זה קרה בלילה הראשון בבית החדש שלהם בהרצליה. רינת גבאי הסתכלה על עצמה מוקפת בארגזים שמכילים חיים של משפחה שלמה, והבינה שהמציאות שלה כפי שהכירה אותה השתנתה. מאישה עסוקה עם עשרות הופעות בחודש, קמפיינים, סרטים לילדים שיכלה להרשות לעצמה וילה ברמת אביב, טיסות, חופשות, בגדים וכל מה שעולה על הדעת - היא חטפה מהלומה כלכלית ומצאה את עצמה מתחילה מחדש. היא נאלצה למכור את הבית שקנתה בעבודה קשה בכפר טרומן, לעזוב את הווילה ברמת אביב ולקוות שמשהו יקרה עד שתחזור להיות שוב כוכבת ילדים מצליחה. "אני עוברת לילות ללא שינה, אין לי תיאבון ואני לא מבינה מה נסגר איתי. כשזה קרה הרגשתי כעס על עצמי. שאלתי למה אני, ממרומי העשייה והגיל שלי, לא נמצאת עכשיו במקום יציב? בהכל אני טוטאלית, אז למה זה לא מניב לי פירות? למה ההפך קורה לי? כל הזמן רציתי לייצב את הבית שלי ואת החיים שלי, כי בגיל 48 זה מה שרוצה להרגיש בן־אדם, ופתאום אני באוויר".

נורא קשה.

"הייתה חצי שנה שניסינו לתכנן הופעות וכל הזמן זה התבטל. אני מתחילה לחשוב שייקח כמה שנים עד שאני אחזור לעצמי. שום דבר לא יבטיח לי שאני אהיה בסדר. ואיך להגיד שקשה לי? אני זאת שתמיד מרימה ורואה חיובי ופתאום המגדל קורס לי מול העיניים ואני לא יודעת איך להחזיק אותו, מתפללת שמישהו יעצור את הצניחה החופשית הזאת".

איך השתנו החיים?

"זה בעיקר חוסר הוודאות. ממקום שנוסעים לחו"ל לפחות פעמיים בשנה וקונים לילדות מה שהן רוצות כי באנו מילדות שאין כלום, למקום שלא טסים ואין מסעדות, ובגדים חדשים פחות קונים. רמת החיים נפגעה אבל עדיין חיים".

איך היה הלילה הראשון בבית השכור אחרי שעברתם להרצליה?

"אני מסדרת 80 ארגזים ותוך כדי בוכה וצוחקת, ונהיית אפתית. אני מוציאה כוסית יין ואומרת לעצמי, 'יאללה רינת, תזרמי על לראות את הטוב'. מסדרת ארגזים אל תוך הלילה, כולי שקועה בדאגות ובמערבולות. יש כאן גינה עם לימונים אבל הכל השתנה. השנה הראשונה של הבית הזה לא הייתה משמחת. עשינו מכירה מהירה של הבית שלנו בטרומן למזלנו וזה החזיק אותנו, נתן רצועה כלכלית להישען עליה. זה כמו שאת קונה רפסודה בלב ים סוער, ומבחינתנו הייתה סערה".

ממה פחדת?

"פחדים גדולים שניפול כלכלית, שנפסיק לעבוד, שנצטרך לעשות צעדים כלכליים שאין לנו בגיל 48 את המשאבים והכוחות אליהם. ההבנה של מה קרה פה נפלה עליי בלילה הזה, כשאני נלחמת לסיים את סידור הארגזים כמה ימים לפני חג שבועות כדי שיהיה חג שמח בבית עם פשטידה והכל. והייתי ממש רזה. לא מצליחה לאכול".

