הסרט, ההצגה, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע
"כוחו של הכלב", המערבון המדובר של נטפליקס בניצוחה של הבמאית המהוללת ג'יין קמפיון, מעורר הרבה באז במירוץ לקראת האוסקר, אבל מתגלה כסרט חקייני ומעט מאכזב | בנימין טוביאס | 3 כוכבים
זהירות, התראת "יצירת מופת מזוייפת" לפניכם: "כוחו של הכלב" הוא מסוג הסרטים שגורמים לחובבי קולנוע להזיל ריר רק מלשמוע עליהם. מערבון אפל, מטריד, שחושף את "נפשו האפלה של האדם" - ביצירה יומרנית שרקח אחד הבמאים הגדולים של דורנו. ובמקרה הזה - במאית, שלא לומר הבמאית החשובה והמהוללת בעולם: ג'יין קמפיון, יוצרת "הפסנתר" שלא ביימה סרט כבר 13 שנה (היא כן יצרה את הסדרה המוערכת והכבדה לא פחות "קצה האגם").
אז טייק נשי על מערבון אפל? איפה נרשמים לאוסקר? ואכן, קמפיון הניו־זילנדית כבר זכתה בפרס הבמאית בפסטיבל ונציה ומתוארת כמובילה במרוץ לפרס הבימוי גם באוסקר. זו בשורה משמחת לכשעצמה, ששנה אחרי שנה תזכה במאית (אחרי הזכייה של קלואי ז'או על "ארץ נוודים", גם הוא בדרכו, טייק נשי על המערב הפרוע). ואיך הסרט עצמו, שיעלה בעוד שבועיים לנטפליקס והיום עולה בכמה בתי קולנוע לשורת הקרנות אקסקלוסיביות (רמז לחשיבות שענקית הסטרימינג נותנת לו, במעין אמירת "גם אנחנו מבינים שהסרט הזה הוא אמנות")? הרבה פחות טוב בהשוואה להייפ שלו.
בבסיסו, למרות שהוא מתרחש בנופיה העצומים של ניו זילנד (שמדמה את מונטנה ב־1925 לא בהצלחה יתרה) - זו דרמה אינטימית, כמעט קאמרית, לארבעה שחקנים: בנדיקט קמברבאץ' בתפקיד "תנו לי אוסקר!" כחוואי אכזרי, בריון, מלוכלך, שרואה בכל דבר מבחן גבריות; שחקן האופי המצויין ג'סי פלמונס (שנוכחותו בסרטים הפכה לתו איכות, בקרוב תראו אותו עושה תפקיד ראשי אצל סקורסזה כשליאונרדו דיקפריו *לצידו*) כאחיו השמן וחסר הביטחון; קירסטן דאנסט שכיכבה כבר כאשתו של פלמונס ב"פארגו" והיא אשתו גם במציאות - גם כאן מתחתנת איתו, בנישואים מאוחרים ומלאי רוך שלא מתאימים למערב הפרוע; ולבסוף, קודי סמית'־מקפי, התגלית של הסרט, כבנה הבוגר והעדין של קירסטן שבו בנדיקט מתעלל במיוחד, ומעודד את כל סביבתו לקרוא לו "הומו" ו"מתרומם".
כמו שאפשר להבין מהתיאור לעיל, כוחו של הכלב ,אובססיבי למונח האופנתי מתמיד גבריות רעילה, עם בנדיקט כשטן עלי אדמות שמשגע את כולם ואת עצמו במאצ'ואיזם המוגזם שלו. כבמאית שמתוייגת לא אחת באופן צר כ"במאית פמיניסטית" (היא הרבה יותר מזה), קמפיון נראית כמי שמרגישה מחוייבת לצלול למקורות השנאה והזעם של הדמות הגברית הלא עצורה הזו, והתשובות שהיא מגיעה אליהן בנאליות למדי. למעשה, השעה הראשונה של הסרט די מפרכת לצפייה, כשהסרט חוזר שוב ושוב על אותה נקודה: בנדיקט מתנהג כמו אסהול, והסביבה מתבוננת בשקט ומקבלת את זה.
בשעה השנייה, הסרט משתפר כשהוא משנה את הדינמיקה בין הדמויות, ולכאורה מפתיע בכמה ממהלכיו. בין היתר עולה שם התהייה מיהו הגיבור האמיתי של הסיפור, והאם יש עוד סוגים של גבריות רעילה. זה מעניין ועשוי לא רע לערב בתיאטרון, או לצפייה ביתית מסוקרנת בנטפליקס, אבל רחוק מהכתרים שקשרו פה.
