שיר ניצחון
בין העולם החרדי שהשאירה מאחור ובין החיים החילוניים שהיא עדיין לומדת, שיר פופוביץ' מרגישה בבית רק במקום אחד – על הבמה. אחרי שהשתתפה בסדרה "תאג"ד" והצטלמה לסרט חדש היא משחקת כעת במחזמר "התחנה" בדרך להגשים את החלום שלה, "לשחק מבוקר עד ערב". בראיון חשוף היא מספרת על הנידוי שחוותה ממשפחתה, מסבירה איך היא מבצעת קלאסיקות ישראליות שלא הכירה, ונזכרת במשפט שאמרה לה אמה שתמכה בה לאורך כל הדרך: "תנו לה לעשות את מה שהיא אוהבת"
שיר פופוביץ' לא הבינה למה לכל הבנים בבני־ברק מותר לשיר ורק לה אסור. "הייתי עולה על השולחן של סבתא שלי ושרה 'אני מאמין', ולא הבנתי למה זה לא בסדר, למה לאחים שלי מותר לשיר ולי לא", היא אומרת, "זה הרי הדבר שהכי אהבתי בעולם".
מה אמרו לך בבית?
"אמא שלי תמיד נתנה לי גב כשרציתי לשיר ולהיות שחקנית. האחים שלי והדודים לא תמכו בי. מבחינתם, אסור לבנות לשיר. קול באישה ערווה. אבא שלי ביקש מאמא שלי להגיד לי להפסיק עם זה. הוא הבין שהיא האדם הכי קרוב אליי בעולם והיחידה שיכולה לשכנע אותי. אבל אמא אמרה להם: 'תנו לה לעשות את מה שהיא אוהבת'. יש אנשים שהם חרדים וטוב להם, לי לא התאים להיות חרדית, ויצאתי בשאלה".
לאחים שלך קשה לקבל את העובדה שיצאת בשאלה?
"כן", היא עונה בהיסוס רב, משתדלת לא לומר משהו שיכעיס אותם או את שאר בני המשפחה. "אח שלי מנסה לגדל את הילדים שלו בצורה מסוימת, ואז אני באה ומאכילה אותם בביונסה. היו ניסיונות של האחים שלי לשכנע אותי להפסיק עם זה, אבל אני מאוד חזקה. אני חושבת שמה שבחרתי בו נכון לי. לקחתי את האחיין שלי לסרט 'משפחת סופר־על'. הוא שאל אותי מה זה 'גיבורי־על'. אמרתי לו: 'אנשים שיש להם כוחות מיוחדים'. הילד היה בשוק. מבחינתו רק לאלוהים יש כוחות מיוחדים".
איך התייחסו אלייך בבית הספר?
"באולפנה שבה למדתי עשו לי את המוות כשהבינו שזה מה שאני רוצה לעשות. אני זוכרת שחברה אמרה לי שהיא גאה בי שאני אמיצה ולא פוחדת. שאלתי אותה ממה היא פוחדת, והיא אמרה: 'שאם לא אגיד 'שמע ישראל' לא אקום בבוקר'. החינוך לפחד הוא לא נכון, כי הדת יכולה להיות דבר כל כך יפה ומקרב. אני לא נגד הדת. החלום שלי, מלבד להיות שחקנית ולעבוד מהבוקר עד הערב, הוא לקדם את ההכרה ביוצאים בשאלה כמו עולים חדשים. החברה שלנו מוציאה מתוכה כל דבר שונה. גם חרדים וגם חילונים. יש יוצאים בשאלה שמתאבדים או הולכים לאיבוד. אחד הבנים בקבוצה שאיתה אני עובדת בהתנדבות ב'הלל', עמותה ליוצאים בשאלה, אמר שבא לקבוצה כדי שיהיה לו מישהו כמוהו להיות איתו. עד אז הוא הרגיש הכי לבד".
גם את הרגשת בדידות?
"בהחלט, גם בעולם הדתי וגם בעולם החילוני. הרבה לא מבינים את תחושת התלישות הזאת, את העובדה שאתה מרגיש לא שייך. אני לא חושבת שהייתי ילדה שמחה. הרגשתי שלא מבינים את הרצונות שלי. בתיכון הייתי בלהקת 'השכנים של צ'יץ'''. בימי שני הייתי בורחת מהלימודים, מורידה את החצאית ונוסעת לחזרות. המורה שלי לחינוך גופני קראה לי פרוצה, והמורים הורידו לי את כל הציונים ב־20 נקודות עד שלא אפסיק עם השטויות האלה. היה גם בחור שחשבתי שנתחתן, ובגיל 18 הוא אמר לאמא שלו: 'אני לא רוצה להתחתן איתה, היא לא מספיק דתייה'. אז הבנתי שהחלומות שלי מתנגשים עם המציאות. עד אז, למרות הכל, חשבתי שאהיה זמרת ושחקנית ואנשא לרב. כשהוא אמר שהוא לא רוצה להתחתן איתי, גם נשבר לי הלב וגם נשבר לי החלום".