× × ×

כמו אמני ילדים אחרים, גם לה הקורונה הורידה את השאלטר על ההופעות ועל הפרנסה. אלא שאצל גבאי, כבעלת חברת הפקות משותפת עם בעלה דורון מור שהוא גם המנהל שלה, זה גבה את כל אפיקי ההכנסה ושלוות הנפש. היא התכנסה בתוך עצמה. נעלמה מעין הציבור בעודה מנהלת משבר כלכלי ורגשי שלא צפתה. שנה לפני הקורונה היא רשמה את השנה המצליחה ביותר שידעה, עם כ־200 הצגות שתיקתקה, עם יויו ובלעדיו, בשמלת פוקסיה ושתי קוקיות. היא חרכה במות בהיכלי תרבות, קאנטרים, חניונים וכמובן קניונים. במרץ 2020, החודש שבו הגיעה המגפה לארץ, חיסלו ההגבלות את ההופעות ושערי המזומנים נסגרו. "רצנו עם הצגת 'מגילת אסתר', הפקה שהשקענו בה מיליון שקל שלנו והייתה מתוכננת לרוץ 40 הצגות. כל ההצגות היו מכורות כבר, ובהצגה ה־16 אומרים לנו 'סטופ' ומחזירים אותנו הביתה. זה היה באמצע פורים, העמסנו על משאית את כל הציוד והתפאורה וזהו, לא חזרנו לבמה יותר. זה היה הלם. הזיה. הייתי בטוחה שזה זמני, שתוך חודשיים מחזירים אותנו, אז לא נכנסתי ללופ".

כמה השקעתם שם?

"המון. אנחנו מעלים כמה הפקות שלנו בשנה. בחנוכה, בפורים, בפסח ולפעמים גם בקיץ, משקיעים בהפקות בשנה טובה קצת יותר מארבעה מיליון שקל. אז בפורים אנחנו עדיין לא מבינים כלום, אבל ממה שנמכר לא הצלחנו לכסות והפסדנו כסף, כמה מאות אלפי שקלים".

מתי את ודורון מבינים שאתם בבעיה כלכלית רצינית?

"התעוררנו ממש רק ביום העצמאות כשלא היו הופעות, וזה היה שוק. בקיץ אני מופיעה 50 הופעות ופתאום אין הופעה אחת בכל הקיץ. הקיץ אצלי הוא חצי מההכנסה השנתית, או לפחות שליש. הלחץ התחיל אחרי הקיץ כשדורון מבין שצריך לשלם את החובות של ההפקות, לתת כסף לעובדים. הוא מבין שיש בעיה תזרימית ומתחיל להוציא חסכונות".

איך הגבת לזה?

"שיניתי פאזה, ניגנתי בגיטרה עם הבת שלי, מזמינה חברות ורוקדת איתן. הכנתי טפיוקה. כל הזמנים התחלפו, לא היה לי יום ולא היה לילה, הייתי בחופש גדול בלתי נגמר, אבל בעצם הייתי בהישרדות בלי לדעת שאני בהישרדות. בכיתי, ניהלתי מחברות שלמות שכתבתי אליהן את סודותיי, הייתי עושה התבודדויות של שש שעות במקום שעה כמו פעם, נכנסת במצב צבירה א' ויוצאת במצב צבירה ב', מתפללת בים או בחדר פרטי. בשש שעות את בוכה ומדברת ושותקת ונושמת. התייעצתי גם עם הרב שלי לשאול אותו איפה הישועה שלי מתחבאת. ובתוך כל זה אני לא מתמוטטת, נשארת יציבה בשביל הבית שלי, לא היו צריכים לגרד אותי עם שפכטל מהרצפה".

מתי עושים מעשה?

"אחרי הסגר הראשון אנחנו מבינים שאי־אפשר לגור יותר ברמת אביב. דורון כינס אותנו לשיחה משפחתית והסביר לנו שאנחנו חייבים לעשות שינוי רציני כי אנחנו לא יודעים מתי נחזור להתפרנס. שתיים מהבנות שלי לקחו את זה קשה, היו דמעות ואמרו לי, 'בשום אופן אני לא עוזבת את החברות שלי'. היינו צריכים להמציא להן את התשובות ואנחנו בכלל ההורים שהמציאות התפלפה עליהם. ברמת אביב חיינו חמש שנים, הרגשנו שהצלחנו ושאנחנו על גג העולם ופתאום הכל מתמוטט לך. ממאה לאפס וזה מכניס אותך לחרדה קיומית וכלכלית, אנחנו רוצים לפרנס את הילדות שלנו בכבוד ולהשאיר להן משהו, אחת רוצה ללמוד, השנייה רוצה אוטו ואנחנו בכלל בוואקום שאנחנו לא מתפרנסים וזה משליך על חרדות קיומיות, במיוחד לאנשים כמונו שהתחילו חסרי כל".