ברמת הסגנון - למרות שהכל בכוחו של הכלב עשוי ברמה גבוהה - קשה להשתחרר מתחושת החקיינות בסרט, בעיקר מול "זה ייגמר בדם": הנה המוזיקה העצבנית והחורקת של ג'וני גרינווד מרדיוהד, חיקוי עצמי של הפסקול המופתי שהוא יצר ל"דם". והנה קמברבאץ' בגרסה "לעניים" של המופע האור־קולי ההיסטרי של דניאל דיי לואיס בסרט ההוא. ולמה הסרט בעצם קורה - כן, שוב, בדיוק כמו ב-זה ייגמר בדם - במערב הפרוע אבל בעצם בסוף ימיו, כשהמכוניות התחילו להחליף את הסוסים? אני משער שיש כאן איזו אמירה על הציביליזציה שחודרת לטבע הפראי, על אמריקה אכזרית ודרוויניסטית, על זן של גברים שמרגישים שהם הולכים ונכחדים. די מדוייק, אבל ראינו כבר את הדימוי הזה באינספור סרטים.
אז הסרט רחוק מלהיות גרוע, אבל קולנוע גדול? ככה. והאם שווה לצאת לצפות בו בקולנוע או לחכות לנטפליקס? כאן התשובה שלי מורכבת יותר: אם אתם אוהבים סרטים כאלה, עם נופים והופעות גדולות מהחיים ודימויים תנ"כיים וחריקות בפסקול, דווקא כדאי שתטרחו ותראו על המסך הכי גדול שיש. כי אז חבל לראות סתם בבית.
ה"הסבתות" של תיאטרון החאן היא הצגה קומית מקסימה עם טוויסט: ארבעה גברים מגלמים חבורת סבתות הסגורות בבית אבות בזמן המגפה | שי בר יעקב | 4 כוכבים
"הסבתות" נולדה במוחה של המחזאית והבמאית שירילי דשא כסוג של מחווה לדור הוותיקים, ובעיקר הוותיקות, שנאלצו לחיות בבידוד בימי מגפת הקורונה. הרעיון הראשוני שלה קרם עור וגידים בתהליך עבודה משותף עם חמישה שחקנים מלהקת תיאטרון החאן, ועם הכותב השותף שלה, רוני סיני. ביחד הם יצרו הצגה קומית, קטנה ומקסימה, שהייחוד שלה בכך שאת ארבע דמויות הסבתות החיות בדיור המוגן תחת פיקוחה הקפדני של האחות הסיעודית לוסי (סוזנה פפיאן המרשימה) מגלמים ארבעה שחקנים גברים — ניר רון, יוסי עיני, ארז שפריר וויטלי פרידלנד.
כל שחקן בנה דמות פיקטיבית המבוססת על הדמות הממשית של הסבתא שלו. מעבר לדיבור על הנכדים, כלומר השחקנים עצמם, שאינם מגיעים לבקר, לכל סבתא יש עיסוק מרכזי בחיים. בשביל פלה הפולנייה (בביצועו התוסס של שפריר) זהו הניסיון המתמיד לפלרטט ולייצר קשרים רומנטיים עם גברים מזדמנים, בשביל עזיזה התימנייה (עיני הממזרי) זה הניסיון להמציא המצאות מעשיות שיקלו על החיים בגיל הזהב, לשוש הקיבוצניקית לשעבר (ניר רון המקסים) יש עניין עמוק בכתיבת שירים ובהכנות ליום הולדתו של בעלה המנוח, ואילו סוניה הדוברת רוסית בעיקר (פרידלנד הנוגע ללב) עסוקה בהכנת מאכלים על אף האיסור המפורש של הרשויות בבית האבות לבשל בחדרים.
למחזה אין עלילה מסודרת, אלא הוא בנוי כקולאז' של תמונות המצטברות אט־אט דרך חיבורים מקריים. בין הקטעים ישנם שירים, המבוצעים בחן על ידי פפיאן המוכשרת בליווי הלהקה. רגע השיא של המסע הזה לתוך עולמן הסודי של הסבתות הוא כאשר אנו נחשפים לפנטזיות הליליות שלהן, הנעות משמעון פרס דרך רפי רשף ועד חיים כהן.
ארבעת השחקנים עושים עבודה נהדרת, על הגבול הדק שבין הדראג־שואו לעיצוב היותר רציני. יש משהו אנושי ומכמיר לב בביצועם, המעניק לדמויות הקשישות הללו עומק רגשי ומבט קומי מתוחכם. הבימוי של דשא מצליח להניע את הקטעים בצורה אורגנית ויפה בין רגעים משעשעים לכאלה היותר רציניים. בסופו של דבר, היא מצליחה לצייר לנו פורטרט נוסטלגי חם וקליל של ארבע נשים חכמות ותוססות, שאינן נותנות לתנאי הבידוד לדכא את תשוקתן ליהנות מהחיים.
