מילת כבוד

"ברור שאני לא זוכרת שום דבר", חמוטל בן זאב פורצת בצחוק מתגלגל, "אבל לעולם לא אשכח איך בגיל ארבע יצאתי לטייל עם אמי. הסתכלתי לשמיים, חשבתי ופתאום אמרתי, 'אמא, בואי הביתה מהר, יש לי שיר'. את מה שהכתבתי לה היא שלחה ל'אצבעוני'. השיר הראשון שלי שפורסם היה 'דבורה קטנה, זום זום זום, שתי מן הפרחים'. את המקצוע 'פזמונאית' לא הכרתי, רק ידעתי שאני אוהבת לכתוב, וכשהגננת גאולה לקחה אותנו לבית ביאליק ניסיתי להבין איך הוא הגיע למעמד של 'לאומי'. בגיל שש עברנו לחיפה, אבא היה ממייסדי התיאטרון. הציור עמד במרכז עולמי ומדי פעם שירבבתי לציור מילה או משפט. במדרשה לאמנות ברמת־השרון, רפי לביא ראה עבודות שלי ואמר 'את צריכה לכתוב', אז כתבתי וכתבתי. לפני 40 שנה שניים משיריי הגיעו לרדיו. 'שיר לשירים' של חלב ודבש ו'שובי לים' של אילנה אביטל. מאז, במשך ארבעה עשורים, חלמתי לאגד את הפזמונים שלי בספר. לספר, בעיניי, יש חשיבות נצחית".

לפעמים חלומות מתגשמים. הנה עוד הוכחה. ביום שני הקרוב, בשמונה בערב, תתקיים בבית היוצר שבנמל תל־אביב השקה חגיגית של "לתת מהנשמה ומהלב", שירים וציורים של חמוטל בן זאב, בהוצאת "מילים מדברות". עבורה זה מפעל חיים. 222 טקסטים פופולריים ("כשהגעתי למספר הזה החלטתי לעצור ולהשאיר חומר לספר הבא") לצד תווים, אקורדים, ואפילו ברקוד שמאפשר האזנה. אורנה ומשה דץ, רוני גינוסר, עדי לביא (מ"גאיה") טל סונדק ואחרים ישירו את הפסקול של חייה, בליווי שבעה נגנים מתלמה ילין. את הערב ינחו דורי וערן בן זאב, אחיה הגדול ואחיה הקטן.

השגחה פרטית

עיניה נוצצות מתחת לשביס. "כל שיר שמגיע לרדיו דומה לנס. על כל שיר כזה יש עשרה, ואפילו יותר, שיישארו בקלסר או במחשב. בניתי מופע שבו אני מספרת על הגלגולים השונים והמשונים שהטקסט עובר, ומביאה לדוגמה את 'השגחה פרטית'. כתבתי אותו לחברה שלי שיצאה עם בעז שרעבי, עמית צח הלחין אותו, אבל הוא לא הוקלט. במשך שמונה שנים הטקסט עבר המון ידיים, הצעתי אותו לאריק איינשטיין, גידי גוב, הראל סקעת ועוד כמה, והוא לא נכנס ללב של אף אחד. יום אחד הגיע אלי יוסי אזולאי, דיפדף בכל הקלסרים, בחר בשיר 'השגחה פרטית' וממכשיר הפקסימיליה שבביתי שלח אותו לעידן רייכל. עברו חודשים, האלבום של יוסי יצא ולא שמעתי דבר ממנו או מעידן. הנחתי שהטקסט הזה, למרות שהערכתי אותו כטוב, יחזור למגירה".

לא במקרה הזה. "אחרי כמה חודשים קיבלתי הפתעה, טלפון מדין דין אביב. היא בישרה לי בצהלות שממש ברגעים אלה היא מקליטה את 'השגחה פרטית' ויש לה בקשה. חשבתי שהיא תבקש להחליף מילה או שתיים שלא ישבו לה טוב בפה. היא אמרה שהשם 'השגחה פרטית' נשמע לה דרמטי מדי וביקשה להחליף אותו ב'מוכרת לי מפעם'. ברור שהסכמתי. כל כך רציתי שהשיר הזה סוף־סוף ייגאל".