מה ידעת אז על מוזיקה?
"לא הכרתי שחקניות וזמרות. רק יותר מאוחר שמעתי על עפרה חזה, והערצתי אותה ברמה קיצונית. אמרתי לעצמי: הנה, יש מישהי שהיא גם זמרת דתייה ואלוהים עדיין אוהב אותה. כשהבנתי שהיא מתה נשבר לי הלב. אמרתי כנראה שאלוהים העניש אותה. לקח לי זמן להתגבר על הטראומה ולהבין שהוא לא מעניש.
"לא ידעתי מי זה אריק איינשטיין, אבל אמא שלי הכירה את הסרט 'צלילי המוזיקה' והשמיעה לי את המוזיקה מקסטה. כששירתתי כקומיקאית בתיאטרון צה"ל סבא שלי, שמאוד אהב אותי, נפטר. נאלצתי להגיע ללוויה בבני־ברק במדים, ועוד במכנסיים, כי לא הספיקו למצוא לי חצאית. כולם חטפו שוק, לא נתנו לי להיכנס לבית הקברות. אמרתי לאחד החרדים: 'למה אני לא יכולה להיכנס? זו הלוויה של סבא שלי ואני יכולה להתקרב מרחק ארבע אמות. אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא להזיז אותי. אבל אתה לא יכול, כי אתה שומר מרחק נגיעה, אז תתרחק ממני ותן לי להיכנס'. בשבעה אשתו של דוד שלי, שהוא רב בטבריה, אמרה לי שמה שאני עושה זה פריצות ובושה למשפחה, תועבת מצרים, שזה זונה במילים אחרות. מאז הם לא מדברים איתי וגם לא עם ההורים שלי. זה היה אירוע מכונן שהרחיק אותי מהמשפחה".
שתיקה ארוכה
אבל פופוביץ', היום בת 27, לא ויתרה. כעת, כשהיא משתתפת במחזמר "התחנה" בתיאטרון חיפה, אחרי שכבר הספיקה לשחק בסדרה "תאג"ד" כחוקרת מצ"ח ולהצטלם לסרט שאוטוטו ייצא, "הבית ברחוב פין", היא יודעת שהיא בדרך להגשים את החלום שלה.
היא נולדה בבני־ברק, הצעירה בין שלושה ילדים. אחיה הגדול מבוגר ממנה ב־15 שנים. "באיזשהו שלב ההורים שלי עברו לרעננה כי הם הבינו שאנחנו לא מתאימים לבני־ברק", היא מספרת. אחרי השירות הצבאי בחרה ללמוד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. חבריה ללימודים אומרים שמיעטה לדבר על העולם ממנו באה. "באודישנים לסטודיו לא סיפרתי שאני מבית חרדי כי פחדתי שזה ירע לי", היא אומרת. "גם לא הכרתי מחזות. הכנתי את המונולוג של חוה מ'טוביה החולב' של שלום עליכם ואת 'אוכלים', מחזה של יעקב שבתאי, שאני מאוד אוהבת וקראתי אותו עוד כשהייתי באולפנה".
התאקלמת מהר בסטודיו?
"בהתחלה הייתי בשוק מהלימודים. זה היה רחוק מהעולם שהכרתי. ביום הראשון אמרו לנו: 'בואו תספרו משהו שלא הייתם מספרים בחיים'. אנשים יצאו מהארון, אנשים קרעו את ההורים שלהם, ואני עמדתי ושתקתי במשך דקה ארוכה. בשיעור הראשון, כשיורם נכנס לכיתה, נעמדתי וכולם ישבו, כי אצלנו כשהמורה נכנס לכיתה התלמידים עומדים, ומבחינתי יורם הוא ראש המוסד, הרב. זאת תרבות שלמה שאתה צריך להתחיל ללמוד מהתחלה".
כמעט כמו להתחיל מבראשית.