אוטסה מושפג, הסופרת הכי נכונה לעכשיו, מצליחה ללכוד את רוח הזמן באופן מושלם בספר "שנת המנוחה והמרגוע שלי", ויוצרת את דמות המילניאלית האולטימטיבית בגיבורה מעוררת קינאה | רן בן-נון | 5 כוכבים
היא לוקחת עשרה כדורים פסיכיאטריים ביום, לא עובדת, מזמינה אוכל בטייק־אוויי ופשוט לא יוצאת מדירתה הנוחה באפר איסט סייד ניו־יורק. גיבורת "שנת המנוחה והמרגוע שלי" המושלם של אוטסה מושפג (עם עובד), הסופרת הכי נכונה לעכשיו, מתנתקת לגמרי מהמציאות, וזה כולל סרטים ישנים במקום חדשות, שגורמות לה חרדה. במילה אחת: צודקת.
הגיבורה חסרת השם בת 26 ונראית כמו הדוגמנית אמבר ואלטה (השנה היא 2000), היא נטולת דאגות כלכליות כתוצאה מירושה ענקית מהוריה שהלכו לעולמם בזה אחר זה (אבא מסרטן, אמא מאלכוהול ותרופות); יש לה תואר באמנות והיא אפילו עבדה תקופה קצרה כאשת קבלה בגלריה אופנתית בצ'לסי – אבל מאז מערכת היחסים האחרונה שלה גזרה על עצמה "שנת חורף". כלומר, 12 שעות שינה ביממה (ויותר בסופ"ש) וקשר רק עם חברה טובה אחת, שוערי הבניין ופסיכיאטרית גרועה שמעמיסה עליה בנדיבות מרשמים לתרופות ניסיוניות למחצה מכל הבא ליד. אנחנו קצת מקנאים בה.
מושפג יצרה בגאונותה דמות שהיא מופת של ניהיליזם אלוהי, שירה צרופה של שנאה ותיעוב כלפי כל מה שאנושי, כולל היא עצמה. היא מעולם לא ידעה אהבה, או אפילו מין מספק, והזוגיות היחידה בחייה נרקמה בהפסקות עם דוש עשיר כמוה ומבוגר ממנה בעשור, רק כי היה בדיוק ההפך מההיפסטרים הנפוחים והמלאים בעצמם שהכירה בלימודים. הרגשות המעורבים הם חלק מהעניין, ואולי אפילו העניין עצמו: אנו מתים על הגיבורה הזו וגם קצת מתעבים ושופטים אותה, ובכך שופטים את עצמנו ואת העולם שבו אנו חיים. הוא נורא.
לא סתם אומרים שמושפג היא קולו של דור – היא מצליחה ללכוד את רוח הזמן באופן מושלם ויוצרת את דמות המילניאלית האולטימטיבית: מנותקת רגשית, חכמה, צינית ונטולת אמביציה ומוטיבציה באופן בוטה; מה שגורם לנו לחשוב שמשהו ממש לא בסדר איתנו, עם כולנו, התרבות המערבית, הציוויליזציה שהביאה אותה למקום הבלתי נמנע הזה. זה לא היא, זה אנחנו.
כבר 50 שנה שלד זפלין עולה במדרגות לגן עדן, ועכשיו חוזר המוזיקאי שלומי קינן ב"מוסיקינן" אל האלבום שבו נכלל הלהיט האלמותי | אסף יערי | 3 כוכבים
כשיצירה אמנותית, קולנועית, ספרותית או מוזיקלית מצליחה לפרוץ את גבולות הזמן והמקום שבהם נוצרה, היא באמת דבר גדול. המונה ליזה, האזרח קיין, החטא ועונשו הם כבר אבני יסוד בתרבות המערבית. במוזיקה המודרנית אפשר בהחלט לכלול ברשימה את השיר המוכר ביותר של לד זפלין, "מדרגות לגן עדן", שבימים אלה מצוינות 50 שנה להופעת האלבום שבו הוא נכלל, הרביעי של הלהקה.
האירוע נחגג גם בפודקאסט "מוסיקינן" שבו המוזיקאי שלומי קינן מנתח את אלבומי המופת של המוזיקה כשרוב הפרקים עוסקים בלהקות שפעלו משנות ה־60 של המאה הקודמת והלאה, כמו הביטלס, ג'נסיס, פינק פלויד ועוד.
קינן מארח את בועז כהן, שדרן ומומחה למוזיקה, לניתוח של האלבום והשניים מפליגים בשיחה אל הסיפורים שמאחורי השירים והלהקה, כשהאלבום מתנגן ברקע. הם מתלהבים מכל סולו, ומעמיקים בדיון "למה זה פרוג" (פרוגרסיב רוק), ומה מיוחד במתופף, ומה היו היחסים בין מנהיגי הלהקה ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט, ונגררים לכל מיני סמטאות של דיון מבלי לייצר אמירה ברורה על נושא הפודקאסט.