איך חייתם לפני המשבר?

"בשפע ובפרגונים. היה לנו בית פרטי ברמת אביב עם ארבע קומות, כמו בית מלון, חיים של הביוקר. בית במקום הכי נוצץ בתל־אביב, וילדים צריכים את תל־אביב, לא כל היום לגדול עם פרות וסוסים. תמיד נתנו תחושה לבנות שאפשר את החוגים הכי טובים ואת הבגדים הכי טובים, גן עדן עלי אדמות. אחרי הפקה טסים הרבה לחו"ל, לוקחים את כל המשפחה לזנזיבר, ללונדון. דורון לארג' עם הבנות, לא אומר לא, אנחנו בכל זאת היינו הורים שלא נמצאים בבית. משפחה בתנועה מאז שהבנות בנות אפס ומתי יש פמילי־טיים ומתי אני יכולה לקנות בגדים? בחו"ל. בקניון שאני לא מופיעה בו".

לפני שעברתם לא היה ניסיון לעשות סוויץ' ולחיות בפחות?

"בוודאי שאפשר, אבל מה זה פחות? לא טסים לחו"ל גם ככה ולא החלפנו רכבים אבל עדיין יש לנו שלוש בנות ויש לנו ביטוחי חיים ומכוניות והוצאות ותשלומים. זה עלה מלא כסף לגור שם, וכשאין תזרים כלכלי ארוך טווח אתה לא יכול לפרק כסף ואחרי זה לא להיפגע. היינו חייבים לעשות את זה. דורון אכל סרטים. הייתי צריכה להכיל הכל ולשים לב שהוא לא צונח. הוא היה במקומות לא פשוטים, כי כל הקלקולציה התפלפה לו והוא הקפטן, בהצגות ובבית. סערת רגשות שלא נראתה לעין, היו בינינו שתיקות ארוכות מאוד".

מה עם לייצר אפיק פרנסה דרך זומים ואירועים קטנים שכוכבי ילדים אחרים נאחזו בהם?

"אני שונאת זומים. אני לא בן־אדם של זה. זה אומר להיות הכל, הצלם, המאפר, הספר. אני? הכי לא. ניסיתי פעמיים, דורון הביא צלם עם סטנד, איפרתי את עצמי וזה לא עבד. לא סובלת שינויים. תני לי לעשות את מה שאני מכירה. העדפנו למכור את הבית שלנו בטרומן מאשר לעשות דברים שאנחנו לא רוצים לעשות".

× × ×

הבית בכפר טרומן כנראה תמיד יזכיר לה את המסלול המפרך שעשתה להצלחה הגדולה. שם גידלה את שלוש בנותיה: שירי (18.5), נועה (17) ויעלה (11), וגדלה מול הקהל עד שהפכה למוכרת בכל בית עם ילדים. "קנינו אותו אחרי שנתיים חזקות בהצגות ילדים. לקחנו משכנתה. זה היה בתקופת 'רינת ומימי בארץ המילים', עשור לפני הקניונים. הייתה לי הצגה מטיילת, אני על ואן. היו לי עובדות ופקידות שהפכו למשפחה, חנוך דאום הגיע לעשות עליי כתבת דאחקות כזאת שאני עבד של המקצוע. נכנס אז עם מצלמות למשרדים שלנו עם טבלאות הופעות מפוצצות על השולחן ואמר לי, 'מה זה כמה את עובדת' ואני מבחינתי היה כמה שיותר. היה דיבור כזה עליי כל הזמן".

כואב למכור משהו שעבדת בשבילו כל כך קשה. תחושה שחוזרים אחורה.

