השנתיים הקשות של רינת גבאי

נורא קשה.

"הייתה חצי שנה שניסינו לתכנן הופעות וכל הזמן זה התבטל. אני מתחילה לחשוב שייקח כמה שנים עד שאני אחזור לעצמי. שום דבר לא יבטיח לי שאני אהיה בסדר. ואיך להגיד שקשה לי? אני זאת שתמיד מרימה ורואה חיובי ופתאום המגדל קורס לי מול העיניים ואני לא יודעת איך להחזיק אותו, מתפללת שמישהו יעצור את הצניחה החופשית הזאת".

איך השתנו החיים?

"זה בעיקר חוסר הוודאות. ממקום שנוסעים לחו"ל לפחות פעמיים בשנה וקונים לילדות מה שהן רוצות כי באנו מילדות שאין כלום, למקום שלא טסים ואין מסעדות, ובגדים חדשים פחות קונים. רמת החיים נפגעה אבל עדיין חיים".

איך היה הלילה הראשון בבית השכור אחרי שעברתם להרצליה?

"אני מסדרת 80 ארגזים ותוך כדי בוכה וצוחקת, ונהיית אפתית. אני מוציאה כוסית יין ואומרת לעצמי, 'יאללה רינת, תזרמי על לראות את הטוב'. מסדרת ארגזים אל תוך הלילה, כולי שקועה בדאגות ובמערבולות. יש כאן גינה עם לימונים אבל הכל השתנה. השנה הראשונה של הבית הזה לא הייתה משמחת. עשינו מכירה מהירה של הבית שלנו בטרומן למזלנו וזה החזיק אותנו, נתן רצועה כלכלית להישען עליה. זה כמו שאת קונה רפסודה בלב ים סוער, ומבחינתנו הייתה סערה".

ממה פחדת?

"פחדים גדולים שניפול כלכלית, שנפסיק לעבוד, שנצטרך לעשות צעדים כלכליים שאין לנו בגיל 48 את המשאבים והכוחות אליהם. ההבנה של מה קרה פה נפלה עליי בלילה הזה, כשאני נלחמת לסיים את סידור הארגזים כמה ימים לפני חג שבועות כדי שיהיה חג שמח בבית עם פשטידה והכל. והייתי ממש רזה. לא מצליחה לאכול".