הידע של קינן וכהן עצום, אבל כדי לאפשר למאזינים (גם חובבי רוק מושבעים וגם חובבי הסכתים אקראיים) לספוג את הידע הזה צריך תסריט, סיפור מסגרת שעוזר למאזין לחבר את הנקודות ולהבין את העלילה שנרקמה באותם חודשים ב־1971, ואת מקומם של חברי הלהקה והשירים בהיסטוריה של המוזיקה.
במובן מסוים, כמעט כמו יצירות המופת של התרבות, להסכתים יש תכונה מובנית שהם תלושי זמן ומקום, ואפשר להאזין להם מכל פינה ברחבי העולם ובכל זמן. ולכן היוצרים צריכים תמיד לחשוב על הקהל שלהם, ולהניח שהמאזינים לא פינו שעה לשבת מרוכזים עם הסמארטפון, אלא עסוקים במקביל בפעילות אחרת.
אפשר להאזין לפודקאסט בכל האפליקציות ובאתר
https://open.spotify.com/show/5xDJufvJinzZ4QJw6AYUk8?si=83b0387c5edc4802
לפרק "50 שנה ללד זפלין 4" אפשר להאזין כאן
https://open.spotify.com/episode/0z21OmOHvOnSEmjzQKaD21?si=06c1a053acee4411
ההוצאה המחודשת לאלבום הראשון של פינק פלויד ללא רוג'ר ווטרס שיפרה את הסאונד שלו, אך היא לא מצליחה להפוך אותו ליצירה מרשימה באמת | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים
פינק פלויד שלאחר פרישת רוג'ר ווטרס הייתה כנראה להקה הרבה יותר נוחה לחבריה מקודמתה, אך לאורך השנים שבהן היא פעלה בלעדיו היא הזכירה לרוב קבוצת כדורגל עם הגנה וקישור מצוינים, אבל ללא חלוץ מטרה שיצליח לסחוף את הקהל ויעלה אותה על לוח התוצאות.
כשהם ניסו להיות פינק בלי פלויד, הם התקשו להרשים באמת - בטח באולפן. אלו הם גם פני הדברים באלבומם הראשון ללא ווטרס, A Momentary Lapse of Reason שיצא במקור ב־1987, וזכה לאחרונה למהדורה חדשה עם סאונד משופר בהרבה, וגם עם עדכון לעטיפה היפה שצילם סטורם ת'ורג'רסון שעליה 800 מיטות בית חולים שהוצבו על חוף הים.
המיקס החדש מתעלה על המקורי בכל היבט כמעט, אך הוא בעיקר עושה שירות נהדר לגיטרה של דיוויד גילמור, שתרם פה כמה סולואים יפים (Learning to Fly ו־Yet Another Movie) ובעיקר לאיש שניגן עליה וביקש להוכיח שלמותג "פינק פלויד" יש זכויות קיום גם בלי הבסיסט ומנהיג ההרכב המקורי שהפך לצ'ילבה.
גילמור, והמעריצים האדוקים של ההרכב, בהחלט יכולים להיות מאושרים מההוצאה המחודשת שמגיעה באיחור של שנתיים (המיקס המשופר נוצר כבר ב־2019). לעומתם, התופים (האקוסטיים והאלקטרוניים) של ניק מייסון, וגם הקלידים של ריצ'ארד רייט המנוח, שחזר ללהקה במהלך העבודה על האלבום ולא השתתף בכולו, מתפקדים כאן רק ככלי שני לאלבום לא רע (שנשמע עכשיו מעולה) ובעיקר לכזה שהוא יותר פרויקט סולו של גילמור עם אורחים מוכשרים מאשר יצירה של להקה אורגנית שבה לכל חבר יש זכות הצבעה.
חוץ מהגיטרה הנהדרת תמיד של גילמור, מככב פה גם הבס האדיר של טוני לוין, איש קינג קרימזון שהוזמן להקלטות (למשל ב־One Slip או ב־Terminal Frost). אך גם הוא לא מצליח להפוך את האלבום הזה לגדול באמת – לא אז ולא בהאזנה המחודשת.
ההאזנה העכשווית ליצירה הגילמורית הזאת, שיצאה תחת מותג הבית האטרקטיבי בהרבה, מוכיחה שוב שחברי פינק פלויד צלחו פחות טוב את המעבר לאייטיז, בטח לעומת הקולגות מג'נסיס שהבינו שהמוזיקה השתנתה, ואין ברירה אלא ליישר איתה קו.
https://open.spotify.com/album/1NtBP8apWQHu9Sa4WJ7C3l
