עוד נגיעה

"יש איזה גיל שבו את מפסיקה לגעת בבן זוג שלך בציבור", אני אומרת לרן. "אף אחד לא ביקש ממך להתמרח עליי כמו בהתחלה", הוא אומר. הוא פוסע לידי בחניון ונראה כאילו הוא כועס, בעצם יותר כאילו הוא מאוכזב. "מה אתה רוצה ממני?" אני חושבת. "אף אחד הוא לא הבן אדם המרהיב הזה שהוא היה בהתחלת הקשר. זה לא פייר שאתה משווה אותי אליי".

ובאמת, אין לי ספק שאחרי 11 שנה אין הרבה דמיון ביני לבין האישה ההיא שטרחה ללבוש דברים סקסיים מתחרה גם בבית, או מה שאני מכנה מדד הטקסטיל של הזוגיות. במשך שנים הייתי הסנטה קלאוס של מגירת הגרביים, תמיד זכרתי להעמיס בשבילו בסופר חבילות מוזלות, ואז לפני חודש תפסתי אותו ממחזר בייאוש זוג מחורר. ככה זה גם לגבי המגע. כשרק התחלנו, נגענו אחד בשני בלי הפסקה. היינו כמו זוג אסטרונאוטים שהם במקרה גם תאומים סיאמים. לא יכולנו לסבול לאבד קשר בכל החלל המפחיד והגדול הזה בלי לשלוח אצבע ולהעביר אותה על הזרוע של השני. כזה היה המגע של ההתחלה, מגע שהוא אישור, אישוש, אתה עדיין כאן? אתה באמת קיים או שדמיינתי אותך, גבר נפלא ומושלם שלי? לא כל כך היה אכפת לי שזה מביך אנשים אחרים.

ובאמת, לאט־לאט נשרו מאיתנו הרבה מהחברים. "הייתם בלתי נסבלים אז", אמרה לי חברה, "היה יום אחד שישבנו בבית קפה ואני סיפרתי לך על הקשיים של הבן שלי, ובאמצע שאני נאבקת בדמעות ראיתי שאת שולחת יד לתנוכים של רן ומשחקת לו עם העגיל". "לא עשיתי את זה בכוונה", אמרתי לה, "פשוט הייתי בחוסר השליטה הזה של ההתחלה". "אני יודעת", היא אמרה, אבל הרגשתי שאת הגיפוף הזה שדפקתי בפרצוף שלה במקום לגשת ולחבק אותה היא לא תשכח אף פעם.

"זה כזה חוסר רגישות להתנשק ולגעת מול אנשים אחרים", אני אומרת לרן עכשיו, "לך תדע מי היה באירוע הזה. המון אנשים נפרדים עכשיו אחרי השנתיים המזוויעות של הקורונה". אחרי יותר מעשר שנים יחד, אנחנו כבר זוג מכובד, זוג טוב עם קבלות, אנחנו לא צריכים את כל הפגנות התשוקה הציבוריות הנלעגות האלו. בדיוק חזרנו מאיזה אירוע של חבר שלו, הוא צלם ופתח תערוכה חדשה. "במשך שעתיים שלמות לא נגעת בי אפילו פעם אחת", רן אומר. הוא מזיז את האוטו בכזו תנועה חדה שאני מרחמת על ידית ההילוכים שסופגת את האש במקומי. "השיא היה", הוא אומר, "שניגשת אליי ממש קרוב וכבר חשבתי שאולי תחבקי אותי, ובמקום זה לחשת לי באוזן: מאמי, אולי אתה יכול להביא לי וויסקי מהבר?"

הוא מעווה את הפנים שלו ואני מבינה מה הגעיל אותו, תהליך המאמיזציה הזה של הזוגיות. הדרך שבה הפכתי היום למישהי שקוראת לו בגנריות מאמי או בייבי במקום להגיד ברוך את השם שלו "רני" בדרך הפרטית שרק אני אומרת אותו. הוא יודע שאני משתמשת במאמי כדי לרכך את זה שאני מסנג'רת אותו, וגרוע מכך, כדי שאם מישהו לידנו ישמע אותי, הוא לא יחשוב שאני כלבה.

"את חייבת להבין", רן אומר, "אני לא צריך שתיגעי בי כל הזמן, רק מדי פעם, תזכורת לזה שאני שלך ואת גאה בזה, שאני עדיין מיוחד מספיק בשבילך". "חשבתי שאתה יודע", אני אומרת. הוא נראה כל כך עצוב שעכשיו אני חושבת שזה קצת לא פייר מצידי.