ההשגחה הפרטית, היא מאמינה, כיוונה אותה למסלול הייחודי של שזירת מילים למנגינה. "עבדתי כמלצרית בבית תה בכיכר דיזנגוף, חמש דקות מהמשרד של שלמה צח, שבדיוק זכה באירוויזיון עם 'הללויה' וחיפש מזכירת הפקה. במקביל לניירת עיצבתי תלבושות להצגות של המשרד, כתבתי למגירה ואף אחד לא ידע, עד שאזרתי אומץ ושלחתי עשרה שירים ל'את'. הם פורסמו על פני שני עמודים, עם תמונה קטנה שלי. שלמה שאל 'למה לא סיפרת שאת כותבת?' ועניתי 'התביישתי'. הוא נתן לי קסטה עם לחן של קובי אשרת ומרוב התרגשות התחלתי לרעוד. 'שיר לשירים'. שלמה נתן לי עוד קלטת, עם לחן של שוקי לוי ואמר שהשיר הזה מיועד לאשתו הטרייה, אילנה אביטל. היא הפכה את 'שובי לים' למשהו שמח, אבל במקור כתבתי אותו כשיר עצוב ששיקף את מצבי".

למה היית עצובה?

"הייתי בת 27 וכבר השתוקקתי להקים משפחה. קרן אמריקה־ישראל העניקה לי מלגת לימודים בבית ספר לתלבושות ואביזרי תיאטרון וטסתי לניו יורק, לשנתיים. שכרתי דירה פצפונת בווילג', למדתי בערבים ובשעות היום ניסיתי להתפרנס. מלצרתי, שמרטפתי, סרגתי סוודרים, טיפלתי, מה לא. הג'וב האחרון שלי היה מחסנאית בחנות של תשמישי קדושה. באחד מימי שישי אחר הצהריים, כשיצאתי מהחנות לסופ"ש, ראיתי שבקצה הרחוב חונה משאית שעליה כתוב משהו בעברית. זו הייתה משאית של חב"ד. החב"דניק שאל אם אני מדליקה נרות שבת והתביישתי להודות שלא. הוא שאל אם אני נשואה או רווקה ונתן לי פמוט אחד. חזרתי הביתה, הדלקתי את הנר וראיתי איך האור שלו גדל וגדל. ראיתי בזה סימן. תוך זמן קצר החלטתי לחזור לישראל".

זה היה המפגש הראשון שלך עם הדת?

"מגיל צעיר נמשכתי אליה. למדתי ב'תיכון חדש' בחיפה והתיכוניסט היחיד שחבש כיפה היה שמחה גולדין. הוא נהג לומר לנו 'נסו פעם אחת לצום ביום כיפור, בואו פעם אחת לבית הכנסת, אתם לא רוצים לדעת איך זה מרגיש?'. רק בגיל 16 צמתי בפעם הראשונה. בניו־יורק התחזק בי הדחף לחפש מידע דתי שנמנע ממני בילדותי, והתחלתי לכתוב טקסטים מאוד רוחניים. רגע לפני שקניתי כרטיס לבן־גוריון החלטתי לטוס למיאמי, טיול פרידה מהיבשת. מצאתי מיטה בדירה של ישראלים, מצאתי עבודה במסעדה כשרה והחיים שלי התהפכו כבר ביום הראשון עם הצלחות. זה היה דלתות מסתובבות. הוא יצא ואני נכנסתי, או להפך, והעיניים שלנו נפגשו. מארק עפרון, שמונה שנים מעליי. הוא היה המלצר ואני הייתי הפיקולו, העוזרת שלו. איזה עולב. הוא נתן לי עשרה אחוז מהטיפ. לא נתן, הפריש".

