משהו השתבש ליעל ארד.

כאילו, על פניו הכל תיקתק כמו שבדרך כלל מתקתק לה, לפי תוכנית בסיסית למדי. מסמנת יעד, נועלת אותו עם בריח, מפילה אותו באיפון, ואז פורסת כפות ידיים לשמיים, אל ממטרי תהילה של כותרות ותארים: פורצת דרך, מנפצת תקרת זכוכית, נושאת דגל. פורצת, מנפצת, נושאת.

ובאמת, שנים היא תיכננה את הכיבוש. למדה את השטח, את היריבים, רקמה אסטרטגיות, איווררה את חליפת הג'ודו. רק שאז, כשרגע הקרב הגיע, ארד גילתה שהזירה ריקה. בצד השני לא יהיה מוטל היום אף אחד. או סתם יעמוד תחתיה בפודיום. ובסוף, מדליית יו"ר הוועד האולימפי הונחה לה על הצוואר בלי הצבעות ועניינים כאלה. כלומר היו הצבעות, אבל האפשרויות הצטמצמו לאחת: שלה.

עכשיו, יש פה סוגיה. כזו שעם שאר העולם אין טעם לברר, אבל עם ההיא שהזילה דמעות כשזכתה במדליה הראשונה בתולדות ישראל, כי החמיצה את הזהב, דווקא כן: האם היא לא ניצחה מדי? או: האם לא העדיפה שיתייצב מולה משה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו, זה שדובר בו שיתמודד, או כל אחד אחר, כדי שתהיה פה הכרעה. כזו שתהדהד מסר. כי בכל זאת, היא האישה הראשונה בתפקיד. וחוץ מזה, היא ג'ודאית במיל' שאוהבת קרב.

"לא נכון להגיד שאני אוהבת קרב", ארד מתקנת, "אני יודעת להילחם. אני טובה בלנצח קרבות. בזירה הציבורית אתה מגייס את האנשים. עובדים יחד. אין ניצחונות בתוך הארגון. לא עדיף שיש קונצנזוס סביב השולחן? זה היה יכול להיות אני, אריק זאבי, אורן סמדג'ה, ירדן ג'רבי. כשהבית הזה זיהה שיש פה אדם שעשה קריירה בינלאומית, שתרם לו, שלמד, שהכין את עצמו ליום הזה, שאנשים מכירים אותו, את היכולות שלו - לא נכון שהארגון יתאחד סביב המועמדת הזאת וייתן לה להוביל? אני חושבת שזה סוג של בגרות.

"גם מבחינת פונטי זה היה יפה ונכון להגיד, 'וואללה, את זוכה לאמון, אני מפנה את הדרך'. אני חושבת שזה לכבודו של המקום הזה. לפונטי יש הרבה זכויות בג'ודו. צמחנו לאורך השנים, מכירים היטב. הוא הבין את המָטֶרְיָה, לקח צעד אחורה.

"התחרות הייתה בדרך, ובדרך כולם הבינו שאני המועמדת המוסכמת. שהציבור רואה בי מנהיגה ספורטיבית ורוצה לראות אותי פה. אפשר לראות את זה בכל התגובות המרגשות שאני זוכה להן. זה קונצנזוס מקיר לקיר".

|

כיפים בפארק

אני מקריא:

"מצאתי את עצמי הולכת בין אלפי אנשים, מוצפת בחיבוקים מכל עבר, מרגישה בתוך חלום. הפכתי בן לילה לדמות ציבורית, לנחלת הכלל. בשנה הראשונה לא יכולתי לצאת מהבית ללא ליווי".

יעל ארד מחייכת. כן, נשמע מוכר. זה תיאור חייה אחרי 30 ביולי 1992, הזכייה במדליה ההיא, כפי שמופיע בספרה "ראשונה" (הוצאת "ידיעות ספרים"). אני שואל מה הולך להיכתב על הימים שאחרי ההיסטוריה הנוכחית.

"זה קורה לך פעם בחיים שאתה הופך מאדם פרטי לציבורי", היא משיבה, "והדבר המדהים הוא שעברו 30 שנה, וזה עדיין חי סביבי. אתה יכול לרוץ איתי בפארק ולראות אנשים נותנים לי כיפים; ובפגישות עסקיות בסוף יגידו, 'אני רוצה לספר לך איפה הייתי כשזכית במדליה'".