"יורם ולילך (לילך סגל, המנהלת האמנותית והפדגוגית בסטודיו – י"ב) היו מהממים. הם שמו אותי כספרנית בסטודיו כדי שארוויח כסף וגם כדי שאלמד את המחזות, כי כולם גדלו על 'אנטיגונה' ואני לא שמעתי על הבחורה ולא הכרתי את הז'אנר. לחברה החילונית מאוד קשה להכיל יוצאים בשאלה. גרמו לי להרגיש שאם בעולם הדתי אני חילונית מדי, בעיניהם אני דוסית מדי. חשבתי שאם אעבוד קשה ואקבל את כל התפקידים הטובים כולם יהיו חברים שלי, אבל הבנתי שזה לא כל כך פשוט. יש ליוצא בשאלה איזה רצון להיות דומה לחילונים, וזה בעייתי כי אנחנו אף פעם לא נהיה דומים. לא התחנכנו אותו דבר".
מישהו מהמשפחה בא לראות אותך בהצגות בסטודיו?
"רק אמא שלי. היא תמיד אמרה שאם הייתי הולכת ל'כוכב הבא', היא לא הייתה מגיעה לשם. בהצגות אצל יורם שיחקתי לרוב דמויות מאוד מיניות וקצת בעייתיות. פעם מאהבת ופעם זונה. עכשיו אבא שלי קנה כרטיסים ל'התחנה' ואני מאוד מתרגשת. בסטודיו כולם מספרים שהם מזמינים את המשפחות שלהם להצגות, ולי לא היה את מי להזמין. הייתי מזמינה את אמא ואנשים שפגשתי ברחוב. אני מאמצת משפחות בכל מקום".
והיום את הרחק מהעולם הדתי?
"שומרת שבת, לא מעבר לזה. כשיש לי הצגות בתל־אביב אני לוקחת חדר במלון, באה ברגל ולרוב תורמת את הכסף שאני מרוויחה על ההצגה. בעולם שבאתי ממנו אני לא נחשבת דתייה בכלל. פעם תפסתי את עצמי מנשקת מזוזה ואמרתי לעצמי, מה את עושה? אני מנסה להבין מה אני עושה מתוך בחירה ומה מתוך הרגל".
סלפי עם מטוש
התחנה הבאה בקריירה של פופוביץ' הייתה הסדרה "תאג"ד". "האודישנים היו כמו סיירת מטכ"ל", היא אומרת, "נמשכו ונמשכו. הסדרה הוקרנה בתקופת הקורונה והרבה ראו אותה. כשהיינו בבדיקות קורונה הורדתי את המסכה ותוך כדי שמישהו שם לי את המטוש באף הוא ביקש סלפי".
החל משבוע שעבר פופוביץ' משחקת כאמור בתיאטרון חיפה במחזמר "התחנה" שכתבו דפנה אנגל ושי להב וביים שוקי וגנר. המחזמר עוסק בחייה של תחנת רדיו צבאית, סטייל גלי צה"ל, בתקופת ההתנתקות. דפנה דקל, אלון אופיר, דניאל מורשת, רועי ויינברג, יונתן רוזובסקי ויניב פולישוק משחקים לצידה. "כחרדית לא ידעתי לרכוב על אופניים ולא הלכתי לים, ובמחזה כתוב שהדמות שלי נכנסת לבמה על אופניים, אז למדתי", היא אומרת. "זו הצגה צנועה. הדמות שלי היא מישהי שלהורים שלה אין כסף והיא עובדת כדי לעזור להם. גם בחיים עזרתי להורים שלי לא מעט. בסטודיו ובצבא עבדתי בשלוש עבודות כדי להתפרנס. היום אני ברוך השם מתפרנסת מהמקצוע".
יש במחזה לא מעט שירים שהם חלק מהפסקול הישראלי. הכרת את כולם?
"לא את כולם. למשל את 'בגלל הרוח' ואת השיר של מירי אלוני מהסדרה 'חדווה ושלומיק' לא הכרתי. עד הצבא לא שמעתי על להקת כוורת. התחלתי את הלימודים שלי אצל חנה הכהן, המורה שלי לפיתוח קול, בזה שהיא השמיעה לי שירים ולימדה אותי עליהם. חנה לא לקחה ממני כסף. היא אמרה שאני הפרויקט שלה. כמה ימים לפני שנפטרה היא אמרה לי 'אני לא יכולה למות כי אני עוד צריכה ללמד אותך כל כך הרבה שירים'. היא הייתה החברה הכי טובה שלי".
ההצגה, מבחינתה, היא עוד צעד בדרך לצמרת. "אני חולמת לשחק מהבוקר עד הערב – סרטים, הצגות וסדרות", היא אומרת. "שרפתי כל כך הרבה גשרים כדי להיות שחקנית. זה כיף לעלות לבמה ולהרגיש בבית. שם אני הכי בטוחה בעצמי ומרגישה הכי טוב".
לפנייה לכתב/ת 