אהבה ממבט ראשון. "התגובה הראשונה שלי הייתה 'אוי ואבוי, כבר ארזתי את החיים שלי, אני בדרך הביתה, לא מתאים לי כרגע משהו רציני'. מצד שני, התפללתי שגם הוא ירצה".

עובדת היותו גרוש פלוס שלושה בנים לא הרתיעה אותה. "הנחתי שמארק ואם ילדיו התגרשו כמו שכולם מתגרשים. הילדים נשארים אצל אמא ושוהים אצל אבא על פי הסדרי ראייה. לא ידעתי שגרושתו ויתרה על האפוטרופסות שלה עליהם, לא ידעתי שהוא גר עם שלושתם, לא בביתו הפרטי, אלא בבית של אמו. גם לא ידעתי שאם ילדיו גויה. כבר בסוף יום העבודה הראשון שלי מארק לקח אותי לפגוש את כל המשפחה. רציתי שהוא יהיה משוכנע שאני מסוגלת לקחת על עצמי את שלושת ילדיו, מפני שלא הייתי בטוחה שאצליח לשרוד. אמרתי למארק 'אני חוזרת לניו־יורק לסגור את העניינים בדירה, קח שבועיים לחשוב על מה שבינינו. אם תרצה אני אחזור'. אחרי שבועיים חזרתי למיאמי, לבית של אמא שלו, והתחלנו בתהליכי עלייה".

מארק התרגש כשרגליו דרכו, לראשונה בחייו, על אדמת ארץ הקודש. "התחתנו במרכז הקליטה בגבעת ברנר, שם גרנו. גיירנו כהלכה את שלושת הבנים והבאנו לעולם עוד שלושה. אודליה (38) היא עורכת דין, כרמל (36) מעצבת אירועים ועונג (29) הוא שחקן".

מפעל העלייה

שנות הנדודים היו קשות. "כשגרנו בקיבוץ נאלצתי לוותר על שעות הכתיבה בבוקר מפני שעבדתי כחדרנית או כמלצרית בחדר האוכל. במבוא מודיעים, בהשפעת הרב קרליבך, התחלנו להתחזק. לפני 30 שנה קנינו בית בזכרון. הדבר הראשון שעשינו ביום הראשון שלנו שם היה לחפש את בית חב"ד, לקנות תנ"ך ולהתחיל לקרוא את פרשת השבוע. מפרשה לפרשה הבנו עד כמה אנחנו לא יודעים דבר. התחלנו לנהל אורח חיים שמלא באמונה ובמשפחה, במיוחד בשבתות ובחגים. לפני שש שנים טסנו לבקר את חמותי ושאלתי אותה 'את רוצה לחזור איתנו?'. היא ענתה 'חיכיתי שתשאלי' ועשתה עלייה. כולם צוחקים עליי שבכל טיסה לאמריקה אני חייבת להביא איתי מישהו. חמותי בת 96 וגרה לידינו, בכרכור".

בעלה, בניגוד אליה, לא חיפש קריירה. "הוא עבד כנהג הסעות וכמשגיח כשרות, הוא רב־תחומי. בעל שאיפשר לאשתו להתפתח, והוא בעיקר אבא לשישה וסבא ל־15 נכדים".

איך יצרתם משפחה מהחיבור בין שלושת ילדיו ושלושת ילדיכם המשותפים?

"הבנים הגדולים הם מתנה שקיבלתי מבורא עולם. הקטן היה בן חמש כשהתחתנתי עם אבא שלו, היום הוא בן 44. הרגשתי שזכיתי, יכולתי לעבוד מהבית ולהגיש להם ארוחת צהריים חמה. השלושה שילדתי נכנסו למציאות של שלושה אחים גדולים וכל השישה דומים זה לזה. מדהים".

לפני שתתחילי לדקלם את "כולם היו בניי" ולטעון שאת אוהבת את כל פרי עטך או מקלדתך, תרשי לי להזכיר לך משהו. פעם שמעתי אותך אומרת ש"יש את 'לתת' ויש את שאר השירים".

"נכון", היא מחייכת. "זו האמת. כשאודליה, הבכורה שלי, היתה בת שנה נסעתי איתה לתל־אביב, לפגישה עם שלמה צח. ישבתי, חיכיתי להיכנס, ומהחדר יצא בעז שרעבי שאמר לי 'צח סיפר לי עלייך. יש לי בקרוב הופעה בפריז, אולי תכתבי לי משהו עם המילה לתת? זה נשמע טוב גם בצרפתית, לה טט זה הראש'. ברגע הראשון חשבתי שהוא מתלוצץ, אבל החלטתי לקחת את בעז ברצינות. חזרתי הביתה וכשאודליה הקטנה בזרועותיי כתבתי את 'לתת', בלי מחיקות, בהינף אחד. הוא פשוט נשפך מתוכי, בזכות האוצר שתחת זרועי. שנים לאחר מכן בעז סיפר לי שבדרכו לאותה פגישה עם צח, כשחיכה לאוטובוס, ניגש אליו בחור שהזדהה כקוסם ואמר לו 'אתה צריך לשיר משהו עם לתת כי כולך נתינה'. בעז הלחין והקליט את השיר והוא לא הפך ללהיט. 'אל תדאגי', הוא אמר לי בכל הזדמנות, 'יום אחד השיר הזה יהיה ההמנון של המדינה'. ואז קרה משהו מופלא. יהודה ברקן שיבץ אותו בסצנות הכי מרגשות ב'אבא גנוב' והוא פרץ לתודעה. השיר אומץ על ידי עמותות, ארגוני התנדבות, טקסי השבעה, חתונות, תשדירים, פרסומות. הוא זכה לביצוע נפלא של עפרה חזה, שחקני כדורגל שרים אותו לפני העלייה למגרש. זה שיר שלא מפסיק להפתיע ולרגש".

לא שוכחת

בן זאב חלתה בקורונה שבוע אחרי שקיבלה את החיסון השלישי. "כולנו חלינו. בעלי, אני, הילדות, הנכדים. אני עדיין סובלת מחולשה נוראית, אבל מודה לבורא עולם שהביא לנו גם את הקורונה וגם את החיסונים".

היא מפגינה בקיאות מרשימה בדור הצעיר ("נטע ברזילי, רוני דלומי, סטטיק ובן אל, יש בארץ המון כישרונות") ומדי יום חמישי לובשת חולצה עם הדיוקנאות של הדר גולדין ואורון שאול ויוצאת להפגין בצומת כשבידה דגל. "כבר שבע שנים ושלושה חודשים אני מלווה את שמחה, חברי מהתיכון, ולאה גולדין. למשפחות יש זכות אלמנטרית לדעת אם הן משפחות שבויות או שכולות".

כגרופית של הזמר העברי היא זזה מרשת גימ"ל רק בשישי, בין ארבע לשש, כשאחיה הגדול, דורי, שגר מטר ממנה, משדר ב־88 אף־אם. אה, היא גם חוותה שני אירוויזיונים. "לא טסתי לשוודיה עם יזהר כהן ו'עולה עולה' מפני שהייתי בשמירת היריון עם כרמל. התאכזבתי ואמרתי לעצמי שאולי תהיה הפעם הבאה. אחרי עשר שנים טסתי לאירלנד עם ליאורה ו'אמן', הברקה של משה דץ. חוויה חד־פעמית. מאז, כל שנה אני שולחת שיר לאירוויזיון, אבל בשנים האחרונות זה שיר באנגלית".

את, כוהנת הזמר העברי, באנגלית?

"כן, עם שיר באנגלית אולי יהיה לי אירוויזיון שלישי".