ואז ארד מדגימה, עם כמה התאמות טכניות ל־2021, איך נראית יממת התהילה מאז מונתה ליו"ר. "אתמול פתחתי את הווטסאפ", היא עושה פנטומימה של גלילה שלא נגמרת. אצבע עולה־יורדת, עולה־יורדת. "הכל הודעות ירוקות, ירוקות, ירוקות. ישבתי עד שתיים בלילה להשיב. לא יודעת כמה, בטח יותר מ־500. וכמות טלפונים מטורפת. בציבוריות הישראלית יש התרגשות. הנשיא התקשר היום, וחברי כנסת ושרים. המשקיעים הכי גדולים במשק".

פונטי כתב לך? אני שואל. עדיין לא, ארד משיבה, ואז משתררת חצי שנייה של שקט. חצי שנייה בתוך ים דיבורים. "אתה מחפש", יאמר פונטי כשאשאל אותו על זה אחר כך, וינתק.

צודק, לא צריך לחפש. יש פה בשורה, ולהלן שברירי תמונות מרגעי כינונה, כלומר היבחרה של ארד, ביום ראשון האחרון:

אז הנה עוגה גדולה עם מדליה וחמש טבעות אולימפיות עליה; הנה זר פרחים, ומפתחות שמוענקים לארד, סמל לכך שהבית האולימפי עבר לאדם הנכון; וחיבוקים: אסתר רוט־שחמורוב, אלונה ברקת, ורד בוסקילה, שחר צוברי; ומחיאות כפיים, מחדר שרובו גברים. ויש שם עוד מישהי: האם נורית ארד, בת 84.

"השראה גדולה בשבילי", יעל אומרת עליה. "שני ההורים שלי היו עיתונאים. אמא ב'ידיעות אחרונות', אבא ב'דבר'. ידיעות היה המוביל, ואמא הייתה כוח חזק. אישה קרייריסטית בימים ההם. ואבא מאוד פירגן לה. בדיעבד, אני יודעת שהוא היה מאוד פמיניסט. כשקיבלתי 90 במבחן הוא היה אומר: 'לילדה רגילה זה יפה מאוד. בשבילך זה בסדר'. כותבים עכשיו 'שברה תקרת זכוכית'. אבל לא הייתי צריכה לשבור כי לא הרגשתי שיש משהו שעומד ביני לבין מה שאני רוצה לעשות".

עוד מעט, כשנסיים לדבר על ספורט, ארד תיזכר בהתמודדות של אביה אריה עם הסרטן; איך למרות שבסוג שבו חלה שורדים בממוצע שנה וחצי, הוא נאבק באומץ שבע שנים; ואיך בברצלונה, כשזכתה במדליה, הגיע פקס מהארץ ובו מסר מאביה: "יעלי, הבראת אותי מהסרטן"; ואיך, לפני 24 שנים, הפמיניסט הפרטי שלה הלך לעולמו.

אבל עכשיו אני שואל מה בעצם העניין בכך שאישה נבחרת לתפקיד כזה. "לפני כמה שנים", ארד נזכרת, "פרופ' רונית קראק, מומחית למגדר, הזמינה אותי לראיון בבר־אילן. אני תמיד מרגישה לא נוח בכל הראיונות המגדריים האלה. עשינו ישיבת הכנה והיא חפרה לי שם על המגדר. אמרתי, 'תקשיבי, אני נורא מצטערת, אבל אני לא יכולה לתת לך את ליטרת הבשר הזו שאת מחפשת, כי גדלתי בבית בלי תקרות זכוכית'. ואז היא אמרה משפט ששינה את הגישה שלי. היא אמרה: 'יעל, את גדלת בבית פריבילגי בנושא מגדר, ואת צריכה להבין שיש הרבה ילדות בישראל שלא גדלו כמוך, ואת צריכה לדבר לנשים אחרות'.

