המקום ששמור לנתניהו בבית המשפט הוא על כיסא נפרד, בצד הימני של האולם, מאחורי פרקליטיו. מהזווית הזאת אפשר לצלם אותו רק מאחור, כשדוכן השופטים מתנשא מעליו. לכן, כשהוא נכנס לאולם הוא פונה דווקא שמאלה, אל הפינה השמאלית האחורית. הוא מעדיף להצטלם בעמידה, מלפנים, לוחש באוזניהם של פרקליטיו מבעד למסכה, נמצא באולם אבל שייך למקום אחר, מקום שהוא שולט בו. נאשם במסכה: המפגש עם בית המשפט קשה לכל אדם, אבל במקרה של נתניהו הוא קשה במיוחד. המעבר ממעמד של שליט כל יכול למעמד של נשלט בידי אחרים ניכר בו. שפת הגוף שלו ביקשה לשדר ביטחון, שליטה, אבל החלק החשוף בפניו שידר כעס, בוז, עלבון.

הוא הביא איתו את בנו אבנר, בן המשפחה היחיד שלא הזיק לו עד היום. החלטה נבונה, מכל הבחינות. בסניקרס לבנים, בטי־שירט שחור ובזקן אופנתי, אבנר היה הבן הטוב, הבן שבא לטהר בנוכחותו את האב. כשקם לחבק את אביו חיבוק אמיץ, כגבר אל גבר, שניהם בגבם אל התקשורת הנרגשת, המהלך הושלם.

שני חברי כנסת מהליכוד, אמיר אוחנה וגלית דיסטל־אטבריאן התיישבו מאחורי האב ובנו. אחר כך הצטרף אליהם שלמה קרעי. בואם הזכיר לבוחרים מי הקפיד לא לבוא – כל בכירי המפלגה. כאשר נפתח המשפט עמדו השרים דאז סביבו, מול המצלמה, מאמצים בעצם נוכחותם את הנאום הפרוע שנשא נגד מערכת המשפט. הם למדו את הלקח. העדרם העביר מסר: אנחנו לא עובדים אצלך, בקמפיין האישי שלך, לא בכנסת, לא בבית המשפט ולא בהפגנות למענך ברחוב.

הרחוב הוא כרגע נחלת הביביסטים. אתמול היו כ־20 מהם, לבושים בחולצות "אתה ראש הממשלה שלנו", עם תמונת המנהיג, חמושים ברמקולים רבי־עוצמה ובשטף אדיר של קללות, כלפי ניר חפץ, בנט, כתבי הטלוויזיה. פה ושם עברו לאלימות. ערביי מזרח ירושלים חצו במכוניותיהם את הצומת לאחר שסגרו את החלונות. "לא תצעד לבד", הם צעקו בקצב. עם תומכים כאלה, אולי עדיף לצעוד לבד. נתניהו העדיף לצאת משער צדדי.

ניר חפץ, משרתם של כל האדונים שעומדים לדין במשפט הזה, היה אמור לפתוח אתמול את עדותו. הפרסומים המוקדמים סביב העדות שלו עוררו ציפיות גדולות, אולי גדולות מדי. עד המדינה חפץ יכול לתת רק את מה שיש לו, ואת מה שיש לו אנחנו יודעים.

אבל חפץ לא העיד אתמול. הסיבה הייתה צמיד אחד, יקר להפליא, ועוד כמה תכשיטים ששרה נתניהו קיבלה לכאורה מארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, שניים ממיטיבי המשפחה.

על פרשת התכשיטים אעיר בהמשך. קודם אספר על ההשלכות שלה על המשפט אתמול. הסנגורים התאוננו על כך שלא ידעו דבר על המידע החדש שסיפקה הדס קליין, עוזרתם של מילצ'ן ופאקר. החומר ניתן להם רק אתמול. נדרש להם זמן ללמוד אותו. ליאת בן־ארי, התובעת, ניסתה להסביר. ההסברים היו צולעים. ההיסחפות הרטורית של הסנגורים הייתה מוגזמת, הצגה לשופטים ולתקשורת.

"זה אירוע אלים ואנחנו על תקן אידיוטים", קוננה מיכל רוזן־עוזר, הסנגורית של האלוביצ'ים. עינינו קשורות, הפכו לנו את העולם". "אירוע אלים בתוך אירוע אלים", דיקדק עמיתה, ז'ק חן. "זה לא סתם אלים – זה אלים מוסדית", זעק בעז בן־צור, פרקליטו של נתניהו.

עיקר הטענה הייתה כלפי הדלפת סיפור התכשיטים לתקשורת. בעניין הזה הייתה, לכאורה, הסכמה כללית: בן־ארי הודיעה, בשם צוות התביעה: "הזדעזענו לא פחות מכם. זה חמור מאוד".

גם השופטים הזדעזעו – בכל מאודם. "מה יקרה בהמשך המשפט אם זה מה שקורה בהתחלה", קונן השופט משה בר־עם.

אולי אני טועה, אבל אני הבנתי את הדרמה במשפט אתמול קצת אחרת. המאבק איננו על חפותם של הנאשמים או זכויות פרקליטיהם. המאבק הוא על שליטה: מי מוביל במשפט נתניהו ומי מובל, מי קובע את סדר היום ומי נגרר אחריו. ארבעה גורמים מתחרים על השליטה: התביעה, ההגנה, השופטים, התקשורת ומדליפיה. ז'ק חן כמעט אמר את זה: "אנחנו (הסנגורים) לא נהיה ניצבים על בימת תיאטרון. יש לנו תפקיד. מה, תוך כדי תנועה נתגלגל? אנחנו לא נלך בתוך הקוראלס".

הם מאמינים שמי שישלוט בהתקדמות המשפט ישפיע על תוצאותיו. הם לא הראשונים.

ועכשיו, לתכשיטים. הצמיד שסופק, לכאורה, לשרה נתניהו הוא מתוצרת בוצ'לטי, בית צורפות שנוסד במילאנו, איטליה, ב־1919. הוא מתמחה בתכשיטי זהב וכסף יקרים ובחריטה אמנותית. הוא אחד המותגים האהובים על עשירי העולם. אם יש אמת בעדותה של הדס קליין – ולמה שלא תהיה אמת? היא העדה היחידה במשפט שאין עליה רבב – הצמיד נרכש במחיר של 45 אלף דולר. זה מה שעלתה מכונית מכובדת בישראל ב־2015.

יכול להיות שאין לכך משמעות משפטית דרמטית, אבל מבחינה ציבורית זה אומר הרבה. רוב הישראלים לא יודעים הרבה על סיגרים ושמפניות, אבל צמיד ב־45 אלף דולר אומר להם לא מעט. זאת לא מתנה שעובד ציבור יכול לקבל מחבר; האם קיבל? האם זכר שקיבל כאשר פנה לשר החוץ האמריקאי וביקש רישיון עבודה עבור החבר? האם עכשיו, כשהסיפור התגלה, הוא מתכוון להחזיר את התכשיטים?

על פי מה שפורסם, אותו בן־צור, אז עורך הדין של הדס קליין, יעץ לה לא לתת לחוקרים מידע שלא שאלו עליו. העצה בעייתית: אם אין לעדה מה להסתיר מדוע להציע לה לשתוק. היא מעמידה את המעבר של בן־צור מהלקוחה קליין ללקוח נתניהו באור קצת מוזר.

מסתבר שלמעבר של הפרקליט מצד לצד יש מחיר: מי יודע אם קליין הייתה מעלה את סיפור התכשיטים אם בן־צור היה עדיין הפרקליט שלה.