לפני יומיים חברה שלי סיפרה לי על מונח שהיא שמעה בפודקאסט: "הפצצת אהבה", קוראים לזה. "זה משהו שנרקיסיסטים עושים", אמרה, "בהתחלה הם מפגיזים אותך בכל כך הרבה אהבה ומגע וחיזורים שאת כמעט מסוממת מרוב אושר, ואז, לאט־לאט, הם לוקחים את הכל בחזרה ואת נשארת איתם מתוך תקווה שיום אחד הכל יחזור". איך שהיא סיפרה לי את זה, מיד הכל נהיה לי מובן. אני בעצם נרקיסיסטית. תראו אותי, איך באתי והמטרתי על רן נשקוקים ומגע ותשומת לב, ואחרי שהרגלתי אותו לכל השפע הזה, התחלתי להרעיב אותו.

"את לא נרקיסיסטית רעילה", רן אומר, "את בן אדם נחמד ממש, תפסיקי". אפילו כשהוא כועס עליי, הוא תמיד תמיד זוכר להרים לי. "אולי זה קשור גם למה שראיתי בסוף שבוע זוגות של חתונמי", אני אומרת. אני מדברת על שואו הבלהות שקארין הטייסת דפקה שם. מהרגע שהם הגיעו למלון, היא לא הפסיקה לגעת, לנשנש וללטוף את איתמר החתן שלה בצורה הפגנתית. כל תאוות המגע הזו הייתה מוזרה במיוחד על רקע העובדה שהזוגיות שלהם היא אחת הכושלות שזכתה לראות התוכנית הזאת. הם הגיעו לנופש הזה על סף פרידה, אז למה היה לה כל כך דחוף להתגפף בציבור? התשובה היא שלפעמים את נוגעת בבן הזוג שלך בציבור כי את נורא תחרותית. "תראו כמה אנחנו מאוהבים ותשוקתיים לעומתכם", צעקו הליטופים שלה, "תאכלו את הלב, חבר'ה, אנחנו מנצחים".

זה לא סוד, יש הרבה תחרותיות בכל מפגש זוגות. מספיק להגיד את משפט הקסם "אולי ניפגש השבת הזאת בגינה שלנו", וכבר תתפרץ לה בגינה אולימפיאדת זוגות עליזה, עם מקצים כמו "אלוף העולם בלהחמיא לאשתו על השמלה למרות שבבית הוא לא ישים לב גם אם היא תחזור מהמספרה עם טוסטר בוער על הראש" ו"אלופי ישראל בהחזקת ידיים רומנטית דווקא כשאחת הנשים מתוודה שהיה לה גרוע ממש בקורונה, להיות עם הבעל בבית כל הזמן".

אני יודעת, כי אני הייתי פעם תחרותית בדיוק כמו קארין, בטח כשהייתי בגילה. היה לי חשוב שיראו אותנו בתור זוג מושלם בציבור, ועבדתי מאוד קשה להגיד המון מאמי ומותק וחתיך הורס שלי גם כשלא הרגשתי משהו יותר רומנטי מאוף, אני חייבת קיסם לשיניים, למה אכלתי סטייק.

ובאמת, יש סוגי מגע שעושים בפומבי שהזיוף מרוח עליהם כמו חלמון צהוב וניאוני. למשל, מה שעשתה קארין בערב הזוגות - שזה לשבת בחיק של איתמר ולהיתלות על הצוואר הנרחב שלו כמו עצלן מאופר שמצא עץ ממש טוב, לא משנה שהיו מלא כיסאות פנויים בסביבה. והכי גרועה הייתה החזקת הידיים, שזו אולי המחווה הציבורית הכי שקרנית. "הרי אף אחד לא הולך ככה בבית", אמרתי לרן, "זה לא שאנשים קמים בבוקר, נותנים יד לפרטנר, ואז הולכים אנגז'ה לקומקום במטבח כמו שני ילדים מצוירים מתמרור של מעבר חציה. יותר מכולן, החזקת הידיים היא תנועה יחצנית. כל מטרתה היא לשווק אתכם לעולם כולו כזוג בלתי נפרד ופונפוני".