"אני מרגישה שהפמיניזם החדש זה הדוגמה האישית. כשאני זכיתי במדליה, אחרי ש־40 שנה הלכנו במדבר, אחר כך בכל אולימפיאדה זכינו במדליה. למה? כי פתאום זה נהיה אפשרי. נשבר מחסום פסיכולוגי. לי הייתה הזכות להיות ראשונה, אבל ילדים קמו לבוקר שאחרי ואמרו, 'אני אזכה במדליה'. אחת מהם הייתה ירדן ג'רבי. או אריק זאבי דור אחרינו. זה נהיה מובן מאליו. אז אותו הדבר עכשיו. כשאישה עומדת בראש המערכת היא לא צריכה להגיד הרבה. כי אני לא עומדת בראש המערכת בתור אישה, אני עומדת בתור בן אדם, ספורטאית עבר, אשת עסקים. בתור אחת שהלב שלה בדבר הזה. וכן, אני גם אישה. וזה צריך להיות מובן מאליו גם לגברים. המסר שלי הוא לא רק לנשים. לא בגלל שאני אישה אני אכנס, ולא בגלל שאתה גבר – תצא. לכולם יש מקום מסביב לשולחן.

"הרבה פעמים יש לי ביקורת על החברות שלי הנשים. אישה צריכה להיות אקטיבית, לקחת יוזמה בהתקדמות שלה. כנרת צדף רצתה להיות יו"ר איגוד ההתעמלות, ונהייתה. מישהו עמד בדרכה? כשרויטל גלוסקא כהן רצתה להיות יו"ר איגוד הכדורמים, זה קרה. אין מספיק נשים שהחליטו שהן רוצות. ברגע שאתה מזמין נשים, פותח להן את הדלת, הן באות. קשה להן עם המרפקים, קשה להן עם המאבק. אולי זה חלק ממבנה אישיות. וזה בסדר".

|

הספה של ורשביאק

יום שני, 12:05 בצהריים. יעל ארד עושה סיבוב קצר בממלכה האולימפית שלה. ואז מתיישבת בחדר היו"ר. על הדלת עדיין השם של יגאל כרמי, קודמה בתפקיד. זו לא לשכה גדולה. בכלל לא בטוח שאפשר לקרוא לה לשכה. שולחן זכוכית כהה, קירות לבנים עירומים, פינת אירוח קטנה, ספת עור חומה. הספה של ורשביאק, הם מכנים אותה. על שם העסקן המיתולוגי שכיהן כיו"ר הוועד 16 שנה, עד 2013. ממש לפני שפרש, ארד הזמינה את עצמה אליו. היא זוכרת שיחה ארוכה. זה היה פחות או יותר בשלב שבו החליטה, כלומר – ידעה, שיום יבוא והספה של צבי ורשביאק תהפוך לספה של ארד.

"הוא עשה לא מעט דברים חשובים בספורט, אבל לא קירב אליו את דור הספורטאים", ארד מספרת. "אני חשבתי שהוא מספיק חזק לזהות אותנו. היינו בני 40 פלוס, לא פראיירים, גם בשוק האזרחי. איתי מרגלית, יואב ברוק (מרגלית היה אתלט, ברוק שחיין, שניהם בעלי רקורד ניהולי בכיר). ישבנו, אמרתי לו: 'תשמע, צריך מנהיגות צומחת לספורט הישראלי. תסתכל על החבורה שלנו. תגדלו אותנו. תשאיר מורשת אחריך'. הוא הסתכל עליי כזה, אמר, צודקת. הוא אמנם לא עשה את זה בכהונה שלו, אבל חיבר ביני לבין כרמי. אמרתי לכרמי, 'נלך יחד, אני אביא את הצד היותר־מקצועי, אתה מקובל על אנשים, מביא מנהיגות, ועוד שמונה שנים אני רוצה לקחת את ההובלה'. הייתה בינינו הבנה ברורה מההתחלה, חברית, יחסי אמון גבוהים.

"כמו הרבה יו"רים אחרים יכולתי להגיד, 'אוקיי, יש בחירות, בוא ניכנס'. הרגשתי מכמה סיבות שאני צריכה לעשות קודם דרך. ראשית, הספורט הישראלי הכיר אותי כספורטאית, לא כשום דבר אחר. אז יש את ההילה, והשם, אבל אף אחד לא ידע מה קרה מאז 1996, כשפרשתי. בשנים האלה ניהלתי חברות, גייסתי כסף למיזמים. דבר שני, ידעתי שאני צריכה להכיר איך הספורט הישראלי בנוי, איך מגייסים תקציבים, מה התהליכים. זה חתיכת דבר. אם אתה נכנס לספורט הישראלי, אתה כמו פיל בחנות חרסינה. הרבה מורכבויות והסתעפויות ובעיות".