"זה משהו שלא חשבנו שנצטרך לעשות. טיילנו שבוע שעבר בטרומן ונשמנו עמוק. הרגשנו שאיבדנו את היציבות שלנו ברמה מסוימת. הבנות שלנו ראו את המצב, ניסו בעצמן לא לבוא אלינו בדרישות גבוהות. מכרנו אותו כי היינו צריכים כסף כדי להמשיך לחיות ברמת החיים שאנחנו רגילים אליה, לשלם את החובות מההפקות ולהתכונן להמשך שבו לא היה ברור מתי נחזור. כילינו את החסכונות שלנו".

תוך כמה זמן?

"אחרי עשרה חודשים מאז שהתחילה הקורונה מכרנו את הבית. לא מקבלים את הכסף מיד אלא בחלקים אבל כן, היינו צריכים אותו כדי לכסות את המינוסים, לשים ממנו בצד ולחיות כמו שאנחנו רגילים".

אבל רינת גבאי זה ביג, 15 שנה על הבמות, מרצ'נדייז, קלטות וידיאו והופעות. אין בסיס כלכלי יציב כדי לא להיקלע לסחרור?

"אמן ילדים מצליח בישראל מגלגל הרבה כסף ומתפרנס היטב וגם רמת החיים שלו עולה בהתאם למה שהוא מרוויח. ככל שבן־אדם מרוויח יותר, ככה רמת החיים שלו עולה, הוא נוסע יותר פעמים לחו"ל, קונה מכוניות יותר יקרות וברגע שאת מתרגלת, שום דבר לא יכול לעצור אותך. דורון ואני עובדים 15 שנה בלי הפסקות, ואף אחד לא היה יכול לצפות לזה. אז חוסכים קצת כסף אבל לא במיליונים, אנחנו לא מכירים אף אמן ילדים שיכול שנתיים לא לעבוד ולהמשיך ברמת החיים שהייתה לו".
רגע לפני שעברו להרצליה, כבר חשבו להתחיל מחדש בכלל בצפון. "היו לי ולדורון שיחות על שיחות. מחשבות על לגור במקום אחר לגמרי. חשבנו לפתוח בית ספר לחוגי מוזיקה, רצינו לעשות את זה בטבריה, לעשות להם שם בית ספר למחזמר וללמד פיתוח קול. קונסרבטוריון בוטיק. ראינו לוקיישנים נדירים בכנרת, הוא אמר לי, 'נעשה פה מנגל ונדוג דגים. עבדנו מלא ולא ראינו את הבנות, אולי זה הזמן?' וזהו, אמרתי, יאללה, פנסיה מוקדמת. אני אבוא להופיע כשצריך. אם נינט באה מארצות־הברית להופיע, זה ייתכן ואפשרי. מצאנו בית ביישוב מגדל עם נוף לכנרת, משהו מדהים, וכבר כמעט עשינו את המעבר. ואז התקשרו מ'הזמר במסכה' ודורון ממש רצה שאני אעשה את זה".

ואת, רצית?

"לא ידעתי מה זה, אני לא רואה טלוויזיה, מעדכנים אותי רק במה שצריך, אבל דורון פתאום כל כך הרים לי על השירה שלא יכולתי שלא. ברגע שקיבלנו את 'הזמר' עשינו יוטרן להרצליה וכל התוכניות השתנו".

יובל המבולבל עשה 'הישרדות' ויצא עם 300 אלף שקל לפי הפרסומים, סגר פינה.

"בואי נאמר ש'זמר' אפילו לא היה רבע מזה. 'הזמר במסכה' זה לא ריאליטי שעושים בשביל כסף, זה לא רווחי כמו 'האח הגדול' או 'הישרדות', שגם אותם הציעו לי אבל דורון הרגיש שאני לא בנויה לזה, שהחשיפה גדולה מדי אחרי 'מחוברים'. 'הזמר' היה כדי שיהיה משהו לצאת בשבילו מהבית. השפירית הייתה גורלית בשבילי! היא שינתה לי מסלול. קודם הציעו לי כל מיני פורמטים ולא הסכמתי לכלום. שלום חנוך לא עושה 'אמא מחליפה'. למדתי את זה גם, שהפרטיות שלי לא פחות ערכית".

