מעולם לא הייתה לה חיבה מוגזמת לימי הולדת מפני ש"הם תמיד דורשים ממך סוג של חשבון נפש ולא בא לי להסתכל לאחור, המבט שלי תמיד מופנה קדימה", מספרת רוני דלומי בעיניים נוצצות. אבל לפני שלושה חודשים, ליתר דיוק ב־15 בספטמבר, היה עליה להתאמץ כדי לקבל את בלוני המזל טוב בשמחה לא מזויפת. "השנה יום ההולדת שלי נפל על יום רביעי, ערב יום כיפור. טיימינג לא משהו. אני צמה. אלון, בעלי, היה כזה חמוד, הוא רצה לעשות הכל כדי לפצות אותי על התזמון, כאילו שזו אשמתו, ואמרתי לו שהכל בסדר ושאני מבקשת רק דבר אחד – שיהיה בבית מונופול. למה? כדי לשחק ולהעביר את הזמן. וכל זה קורה ביום הולדת שיש לו חשיבות יתר. מספר עגול. החלפתי קידומת".
ד"ר אלון ויסמן, מתמחה ברפואת עיניים בתל־השומר, המכהן כבר חמש שנים כבעלה ("בתעודת הזהות אני רוני דלומי־ויסמן, וכשמבקשים בטלפון את רוני דלומי־ויסמן אני יודעת שזה מהבנק"), הבין את הרמז. הוא הפתיע אותה בעוגת מונופול גדולה.
הוא? אפה? עוגה?
"לא בדיוק אפה", היא מרגיעה. "הוא הלך למישהי שמכינה עוגות והזמין אצלה עוגה בצורת מונופול, ובמקום שמות של ערים הופיעו תחנות שונות בחיי, כמו תמונה מהצבא, במדים. מה שמצחיק הוא שדווקא באותו הבוקר אמרתי לאלון שאם אי פעם הוא יעשה לי חידון בנוסח איזה תפקיד שיחקת בהצגה זו וזו, אין מצב שאטעה. עוגת המונופול תפסה אותי בטעויות. אלון, שאוהב לתעד, גם ערך סרט מהרגעים הזוגיים שלנו. הוא נפתח בצילום שלי כשאני ישנה".
כך תיכננת את יום ההולדת ה־30 שלך?
"אף פעם לא ישבתי וחשבתי איך אני רוצה לראות את עצמי בגיל 30. אמיתי. אני לא אוהבת לחשוב על ההישגים, אבל ברמת הכלים, אני מרגישה שעשיתי כברת דרך. כיוון שלא היו לי שום ציפיות נהניתי מעוגת המונופול, שהייתה גם יפה וגם טעימה, וביום כיפור עשינו כמה וכמה סיבובי מונופול, ואני אשמח אם עד ליום ההולדת הבא אצליח לגבש תוכניות לחגיגה".
תני לי לנחש. בבוקר שאחרי עוגת המונופול הכפלת את מסלול הריצה שלך בפארק הירקון.
"לאאאאאא! בשלוש השנים האחרונות נגמלתי מריצה בשש בבוקר. הייתי חייבת לשחרר. כשעומס העבודה הפך לכל כך כבד הרגשתי שדווקא בבוקר בא לי להתכרבל ולהתפנק. אבל זה לא שהפכתי לבטטה. ישר חיפשתי ספורט אחר. התחלתי להתאמן אצל ליקי רוזנברג, התמכרתי לאימוני הזום שלה בתקופות הסגר וגם ל'קוויקי ליקי', אימון יומי באינסטגרם. הגוף הוא כלי העבודה שלי, לא אתן לשרירים להתנוון".
להתגבר על המחסום
ויש עוד סיבה לפרידה מהפארק. אחרי עשור בדירות שכורות בתל־אביב הם עקרו, לפני שנה, לדירה חדשה בגני תקווה, קומה 18, עם נוף לשדות של כפר מעש. "כבר 13 שנה, מאז שנסעתי מעומר לאודישן של 'כוכב נולד', אני עובדת וחוסכת. לא ידעתי במה כדאי לי להשקיע, אבל היה לי ברור שאני לא מתכוונת לבזבז. מחירי הדירות בתל־אביב גבוהים נורא, הם לא היו ריאליים עבורנו, ואלון גדל בגני יהודה־סביון, אז התקרבנו להוריו. בלילה הראשון שלנו בדירה הייתי מותשת. פתחתי את המקרר, ראיתי שהוא ריק וסגרתי את הדלת. אלון אמר 'מה הבעיה? נזמין אוכל'. הופתעתי. יש וולט בגני תקווה? כן!"