שמונה שנים שימשה ארד כיו"ר הוועדה המקצועית, בהתנדבות. "הספורט הישראלי היה מאוד היררכי עד אז. לא היה מקום הרבה פעמים לבוא עם יזמות וחדשנות", היא אומרת, ואז מפליגה בתיאורי פרויקטים שהייתה שותפה להם: קורס דירקטוריות לנשים בספורט; השקעה בחוסן המנטלי של הספורטאים. "בהתחלה חברי הנהלה הסתכלו בעין עקומה. וואללה, מיליון שקל בתוכנית מנטלית, לא מוגזם?" היא נזכרת; "היום שאחרי" לקידום ספורטאים בסוף דרכם המקצועית. "כשפרשתי אלה היו הרגעים הכי קשים בקריירה שלי. חוסר ודאות מוחלט", ארד מתארת, "אמרתי, אם אני מרגישה ככה, איך מרגישים ספורטאים שלא זכו במדליה, שלא באים מבית חזק. שאין להם גב?"

אני שואל אם צפויות עכשיו מהפכות. "לא רבולושן אלא אבולושן", ארד משיבה, "בגדול אני לא מתכננת מהפכות. אני יותר אוהבת את המונח אבולוציה. ספורטאי, גם אם הוא הכי טוב בעולם, קם בבוקר להיות יותר טוב. אז כמו שאנחנו רוצים שהספורטאים והמאמנים יהיו כאלו, אני רוצה שגם אנחנו, וקודם כל אני".

אילו ענפים וספורטאים צריך לדעתך לקדם?

"יש לנו את הענפים המועדפים (ובראשם ג'ודו, שיט, שחייה, התעמלות, אתלטיקה). למעלה מ־80 אחוז מההישגים באים מהם. כלומר, השיטה עובדת. אבל אנחנו יודעים גם לקחת ספורטאים מענפים שהם לא מועדפים ולתת להם כל מה שצריך.

"אני חושבת שהמקום הבא שנקפוץ בו זה השחייה, שם הכישרונות מאוד גדולים. אנסטסיה גורבנקו, למשל, מתן רודיטי במים פתוחים. ג'ודו בנות בסימן עלייה. ראינו באולימפיאדה הזאת התעלות מאוד גדולה. יש שם כמה כישרונות צעירים. גפן פרימו, ענבר לניר, רז הרשקו, גילי שריר. אני בהחלט מצפה שנבחרת הנשים תביא מדליה באולימפיאדה הבאה, לאו דווקא אחת. כמובן, גם אצל הגברים יש כישרונות גדולים. מוקי שגיא, פיטר פלצ'יק, טוהר בוטבול. בהתעמלות אמנותית יש את נבחרת הבנות עם ניקול זליקמן. אנחנו לא יודעים מה לינוי אשרם תחליט להמשך הקריירה, אבל יש צעירה מצוינת, דריה אטמנוב, כישרון גדול. בטאקוונדו יש את אבישג סמברג ששועטת קדימה, יש את נמרוד קרביצקי, בן הזוג שלה, שהוא מצוין. יש עוד הרבה".

בתור אשת עסקים, האתגר שלך גם להביא כסף לוועד האולימפי?

"בהחלט. תקציב הוועד האולימפי לא כזה גדול. לפני הקורונה הוא היה 32 מיליון שקל. אני הולכת לפנות לחברים שלי בקהילה העסקית, בקהילת ההיי־טק, נסתכל על התורמים היהודים בעולם. נעשה עבודה גדולה כדי להביא עוד כסף. אם היום אנחנו מביאים שמונה מיליון שקל בשנה מגורמים חיצוניים, הייתי רוצה להביא פי שניים מזה. אני חושבת שבאופן כללי תקציב הספורט בישראל צריך לגדול פי שניים".

מה הציפיות שלך מבחינת מדליות?