מה היו המסקנות מהתקופה הזאת?

"שצריך להתנהל כאילו שבוע הבא עוצרים הכל, לבזבז פחות ולהשקיע פחות, פחות עובדים ופחות משרדים גדולים. במקום שלושה עובדים אז עובד אחד בחצי משרה. שיעור גדול. היה לי מזל שאני בן־אדם של אמונה, לא של כסף".

× × ×

גבאי, שפעם הצהירה שלא ידעה איפה בבית שלה נמצא המטבח, רוכנת עכשיו מעל סיר חמין ועוגה עם ציפוי שוקולד, שולחת יד שמערבבת קציצות ברוטב אדום. זה שעה לפני כניסת השבת ושלוש הבנות מפיקות ברקע הפרשת חלה. "אחרי הבאסה של הדאגות התחדשתי, נהיו לי חיים משלי, יושבת ושומעת את ישי ריבו, קונה קנבסים ומציירת עם הבנות. קודם לא לקחתי את הבנות שלי לחוג אפילו, הייתי משלמת על פסנתר ופלמנקו ואבא שלי היה לוקח ומחזיר".

הן הביעו מחאה?

"שירי הבכורה שלי התבאסה עליי מאוד. היא גדלה ונמאס לה לנסוע מאחור ולהתקלח מאחורי הקלעים, כשמאיה בוסקילה על הבמה ועושה את בתיה בת פרעה ולי יש עשר דקות הפסקה מאחורי הקלעים לקלח את שירי ולתקתק שמפו, צחצוח, לגרוב גרביים והנה היא מוכנה לשינה. כשהסתיים המופע היא כבר נרדמת באוטו והיינו מעלים אותה על הידיים למיטה. משפחה על גלגלים. היא הייתה בכיתה א' וקמה בבוקר ומתארגנת עם אמא שלי. באנו לזה בטוב, אבל הייתה אימהות שונה והבנתי שכבר לא יהיה ניתן להשיב את הנעשה. שהייתי צריכה לקחת אותה יותר איתי להצגות, להוריד יום עבודה בשבוע, להתחשב יותר. היו לי תחושות אשמה אימהיות קשות, שפיספסתי את הבנות שלי בזמנים הנכונים וזהו, הזמן טס".

עד שהחיים עצרו וקיבלת הזדמנות לתקן.

"הכל קרה בזמן והרווחתי איתן את השנים האלה לפני שיהיה מאוחר. זה המאני־טיים של החיים. כמה אפשר זרקורים? אם זה לא תחום בזמן זה טורף אותך".

גם הנישואים שלה, שניצלו על המנגל של 'מחוברים' מול כל המדינה, ידעו עדנה בקורונה. אחרי שנים שהצהירו שהם על סף פרידה כולל אקדח מונח על שולחן בדמות הסכם גירושים, אף אחד לא לחץ על ההדק. "היינו זוג שמתכסח ומוציא את הדגל האדום, אז ניפנפנו וניפנפנו ותוך כדי גילינו שהקשר הוא עמוק. הנשמות שלנו מחוברות, אני עוזרת לו כשצריך לצאת מהדאגות הכלכליות. אנחנו עובדים בלהופיע ודורון עושה מחירים ממש בסדר. יש לו רגישות גדולה לזה כילד שרצה לראות תרבות ולא תמיד היה. דורון נותן אותי בדילים ובמבצעים העיקר שהאולמות יהיו מלאים".

הקשר שלכם הקפיץ אנשים, ראו ב'מחוברים' איך דורון לא מאמין בך ובמוזיקה שלך.

