עבד כי ימלוך

אשמתו של פרופסור שיף // אגור שיף - ידיעות ספרים, אחוזת בית - 287 עמ'

'אשמתו של פרופסור שיף', ספרו השמיני של אגור שיף, יוצא לדרך עם בדיחות על הגבריות החבוטה וחוסר הרלוונטיות של הדמות המרכזית, הלוא הוא פרופסור שיף. שיף הכפול, הסופר ובן דמותו, עומדים למשפט בספר הזה, כמטפורה וכהתרחשות עלילתית וקומית. נציגי התביעה וחבר המושבעים — אלה שבספר ואלה שמחוצה לו — מייצגים את הקולות שתובעים לסלק את הגבר הלבן, הפריבילגי, הגזען מעל במת ההיסטוריה.

במרכז המשפט ניצבת ספינת עבדים שהובילה בראשית המאה ה־19 את סב־סב־סבו של הגיבור לחופי אפריקה המערבית, במטרה לייסד שם קהילה חופשית של עבדים משוחררים. שרידים מאותה ספינה הם שאחראים למפלתו של גיבור הסיפור, פרופ' שיף, נינו ההיסטורי והמדומיין של סוחר העבדים. זוהי דמות אנטיפתית בסגנון הקומדיות הטלוויזיוניות של לארי דיוויד; סופר ואקדמאי שמחליט להתגבר על הסלידה שלו מהזולת, ממסעות, מנופש תיירותי, ולהגיע למדינה אפריקאית אנונימית (מעין גאנה). שם הוא מתכנן לכתוב ספר על שיף ההיסטורי, סבו הקדמוני, סוחר העבדים ומשחרר העבדים.

הספר בנוי כקולאז' קומי של מחוות להקשרים היסטוריים ולעולמות ספרותיים. הוא כתוב, בין היתר, כפרודיה על ההיסטוריה הציונית ועל עלילות קולוניאליסטיות של כיבוש, גאולה והתנחלות. אפשר לתאר אותו, למשל, כגרסה של שיף ל'מסעי גוליבר', הפרודיה של ג'ונתן סוויפט מ־1726 על ספרי מסעות על מגלי ארצות — שהחלק הידוע ביותר בה מתאר את ההיכרות של הגיבור והמספר עם ארץ ליליפוט ותושביה הזערוריים. סוויפט כיוון לקוראים שנונים שיידעו לקרוא את התיאור המפורט של חיי הליליפוטים כתמונת מראה סאטירית להיבטים המגוחכים וצרי המוחין של החברה והתרבות האנגלית. שיף עושה צעד לכאורה פרובוקטיבי יותר — במקום הניגוד בין גוליבר והליליפוטים הוא מעצב את הספר סביב הניגוד בין פרופסור שיף לאומה אפריקאית חסרת שם. אבל הספר מעדכן את התפקיד הקלאסי של מגלי ארצות או הרפתקנים נועזים שמדווחים על מעלליהם מלב המאפליה, ממעמקי היבשת האפריקאית.

לא קשה להבין את הקריצה של שיף למשפט אייכמן. את הסימון של הגיבור כאויב העם היהודי וכנציגו עלי אדמות. אבל יש משהו מלא חיים בפתיחת הספר, שמרכך ומעדן מה שנשמע, על פניו, כמו פרובוקציה גסה ושקופה. למעשה, ספרו של שיף חוזה ומזמֵן כל ביקורת שתופנה כלפיו: המבט הזחוח, הכתיבה הסטריאוטיפית, האגוצנטריות שחוגגת את עולמו של גבר קטן ופגום. בתחילת הקריאה מצאתי את עצמי פעם אחר פעם מסמן בעיפרון שנינויות ושורות מחץ. זו אמנם סאטירה לעגנית, אבל שיף מאפשר לכל הדמויות, לכל הקריקטורות, להתבטא באופן שנון, לזרוח לרגע או שניים על הבמה. בדרכו הקומית, הספר מבקש לעורר דיון רציני בדימוי של אשמה היסטורית. "מה נותן לכם, דווקא לכם, את הסמכות לייצג את הקורבנות?" שואל הנאשם ותוקף את מאשימיו, "לתבוע פיצוי או אפילו עונש בשם מיליוני אנשים שנותקו מהיבשת הזאת לפני עשרות שנים ובעצם אין לכם כל קשר ממשי אליהם?"

קוראים ישראלים אמורים להבחין בעוקץ שטמון כאן — בפנייה העקיפה אלינו כקורבנות שנהפכו לתליינים, כנציגי הסבל היהודי לדורותיו. ובנקודה אחרת: "האם אתם באמת סבורים כי ניתן להפוך את תולדות האנושות מבחוץ פנימה, כמו גרב, ולקוות שתרופות ההווה יקלו על כאבי העבר?" הספר לא רק תוהה מהו הערך של נקמה סמלית ושל משפטי ראווה היסטוריים בשם המדוכאים. הוא מפנטז על הרגע שבו "סיוטי העבר יקבלו איזו תבנית רציונלית". שבו "ההיסטוריה — במקום לשמש כתב אשמה, הצטדקות או תירוץ לרחמים עצמיים — תחזור להיות מה שהייתה צריכה להיות מלכתחילה: סיפור. סיפור ותו לא".

היכולת לספר סיפור ותו לא היא גן העדן האבוד של הספר הזה. אבל הספר, בעיניי, לא לגמרי מצליח לעלות השמיימה. במובן העקרוני, הוא משקף מודעות עצמית שלא מאפשרת לו לעבור הלאה ולהתנתק לרגעים מההיבט הסאטירי, הפובליציסטי, שמדרבנים אותו ומזינים אותו. אבל יכול להיות שמדובר במשהו אחר, טכני יותר, שמנע ממני כקורא לעבור מתחום ההתפעלות לתחושה של היסחפות אמיתית. הפרקים הקצרצרים והתנודות המהירות בין זירות הסיפור מכניסים קצב טלגרפי וצבע מתחלף לקריאה. אבל הם גם מונעים משיף להציג ולפתוח סצנות יותר ממושכות. גוליבר (וסוויפט) מתארים באריכות את הפגישה הראשונה עם הליליפוטים. ספרות כזאת, בעיניי, מאפשרת לקוראים גם לשכוח לרגע מהמציאות הממשית והפוליטית שהספר תוקף ומגחיך. ספרו של שיף, לעומת זאת, רק מתקרב לשם. לנקודה שבה השקר המוגזם מקבל חיים משל עצמו. אולי מפני שהקריצות לקהל, ההתייחסות העצמית למעשה הסיפור, הן צורת התקשורת המרכזית שבעזרתה הספר פונה לקוראים ולקהל המדומיין בבית המשפט. יש בזה הרבה חן וברק. אבל מתישהו החן והברק ממצים את עצמם או מתעמעמים, והספר נקרא יותר כמערכון, כפיליטון מתמשך או כתסריט. •