"אני מצפה שבלוס־אנג'לס (האולימפיאדה ב־2028) נעשה קפיצה כמותית נוספת. אנחנו צריכים לשאוף לבין שש לשמונה מדליות. להגיד לך שזה יקרה בפריז (ב־2024)? זה לא יקרה בפריז. זה קרוב מדי. אני מאמינה בהצבת מטרות. אני רוצה לשים מטרה למערכת ולאגם את כל המשאבים, ולא לפחד להסתכל בעיניים של המטרה. ללכת קדימה ולעשות הכל".

התוכניות של ארד לא מסתכמות במדליות. או לא רק. קחו למשל את הסכמי אברהם לנרמול היחסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב. "אחרי הנורמליזציה יש פרקטיקה. שיתוף פעולה, מחנות אימונים במדינות קרובות, חילופי ידע", ארד אומרת, "הספורטאים שלנו ושל המדינות הערביות לא תמיד יכולים ליהנות מתחרות שלמה והוגנת, כי לא מאפשרים להתחרות מול ישראל. יש פה מומנטום לייצר לגיטימציה עם מדינות שאין לנו איתן הסכמים".

מפה ארד עוברת לדבר על הפספוס בכך שבמשלחת האולימפית לא היו נציגים מהמגזר הערבי, ומסמנת כיעד את הכישרונות בחברה הערבית; בלי להתרגש מפוטנציאל הבלגן הלאומי אם זה יצליח, אתם יודעים, אלו שישירו או לא ישירו את ההמנון, כמו שקורה בכדורגל.

"אנחנו לא מגיעים אליהם עם המתקנים, המאמנים ואיתור הכישרונות", היא אומרת, "באופן כללי אין תשתית טובה לספורט במגזר הערבי, חוץ מכדורגל. אנחנו מפסידים הרבה ספורטאים בעלי פוטנציאל, שלא יודעים שהם יכולים. ראיתי את השחיין הפראלימפי איאד שלבי, והתקנאתי. יש חזון מערכתי בעניין הזה שמשרד התרבות והספורט מוביל. יש לנו תוכנית חדשה לאיתור כישרונות במגזר הערבי. זה טיפול שורש".

ילדה עם רצח בעיניים

ליעל ארד יש ניצוץ בעיניים, לחלוחית כזאת. בשוטף היא על אוטומט. יורה את המילים, והפרויקטים, ומגדר וכל זה. משתדלת לא לערבב רגש. אבל עכשיו יש פה איזה רגע. זה קורה כשהיא נזכרת בטוקיו, האולימפיאדה האחרונה, ובמדליות הישראליות.

למשל, המתעמל ארטיום דולגופיאט.

"אנחנו עומדים ורואים איך הוא עושה תרגיל, אחריו עושים אחרים ואיך הציונים זזים. אתה עומד יום שלם ומחכה בציפייה, ושום דבר לא בידיים שלך", היא משחזרת, "אתה מרגיש שזה מקלף לך את העור מהגוף. באיזשהו שלב כולם מתקבצים וזה כבר אמונות תפלות, 'רגע, עמדת פה, אל תזוז. אתה לא באותה שורה'. ואתה רואה איך בשנייה המספרים מסתדרים, איך פתאום מבינים שזה קרה. דרמה מטורפת".

או לוחמת הטאקוונדו, אבישג סמברג.

"היינו בג'ודו, הבנו שיש סבירות למדליה ורצנו לשם", ארד נזכרת, "ראיתי ילדה בת 19. בדף שהיה צריך לסמן ציפיות, אפילו המאמן שלה לא כתב שהיא צריכה לעשות מדליה מבחינתו. והיא הכי חוצפה ישראלית, עמדה שם. ובואנה, לא ראתה אף אחד ממטר. ראית על ה'בודי לנגוויץ'' שלה שהיא שם. והיא לא מתנצלת. ילדה עם רצח בעיניים, של 'יאללה תבואו, מי שבאה אני מנצחת'. התחבר לה הכל ביום הזה.

"יש משהו במבט בעיניים של ספורטאי הישגי, שאם היית שם, אתה יודע לזהות. משהו יחיד במינו. אתה יודע לזהות את הרעב, את חוסר הרעב".

מה ראית אצל לינוי אשרם?

"לינוי באה פייבוריטית. די כמו שאני הגעתי למשחקים האולימפיים. זה עול אדיר. חוץ מהרצון שלך להצליח יש לך פחד לאכזב, את מי שעוזר לך, את עם ישראל. כתם כזה גדול שרובץ לך על המוח. הכל מרצון טוב, מאהבה, אבל זה נורא־נורא כבד. אז ראיתי את זה אצל לינוי. ראית בזה שהיא הפילה את הסרט. זה היה צריך לקרות כדי שהכל ישתחרר. והיא תוכל להגיד לעצמה, אני רוצה את זה או לא רוצה? אם אני רוצה, אז צריך לקחת את זה".

איזו מדליה הכי ריגשה אותך?

"כולן מאוד ריגשו אותי, כל אחת התרגשות אחרת. זה כמו לשאול איזה מהילדים שלך אתה הכי אוהב. בחיים הבוגרים אין לנו הזדמנויות להתרגש כל כך. אנחנו לא כל כך עוצרים לחוות. ואולימפיאדה זה שלושה שבועות מזוקקים שאתה מרשה לעצמך להתיילד. אז התרגשתי מהמון דברים שם. התרגשתי מזה שהתרגשתי".

מה לא עבד בטוקיו?

"בספורט הישגי יש סטטיסטיקה, ותמיד הסטטיסטיקה מנצחת. תראה את קטי ספיצ'קוב (גולשת רוח). הגיעה למשחקים האולימפיים באנקר. כל אליפות עולם, אירופה, על הפודיום, ובסופו של דבר לא הצליחה לעמוד על הפודיום. אז מה לא עבד? חוקרים. אי־אפשר לפתור את זה בלהגיד 'אוקיי, אז חלק לא מצליחים'.

"או קליעה, סרגיי ריכטר. הגיע אלוף אירופה שנה לפני, סגן אלוף אירופה באותה שנה. בוא נגיד, לפחות לעלות לגמר, ולא הצליח. התאכזב מאוד, ואנחנו התאכזבנו. זה בסדר. אם כולם היו מצליחים, היו צריכים לחלק 11 אלף מדליות. אבל אין. זה אומץ לשאוף להיות הכי טוב בעולם, כי לא תמיד זה מצליח. ואתה לא עובד פחות קשה כי לא הצלחת. התפקיד שלנו זה לראות למה. האם לא זיהינו בזמן כשלים. האם העמסנו יותר מדי ציפיות. מיליון שאלות".

יש מכנה משותף למקרים שבהם זה לא הצליח?

"אני לא רוצה לדבר על זה כי אנחנו בתוך תהליך. היכולת לזקק את הסיבות ולהפוך למסקנות צריכה להיעשות נכון. זה לא חכם והוגן לזרוק. אני מכירה אישית את הספורטאים. בסוף לכל אחד, אחת, יש את הסיפור שלו או שלה. ולפעמים יש מכנים משותפים".

בשם השיימינג

לא תמיד ארד מצליחה להישאר ממלכתית. בזמן התחרויות בטוקיו הייתה לה פאלטה כזאת, ודווקא בענייני הג'ודו, הקרוב לליבה. "מותר להפסיד, אבל רק כשיודעים שעשית כל מה שיש, ופה לא ראינו את זה אצל חלק גדול מהג'ודאים", אמרה בגלי צה"ל. הביקורת הייתה מוצדקת. אף מתחרה בודד בענף הבכיר לא הביא מדליה. אלא שהעיתוי היה בעייתי, רגע לפני התחרות הקבוצתית בג'ודו, והמדליה שהושגה שם. "גם אני בסוף רק בן אדם. וגם אני לפעמים עושה טעויות", ארד אומרת היום.

ובסוף, בקרבות האישיים הג'ודו לא הביא את הסחורה.

