר מעמיק, מאת העיתונאי אריה דיין, על תקציב הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. "אם יסגרו אותם", אמר הפתיח, "מצבה של הציונות ומצבה של המדינה לא ישתנו לרעה: אולי להפך".

מה שהיה נכון לפני 37 שנים נכון עוד יותר היום. הסוכנות, הקרן הקיימת, ההסתדרות הציונית, החטיבה להתיישבות וקרן היסוד, כל המנגנונים שמילאו תפקיד היסטורי בדרך להקמת המדינה, איבדו מזמן את תכלית קיומם. הם הפכו למדגרה לשחיתות ולערי מקלט לעסקנים שאפילו החוק הנורווגי המורחב לא הצליח להכניס אותם לכנסת.

בכנסת הקואליציה והאופוזיציה נאבקות זו בזו; בסוכנות כולם שותפים. באחרונה גם המפלגות החרדיות הצטרפו לחגיגה: אידיאולוגית הן אנטי־ציוניות; פיננסית הן לגמרי בעד. בכנסת החרדים יורקים על הרפורמים; בסוכנות הם מחלקים איתם שלל.

שאלת קיומם של המוסדות הלאומיים צצה מחדש לאחר שנחשף שיאיר לפיד דאג למנות לדירקטוריון קק"ל את גיסתו. נתניהו הטיח את המינוי בלפיד (ודילג על העובדה שאריה דרעי, שותפו הנאמן, מינה לתפקיד עוד יותר בכיר בקק"ל את אחיו). לפיד השיב שהגיסה תשב בקק"ל על תקן של מתנדבת - כאילו העדרו של תלוש שכר פוטר איש ציבור מליישב בעיות של ניגוד עניינים, אתיקה ונפוטיזם.

תשובתו של לפיד ציערה אותי. במהלך הקמתה של הממשלה ובחודשי כהונתה הראשונים הוא הפגין בגרות, איפוק והבנה פוליטית יוצאי דופן. הוא הרשים לא רק במה שעשה אלא גם במה שנמנע מלעשות. כדי לחבר שמונה מפלגות מכל קצות הקשת לקואליציה אחת נדרשו מלפיד הרבה ויתורים, גם ויתורים שמנוגדים לכל מה שהטיף לו בעבר. הממשלה המנופחת, למשל, או החוק הנורווגי, או הכספים הקואליציוניים. כל הכניעות האלה הוצדקו בנימוק אחד, כבד משקל: אין בודקים בשעת הסכנה. והסכנה היא בחירות חמישיות והמשך הכאוס מתוצרת נתניהו.

סיפור הגיסה משמעותי במובן אחד: אותו אי אפשר לתרץ בפשרה קואליציונית. הוא מזכיר לכולם את העידן הקודם, עידן המדינה זה אני, עידן נתניהו, אמסלם ורגב.

מדוע ראוי להתעכב עליו? משום שאישור התקציב בכנסת שינה מן היסוד את הציפיות מהממשלה. האיום המיידי עליה הוסר: לא מדובר יותר בממשלה על תנאי, ממשלת כל אילוציה. הניצחון גדול, אבל הוא בא עם מחיר: הבוחרים יצפו, בצדק, שהקואליציה תפגין בהמשך הדרך אותה אחדות, אותה דבקות במשימה, אותה בגרות שהפגינה בלילות ההצבעה על התקציב. כל מהלך שיזכיר לבוחרים את האווירה בשנותיו האחרונות של שלטון נתניהו יפגע בסיכויי הממשלה לשרוד.

היום שאחרי ההצבעה מוצא את שני הצדדים במצב מורכב. האופוזיציה ספגה תבוסה ניצחת. קסמו של נתניהו הועם. ארבעה אישים מרכזיים בה - דרעי, ליצמן, דוד ביטן וחיים כץ - מתמודדים עם הליכים פליליים שעלולים להרחיק אותם מהפוליטיקה. היועץ המשפטי לממשלה אמור להחליט על גורל תיקיהם בשבועות הקרובים. נתניהו יצטרך להתמודד עם המשפט, עם הצעת החוק של סער ועם הקמת ועדת חקירה לפרשת הצוללות. ובשוליים מתחיל הקרב על ירושתו.

אבל הצרות של האופוזיציה לא משחררות את השלטון מחובת ההוכחה. חוק ההסדרים שאושר כולל רפורמות מרחיקות לכת: הממשלה תיבחן ביכולת שלה לבצע אותן; הכנסת אמורה לאשר שורה של חוקים שנויים במחלוקת: לא קל יהיה לגייס את הצבעתם של חברי כנסת לא מרוצים; ככל שנתקרב למועד הרוטציה יגברו הלחצים על חברי האגף הימני בקואליציה. בנט הכריז במסיבת העיתונאים במוצאי שבת שיעמוד בהסכם. לפי כל הסימנים, זאת כוונתו. אבל אין לו שליטה על אירועים חיצוניים, על סדר היום, על חברים במפלגתו ובמפלגות אחרות. השאלה כמה אחוזים מקבלת ימינה בסקרי דעת קהל לא חשובה במיוחד: חשוב יותר המעמד של הממשלה כולה בדעת הקהל. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות טובה כמו ממשלות נתניהו האחרונות: אין לה אותן רזרבות. אין לה ברירה אלא להצטיין.