"זה היה סתם. פקה־פקה. הכל פקפוקים. הוא רצה לצאת במחוברים האנטי, לתת לי קונטרה. דורון חבר של מאור זגורי, וזגורי סיפר לו סוד איך הוא הוציא מחן אמסלם את המשחק האמין שלה בלי שהיא באה מרקע יסודי של משחק. הוא כל הזמן היה נותן לה קונטרה ודורון למד את זה, הוא אוהב טלוויזיה בועטת. אם רינת רוצה להיות וונאבי זמרת, אני אגיד לה, אני לא מאמין בך ופקה־פקה גם אם אני יוצא הבאד־גיי. אבא שלי שאל אותי אחרי התוכנית, זה באמת ככה? עניתי לו, אבא, הכל מבוים. מוסיפים מונוסודיום גלוטמט לחיים".

× × ×

חנוכה הקרוב, שבו יעלו את המחזמר 'המכבים - הקרב האחרון', עומד להיות כמעט גורלי עבורם. היא ומור יגלו אם יצליחו לצאת מהבוץ ולשוב לרמת החיים הקודמת ולכבוש מחדש את הבמות.

"זה הלם בשבילי לחזור, לא נגעתי ביומן שנתיים, אבל אני שמחה. מה אני אגיד לך, בחיים שלי לא השקעתי בהופעה ככה, הולכת לעשות פן לפני כאילו אני עולה עוד רגע לברודווי. זה הפרויקט הראשון אחרי כמעט שנתיים, השקענו פה מלא כסף ואנחנו רוצים להרוויח ולהניע מחדש את כל המערכת הזאת שהיא הקריירה שלנו. אם זאת תהיה הצלחה נוכל להמשיך, ואם זאת לא תהיה הצלחה אז יש פה בעיה".

מעורר חרדה.

"ואני בחרדה. מזה שתהיה עכשיו עוד מפולת ושהיא כבר תהיה יותר אקסטרים. אני בחזרות מתשע בבוקר עד תשע בלילה ואפילו עוד לא פגשתי את אמא שלי שבבית חולים. אני בתפקיד יהודית המכבית, ואם הכל יהיה מלא, כל ה־50 הצגות, זה רווח של כמה מאות אלפים ובשנה נורמלית צריכות להיות כמה הפקות כאלה. ויש גם הוצאות, עכשיו משתתפים שישה טאלנטים שמשלמים להם מאות אלפי שקלים".

כלומר שוב רגליים נפוחות.

"אבל אז מה! אני חיילת של שמחה! את יודעת מה זה לספר לילדים את סיפור המכבים בחנוכה? פלאי הנס. אז שיהיו חמש הצגות ביום, כמה שיותר. חנוכה זה שמונה ימים על הרגליים, ואחרי זה זהו, מסתלק האור. אחר כך הופכים למעוכים. טוביה צפיר עושה את זה בגיל 70, אז רינת לא? מה, גם אם כאב לי קצת ביבלות, לגולני ששומרים על עם ישראל לא כואב? ב'סינדרלה' היה קשוח על העקבים, עכשיו אני מארגנת לעצמי נעליים נוחות. דורון לא מתערב, אני כבר ילדה גדולה".

המתחרים שלך עובדים קשה באינסטגרם כדי למכור כרטיסים, נראה שאת לא בלופ.

"אני לא יודעת, אני לא רואה את זה אפילו. אני יודעת שכל העולם עושה את זה, גם יובל אני זוכרת ב'נסיכה והצפרדע' שעשינו יחד היה עושה טיקטוקים, מביים אותי עם מראה ופירוטכניקות, אבל זה נראה לי שעשוע. זה לא חלק מהזהות שלי. ב'מכבים' משתתפים שחקנים צעירים חדשים, אוראל צברי וטיילור מלכוב, שלא הכרתי אותם. זאת שפה חדשה שאני לא חלק ממנה".

מה עם לנסות לשיר למבוגרים כמו שחלמת?

"מהתחנונים שדורון הוציא ממני שם ב'מחוברים' האמנתי פתאום שאני רוצה להיות זמרת. שתי הופעות שעשיתי בקאמרי עם שירים למבוגרים לקח לי להבין שזה לא אני".

אין יותר חלומות להיות ריטה?

"אני יודעת שאני אוהבת לשיר, ואולי יום אחד ואם וכאשר זה יבוא אליי, אז כן. איך שרה ריטה? זה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו".