בשבוע שעבר נפטר פרדריק וילם דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון של דרום־אפריקה, חתן פרס נובל לשלום. ב־2015 הוא ביקר בארץ, כאורח בית ברל. נפגשנו לראיון במלון "דן" בתל־אביב. שאלתי אותו על דרום־אפריקה: נסעתי לשם כאשר דה קלרק שיחרר את מנדלה מהכלא לאחר 27 שנות מאסר; נסעתי לשם כאשר בבחירות דמוקרטיות ראשונות מנדלה נבחר לנשיא במקומו. אבל יותר משביקשתי לדעת מה הוא חושב על ארצו ביקשתי לדעת מה הוא חושב על ארצנו: מה הניסיון הדרום־אפריקאי יכול ללמד אותנו.

הוא היה איש שיחה מעולה: גלוי לב, נדיב במילים. בנקודה מסוימת גהר עליי וביקש שאפסיק לכתוב. "אספר לך משהו שלא תוכל לפרסם עכשיו", אמר. "הפתרון שהגענו אליו, מדינה אחת, לא היה הפתרון שרציתי. אני רציתי חלוקה לשתי מדינות. באתי עם ההצעה הזאת לחברים שלי במפלגה הלאומית. בטיפשותם, הם דחו את החלוקה על הסף. זה מה שאני חושב שנכון גם לכם, הישראלים: חלוקה. לכו על פתרון שתי המדינות כל עוד לא מאוחר מדי".

האם ישראל היא מדינת אפרטהייד, שאלתי.

הוא התלבט. "אני חושב שלא", אמר. "אבל אם פתרון שתי המדינות לא יתממש ואם ייתנו ליהודים זכויות־יתר כאשר הפלסטינים הם אזרחים מדרגה שנייה, ישראל תהיה מדינת אפרטהייד".

למה אתה מתכוון, שאלתי.

הוא פירט את ההיסטוריה של המשטר בדרום־אפריקה. בשנות ה־70 ניסתה הממשלה להעניק עצמאות ל־9 מחוזות שחורים. זאת הייתה פיקציה: העולם סירב להכיר בה. "בשלב הבא ניסינו לתת לשחורים ולהודים זכויות פוליטיות חלקיות ולחלק את השטח: השטח שהצענו היה קטן מדי והשחורים לא ראו בחלוקה פתרון. ואז הלכנו על מדינה אחת: באותו שלב זה היה הפתרון ההגיוני היחיד".

מה זה אומר על המצב כאן, שאלתי.

"כאדם שבא מבחוץ נראה לי שפתרון שתי המדינות הוא חלון שהולך ונסגר", אמר. "אתם עלולים להחמיץ את ההזדמנות".

איך קרה, שאלתי, שדווקא אתה, איש האגף הימני במפלגת ימין לבנה, הובלת להסכם עם המחתרת השחורה.

הוא חייך. "טעו בי", אמר. "הם חשבו שאני השמרן מבין המועמדים. תפקידו של מנהיג איננו ללכת בעקבות הסקרים. מנהיגות מחייבת יוזמה, חזון, שאיפה אמיתית לשיפור ויכולת לשכנע את הבוחרים שהשינוי ייטיב איתם בטווח הארוך. זה מה שעשיתי בצד הלבן וזה מה שעשה מנדלה בצד השחור. שנינו עשינו את זה תוך ביקורת קשה במחנות שלנו".

31 שנים עברו מאז ביטל דה קלרק את משטר האפרטהייד, טווח זמן ארוך למדי. אני לא בטוח שהלבנים בדרום־אפריקה משוכנעים שהשינוי היטיב איתם. הסוגיה כאובה במיוחד כשמדובר באפריקנרים, מיעוט לבן בתוך מיעוט לבן, ששלטו בפוליטיקה, בצבא ובשירות המדינה ונהנו מתמיכה נדיבה של המדינה בחוות החקלאיות שלהם. המעבר לשלטון שחור שלל מהם את מקורות פרנסתם. גם התושבים בעיירות השחורות סביב הערים נחלו אכזבה: במקום עושר ושוויון הם קיבלו אנרכיה ושחיתות.

בינתיים קם דור חדש של פוליטיקאים שחורים שמוגדרים בעיקר על ידי שנאתם ללבנים. בדה קלרק הם רואים רוצח. בסרטון שצילם כדי שישודר לאחר מותו הוא שב והתנצל, ללא הסתייגות, על משטר האפרטהייד, אבל להם זה לא הספיק. הם ציפו לווידוי ולחרטה על כל מה שעשה לפני שהעביר את ארצו לשלטון הרוב השחור. כאשר הוצע לערוך לו הלוויה ממלכתית הם הגיבו בקצף שצף.

דרום־אפריקה תסתדר. השאלה שמטרידה אותי היא מה לעשות בלקח שדה קלרק השאיר לנו. האם פתרון שתי המדינות הוא חלון שעדיין פתוח, או שהגענו לשלב הבא, שלב המדינה האחת. האם המציאות בשטח היום, בדרום הר חברון, בגב ההר, במסיק הזיתים, בשייח' ג'ראח, לא עונה על מה שהגדיר דה קלרק בשיחה איתי כאפרטהייד.

מצבנו שונה מבחינות רבות ממצבה של דרום־אפריקה בתקופת השלטון הלבן. אף על פי כן, השאלה מטרידה.