"לא לזה התכוונתי כשאמרתי שאני רוצה שתיגעי בי יותר בחוץ", רן אומר. "אז למה התכוונת?" אני שואלת, "למה לייחצן את האהבה שלנו בכלל? מספיק ששנינו יודעים".

רן נאנח, אני מכירה את האנחה הזו. זו אנחת ה'אני חי עם מוגלי' שלו, האישה הזאת היא מבחינה רגשית כמו ילדה שגודלה על ידי זאבים. "היום למשל", הוא אומר, "הייתי בחרדה חברתית מסוימת". הוא אומר שהיה מאוד עוזר לו אם החברה הכי טובה שלו הייתה מחבקת אותו חיבוק אחד, כדי שירגיש יותר בנוח, שיוכל להשתחרר. רק עכשיו אני מבינה, מגע זה שפה שלמה של נחמה ושל הרגעה שאולי שכחתי איך להשתמש בה.

אני נזכרת איך בהתחלה רן היה מסחרר אותי לריקוד בסלון ובסוף צוחק ומניף אותי על הכתפיים. הוא היה עושה את זה מול הילדות, דווקא, כדי שיהיה להן זיכרון שמי כמוני יודעת כמה הוא חשוב לילד - לחיות ליד זוג מבוגרים שגם אוהבים אחד את השני והם לא רק זוג הורים. יותר מהכל, אני חושבת שזה מה שהציל אותי, הזיכרון של אבא ואמא שלי רוקדים על השטיח, הדרך שבה הוא היה בא כמעט בכל פעם שהיא הייתה רוחצת כלים, מטמין נשיקה בצווארה ומחבק אותה מאחור. כשיצאתי לשוק הסינגלים התל־אביבי הייתי חיפאית נאיבית. השלכתי את עצמי בשמחה על כל מעצב גרפי בינוני מינוס כי פינטזתי שבפנוכו הוא בעצם גאון עצוב. אבל בסוף תמיד הגיע השלב שבו הייתי רוחצת כלים לידו והוא לא היה נתקף בשום דחף לחבק אותי מאחורה, רק להביא לי עוד כוסות מחדר העבודה בלי להסתכל עליי בכלל. או שהוא היה אומר לי "מה את לובשת? תחליפי את זה", והייתי נזכרת באבא שלי, שואג בהנאה, "אף אחת לא יפה כמו אשתי". תנועות של אהבה אמיתית הן משהו שלא שוכחים, אף פעם.

אני אפילו לא יודעת למה הפסקתי גם עם זה, נדמה לי שזה בגלל שהילדות הקטנות שלנו הפכו לעלמות יפהפיות ותקיפות בגיל ההתבגרות, והן היו נגעלות ממש פיזית בכל פעם שהן תופסות אותנו מתנשקים. אני כן יודעת דבר אחד בוודאות - יש איזו ריקנות בבית בלי מגע, קצת קשה להסביר, אבל חיבוק הוא כמו מנורה ממש יפה עם זכוכית צבעונית שמשנה את הסלון המדכא בכל פעם שמדליקים אותה. "מגע זה הרבה דברים, לא רק רומנטיקה וסקס ושואו אוף, איך יכולתי לשכוח", אני אומרת בקול לרן, ובעצם לעצמי.

בפקק הגדול אני מסתכלת על שאר המכוניות בכביש, ומשחקת משחק קטן. איך אנחנו נראים לזוגות במכוניות האחרות? היום התשובה לא מוצאת חן בעיניי בכלל. רן מביט קדימה, הוא נראה עצוב ומתוח. אני אשתו המוזנחת עם הליפסטיק שנראה כמו פירורים יבשים, שמציצה לראות מה קורה באוטואים של אחרים. אני שולחת יד אל הזרוע של רן, תופסת את השריר, מעסה אותו. זה לא מגע שאמור להוביל אותנו למיטה, זה לא מגע שאומר "אתה עדיין כאן?" למרות שאולי כן, קצת. זה מגע שמטרתו להזכיר לי לגעת בו, הרבה. זה מגע לשם המגע עצמו. כדי להמשיך לבנות ולפזר אור בין שני אנשים. "נעים", רן אומר ומסובב את ההגה לחניה של הבית. אף אחד לא רואה אותנו מתחבקים במעלית, אבל כבר החזרה הביתה היא טיפה יותר סבבה. "לא תמיד את חייבת להרגיש משהו כדי לגעת", רן אומר לי כמו למוגלי, "לפעמים נוגעים סתם ואז הרגשות באים".