המעבר לפרברים כפה עליה הסתגלות נוספת. הפרס לזוכת העונה השביעית של "כוכב נולד" היה פיאט אונו 500 שהיא העבירה לאביה, ומאז ש"תפרחת הדלומי" (כך כינה אותה צביקה הדר) הטילה עוגן בתל־אביב היא פירנסה את נהגי המוניות. "זה בגלל החרדות שלי", היא מספרת. "אולי בגלל שגדלתי בעומר. הכבישים של תל־אביב הפחידו אותי, בסיוטים שלי ראיתי את עצמי מאבדת ריכוז לחצי שנייה ודורסת הולך רגל. לקראת המעבר לגני תקווה ידעתי שאני חייבת להתגבר על מחסום ההגה. מוניות לתל־אביב זה כבר לא פרקטי. לקחתי כמה שיעורי נהיגה אצל מורה מדהים, שלא האמין שלא נהגתי מאז שהוצאתי רישיון, בגיל 17. הסולו הראשון שלי בפיאט, שאבא שמח להחזיר לי, היה נוראי. רעדתי, אבל לאט־לאט התחלתי להשתחרר, הרגשתי שההימנעות כבר לא נכונה לי, והיום אני כל כך נהנית לנהוג עד שאני לא מבינה איך לא עשיתי את זה קודם".
הפכת למלכת הכביש?
"אל תגזימי, אבל כשחסר מקום בהסעה אני נוהגת להצגה במוצקין או להופעה בבאר־שבע. רק בגלל העייפות של אחרי ההופעה אני לא הופכת את זה לסידור קבוע. הנהיגה מספקת לי שעות שקטות עם עצמי. ואגב, אני לא מדברת על רכב או אוטו, אלא על מכונית. פיאט נשמע לי כמו שם של בת חמודה. כן, גם על זה אני כבר חושבת".
גיל 30 העיר את החצוצרות שלך?
"כבר שנים אני עסוקה במחשבות על איזו אמא אני רוצה להיות. הדחייה של הרחבת המשפחה נבעה מתוך הרצון להיות אמא טובה, הרגשתי שאני חייבת להתבשל כדי להגיע לאימהות בצורה הכי בריאה ונכונה. הרי התפקיד החשוב ביותר שאמלא לא דומה לדמות במחזה או למהלך של ניתוח. היום אני מרגישה שלכל רגע של דחייה היה ערך. הרווחתי הרבה מכל שנה שבה אמרתי 'עוד לא'. זה לא היה לחינם".
ההורים לוחצים?
"לא, אבל ההורים, משני הצדדים, כבר מאוד מאוד רוצים. לא מזמן אבא שלי שאל אותי, 'מה נשמע?' בטון שצילצל לי קצת חריג. שאלתי אותו, 'מה העניין? אתה לוחץ בעדינות?' והוא ענה, 'לא, אבל אני כבר מרגיש את הצורך'. זה טבעי. אלון בן 35, בעוד שנה וחצי הוא יסיים את ההתמחות".
היית מעורבת במאבק המתמחים?
"לא הלכתי להפגנות, אבל כשאירגנו אתגר של כף יד עם הכיתוב 26, שמייצג 26 שעות תורנות, גם אני צילמתי את כף ידי. כמות השעות שבה בן אדם חייב להישאר ערני ופונקציונלי היא פשוט מטורפת. אלון מספר לי על תורנויות שבהן לא היה לו זמן לאכול ולפעמים גם לא ללכת לשירותים. הרופא הכי מוכשר והכי מסור לא מסוגל להעניק טיפול מושלם כשאין לו דלק".
לא מוכנה לוותר
אצלה, התיאטרון הוא חלק מהותי בחיים. וההסתגלות לתיאטרון הסגור בימי קורונה לא הייתה פשוטה. "כבר חמש שנים אני משחקת בהבימה בזכות משה קפטן, שהביא אותי ל'עלובי החיים' ומאז הוא המנטור שמאמין בי ומעביר אותי מהצגה להצגה. בסוף החודש יעלה 'רומיאו ויוליה', שקפטן מביים. הפקה משותפת של הבימה והתזמורת הפילהרמונית, אני יוליה ועמית רהב מ'המורדת' יהיה רומיאו. עד לקורונה שיחקתי ב'מאמא מיה', 'אביב מתעורר', 'סימני דרך' ו'גבעת חלפון', ואת ההודעה על סגירת התיאטרון קיבלתי בסמס, כשהלכתי עם חברה טובה למדידות של שמלת כלה. רציתי להיות רק שלה, ולהרים לה, ולא יכולתי. חטפתי הלם. אחרי יומיים מול הטלוויזיה הרגשתי שהמינון הזה לא בריא לי והחלטתי לייצר לי מציאות שבה אני ממשיכה ליצור. ההחלטה הזאת לא באה ממקום פריבילגי, אלא מהתחושה שאני לא מוכנה לוותר על הדסטני שלי".
איך מתרגמים את ההחלטה ההגיונית למעשים?
"הזכרתי לעצמי שמשחק הוא מקצוע שבו עליך להמציא את עצמך כל יום מחדש. אתה הדרך ואתה המסלול וחלק מהיופי של המקצוע הוא חוסר הוודאות. מי מבטיח לך שתעברי את האודישן? בשנה האחרונה היו לי הרבה 'כמעטים' והם לא עירערו לי את הביטחון מפני שהמורה שלי למשחק נוהגת לומר שכל 'לא' הוא עוד צעד שמקרב אותי לעבר ה'כן'. הכלים שיש לי כשחקנית עזרו לי לפתח גמישות מחשבתית שהעבירה אותי למוד פוזיטיבי וניצלתי את החל"ת ללימודים. לקחתי קורס בתסריטאות, עשיתי שיעורי פיתוח קול בזום עם מורה בניו־יורק, בזום גם למדתי לנגן בקלידים וכתבתי המון שירים לאלבום הבא, החמישי שלי. הרגשתי שאני מתמלאת למרות הידיעה ששום דבר לא יכול להשתוות למפגש החי עם הקהל".