"פונטי ואורן סמדג'ה (מאמן הנבחרת) אמרו את זה בקולם. הם לא התחמקו. בג'ודו נעשית עבודה מדהימה, עומק שהוא חלום של כל נבחרת. כשזה לא מצליח זה נורא מבאס. וכדי להצליח בפעם הבאה, להיות יותר טובים בפריז, קודם כל קברניטי הענף צריכים להסתכל פנימה ולהגיד וואללה, זה לא משנה עכשיו איך אנחנו קוראים לזה, אבל זה לא עבד באישי. אז מה לא עבד לנו? מה לא הצליח? בקבוצתי זה היה מפגן אדיר של נחישות. אני חושבת שהם הביאו את כל התסכול מזה שלא הצליח. בסוף כולם מבינים שצריך ללכת קדימה, להסיק מסקנות. הם יודעים לעשות את זה הכי טוב, אנחנו נעזור להם".

עוד משהו על ארד. ב־18 באוקטובר 2017, על שער "ידיעות אחרונות", הופיעו כמה נשים מוכרות שהעידו באומץ על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו. אלו היו חלוצות המי־טו בישראל. גם ארד הייתה שם, כאילו משהו בתוכה, סביבה, אולי גורל, ייעד אותה להוביל גם בעניין החשוב הזה ("אני מאמינה בכוח של האדם, לא בדברים קוסמיים", היא תהדוף את העניין של הגורל אחר כך, ותיזכר במישהי שכתבה לה בפייסבוק, "המקצוע שלך לעשות היסטוריה").

בכל אופן, ארד סיפרה אז על מקרים שחוותה בלי לפרט יותר מדי. עכשיו היא מגלה שחלק מהם היו במסגרת הספורט. "אני אישה חסונה, הייתי גם נערה חזקה. באתי מבית חזק. ידעתי להתמודד עם המצבים האלה", היא אומרת, "אני חושבת שכל אישה שגדלה בעולם הזה, ולא משנה מאיפה באה ולאן הולכת, חוותה בחיים שלה משהו. הדור של אמא שלי חווה. אני חוויתי. אני מאחלת לבת שלי שלא תחווה.

"מבחינתי, הדבר הכי איום במי־טו זה מה שקרה בנבחרת ההתעמלות האמריקאית עם הרופא לארי נסאר (שתקף מינית יותר ממאה ספורטאיות). כל אישה או גבר שחוו אביוז כזה, זה דבר נוראי. במיוחד כשאתה רואה מהלך שיטתי של נבחרת, שנשים שהן אלופות אולימפיות נאלצו לעבור חוויות מזעזעות ששרטו אותן לכל החיים, שהייתה שם מערכת שלמה של החבאות והסתרות. יחסי מרות בספורט זה הרבה יותר חזק, ההיררכיה הרבה יותר חזקה. כשאני רואה את זה, זה מדיר שינה מעיניי. אני חושבת איפה זה עוד יכול לקרות, האם גם אצלנו זה קורה. מה אנחנו צריכים לעשות כדי שזה לא יקרה. צריכים לוודא שאף ספורטאי וספורטאית בישראל לא יחוו דברים כאלה. מה שראינו לנגד עינינו, באמריקה הגדולה, בנבחרת הכי מעוטרת, זה מבחינתי הלקח הכי גדול".

איך את רואה את התפתחות המהפכה בשנים האחרונות?

"זו מהפכה מאוד־מאוד חשובה. חייבים להתלונן, חייבים לחקור ולא לוותר בשום מקרה. אבל אישית קשה לי מאוד עם המשפטים הציבוריים שנעשים. לפעמים בשם האאוטינג והשיימינג אנחנו פוגעים באנשים והורסים חיים. צריך לאזן בין הדברים. הפלטפורמה ה'סוציאלית' היא בעיניי לא הדבר הראשון שצריך להיות. קודם צריך להתלונן בתוך המערכות. הפלטפורמה ה'סוציאלית' צריכה לבוא כעזרה בתיקון, כמוצא שני אם המערכת מתנכרת. כל שינוי גדול תמיד עובר מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה. זה משהו שצריכים לשאוף אליו, שיהיה איזון בדרך שבה מתמודדים עם החור השחור הזה".

לעניין הזה מתווספת מורכבות מסוימת: אלכס גלעדי. מצד אחד טענות חמורות, על אותו רקע, שעלו נגדו מצידן של אושרת קוטלר ונרי ליבנה. ומנגד, גלעדי הוא דמות משמעותית בוועד האולימפי הישראלי. והוא אדם קרוב לארד. הוא היה שם, בתחילת השבוע, כשנבחרה לתפקיד. והוא גם חבר בוועד האולימפי הבינלאומי. כשיגיע לגיל 80, בעוד כשנה, הוא אמור לסיים שם, וארד תשמח מאוד להחליפו.

איך את רואה את הדברים, אני שואל את ארד. "אלכס הוא ידיד שלי ואני מאוד מעריכה אותו, את הדרך שעשה ואת מה שהוא עושה בתנועה האולימפית", היא משיבה, "אני מסתכלת על כל דבר כזה משתי זוויות. אחת, לכל אחד מאיתנו יש זכות לתמוך בחברים שלו באש ובמים. כאדם של אנשים, אני תומכת בחברים שלי בכל סיטואציה. מהזווית השנייה, נגד אלכס עלו טענות, לא בבית המשפט. הוא הלך בדרך שלו, בחלקה התנצל, בחלקה הוכיח את הדברים כמו שהוא ראה אותם. ועדת האתיקה של הוועד האולימפי הבינלאומי קבעה שאלכס יכול להמשיך בפעילותו. אנחנו רואים בזה אישור לפעילותו במוסדות שלנו.

"זה לא כיף, זה לא נעים לחוות דבר כזה. אני חושבת שכולם מבינים שלפני הרבה שנים היו נורמות אחרות, נורמות שהשתנו, וטוב שהשתנו. היום אנחנו בעולם חדש. כולנו גאים להיות חלק ממנו".

את מרגישה בנוח כשהוא בסביבה?

"מאוד בנוח. אני מבדילה בין תלונות בבית המשפט, בתהליך אמיתי של שופטים ונורמות וכללים, לבין תהליך שהוא לא רשמי, תהליך פתוח שנעשה כשכל אחד אומר ומרגיש. נשים וגברים שיש להם טענות צריכים לטעון אותן. בסוף, אלכס לקח אחריות על הדברים שהרגיש בהם שהוא לא בסדר. אני חושבת שהוא גם שילם מחיר ציבורי לא קטן".

הרוב הגדול של הטענות לא מגיעות לבירור משפטי. גם אצלך, בדברים שסיפרת עליהם. העניין המשפטי הוא לא חזות הכל.

"בוא ניקח את מה שקרה עכשיו עם קולט אביטל, אוקיי? יש אדם שכבר לא נמצא איתנו ויש אישה שמדברת מדם ליבה. מצד אחד, הלב יוצא למי שמספרת, מצד שני, אתה לא יכול לשמוע את הצד השני. אז מה אתה עושה עם זה? כל אחד שואל את עצמו, האם זה נכון, האם זה לא נכון. אני חושבת מצד אחד עליה, על מה שהיא אומרת שחוותה, שלא התברר בשום מקום אובייקטיבי, בזה אני מתחברת אליה. מצד שני, אני חושבת על הנכדים של שמעון פרס, אדם רב־זכויות בחברה הישראלית. אין לי כלים למדוד מה נכון ומה לא נכון. אז אני מרגישה לא נוח עם זה".

צו פנימי

תכף תסתיים שיחה של יותר משלוש שעות. ובין לבין ארד תעלה עוד הרבה יוזמות ורעיונות ומחשבות. כאלה שכמה שנתאמץ לא ייכנסו בדפים כאן. היא תדבר על שילוב מאמנות אמהות; ועל כך שלא צריכים להתבייש להביא מאמנים או יועצים מחו"ל בענפים מסוימים; ועל הרצון שלה להעביר את השרביט, כשתסיים את התפקיד, לספורטאי עבר כמוה.

ובסוף ארד תבהיר שהיא לא עושה דברים כדי לפרוץ דרך. ושאת המטרות היא לא מציבה כדי לעשות היסטוריה, אלא כי ככה היא חושבת שצריך. כי יש לה צו פנימי כזה.

צו פנימי כזה, ככה תאמר.

ואז אי־אפשר יהיה שלא לשקוע במחשבות על הצו הפנימי הזה. איך נראה, מי שם אותו בתוכה, ואם אפשר להעביר אותו בביט לאחרים. בכל זאת, זה הצו הפנימי שהשיג את המדליה הראשונה של מדינת ישראל. ואולי, אם ארד תצליח בתפקיד החדש שלה, יביא לנו עוד הרבה.