גם הופעת בחצרות?
"פחות. צילמתי לזום הצגות והופעות, ושמחתי כשקראו לי לצילומי סדרה לנוער, 'מאנקיז', שעלתה לפני חודש בערוץ 'טין ניק' ומשודרת לצופי HOT. אני משחקת את רוני הוולוגרית, אחותו של לי בירן. שנינו נקלעים לבידוד עם עוד כוכבי רשת ומסתבכים עם העולם התחתון. צילמנו אותה בין הסגרים, ברחובות יפו שהיו ריקים ושוממים, זה היה לפני החיסון הראשון, כשעוד לא היה לנו מושג מתי ואיך נחזור לשגרה. זה הרגיש מאוד מוזר לצלם סדרה בתנאים כאלה, אבל זה עזר לנו להתחבר למציאות ההזויה. הצטלמנו עם מסכות, ובשלב מסוים כולנו נכנסנו לבידוד בגלל איש צוות שחלה. למזלנו, אף אחד מהשחקנים לא נדבק. ברור שהתחסנתי. אני יכולה להבין את החששות מהחיסון, אבל זה עניין של ניהול סיכונים. תופעות הלוואי של הקורונה מפחידות אותי יותר מהפייק־ניוז".
בימים אלה היא מגלמת את תרצה אתר, בתו של נתן אלתרמן, ב"עוד חוזר הניגון" בהבימה. כשהיא מתחילה לשיר את "תפילת יום הולדת" ("אלוהים שלי אשר מאחורי הברוש") הקהל מגיב במחיאות כפיים ספונטניות. "איזו משוררת", היא מתמוגגת, "אני לא מכירה עוד משוררת ישראלית שכתבה בצורה כל כך חשופה. אי־אפשר שלא להרגיש כלפיה אמפתיה וחמלה. בחלק מההצגות אני תרצה הצעירה, זו שרק רצתה שאבא שלה יראה אותה ויקרא אותה, ומירי מסיקה מגלמת את תרצה הבוגרת, שמתייסרת בהלקאה עצמית, ובהצגות אחרות אני מגלמת את תרצה הבוגרת והילה שליו היא תרצה הצעירה. זה מפרה מאוד לראות איך שחקנית אחרת מגלמת את התפקיד שלי".
איזו תרצה את יותר אוהבת?
"אני לא מסוגלת לבחור. בשתיהן קיים כאב עז. הדמות של תרצה, שאהבה והעריצה את אביה, גרמה לי לחשוב הרבה על יחסי הורים וילדים. הרי הצורך של הילד במישהו שיראה אותו כל כך טבעי. בתקופת החזרות התקשיתי להשתחרר ממנה. היא המשיכה ללוות אותי גם בדרך הביתה. יש בהצגה קאסט מדהים, ובכל פעם שאני שרה מול מירי מסיקה אני נזכרת איך בגיל 16 גררתי את אבא שלי לקניון וביקשתי ממנו שיקנה לי את האלבום הראשון שלה. הייתי, ועודני, מעריצה שלה".
הלוח שלה מפוצץ. "ככה אני", היא מתנצלת, "מכורה לאקשן. כשאין הצגה יש לי הופעה. הקהל שלי מאוד מגוון. הנערות שגדלו עליי ב'גאליס' כבר משרתות בצבא. גם השירים שלי התבגרו".
והדוקטור חוזר מתורנות למקרר ריק?
"אנחנו משתדלים שתמיד יהיה בבית משהו מבושל", עיני החתול שלה מקרינות מבוכה. "לפעמים ההורים שולחים קופסאות. כיוון שאני מאמינה בשוויון, אני לא מצפה שאלון יכין לי אוכל והוא לא מצפה ממני לבשל ארוחה. הוא מצפה ממני שאוהב אותו ואהיה בשבילו, זו גם הציפייה שלי ממנו ואת הציפיות האלה אנחנו מקיימים מכל הלב. אני עם אלון מאז שהייתי בת 19, הוא ראה אותי באבן גבירול ושאל את אחיותיו, שישבו איתו בבית הקפה, מי המתולתלת. עד היום, 11 שנה אחרי, אני לא מסוגלת לישון במיטה הזוגית בלעדיו. כשהוא בתורנות אני נרדמת בסלון, מול הטלוויזיה, ובבוקר מתעוררת עם גב קצת תפוס".
אאוץ'.
"זה בסדר. אין לי זמן להיות חולה". *
סטיילינג: איתי בצלאלי איפור: מאור הלל שיער: אור צעירי סמדר שיר | צילום: שי פרנקו
