yed300250
הכי מטוקבקות
    איור: ירמי פינקוס
    המוסף לשבת • 18.11.2021
    עורו הרומנים
    מאיר שלו

    בילדותי ובבחרותי היה נהוג לייחס לבני עדות שונות כל מיני תכונות. התקינות הפוליטית, על מעלותיה וחסרונותיה, עוד לא נולדה, והדברים היו ברורים: היה לנו אז ה"פולני־שקרן", בעיקר אם הוא גליציאנר, הייתה ועודנה גם הפולנייה החטטנית והלא נסבלת, היו גם ה"מרוקאי־סכין", ה"עיראקי־פיג'מה", ה"רומני־גנב", ה"יקה־פוץ" וה"יקה־מיוקק". הפרסים והתימנים התחרו על כתר הקמצנות, ורק הכורדים לא קיבלו שום תואר – אמרו אז רק "כורדי" וזהו. עם תחילת העלייה מרוסיה דבק מיתוג מגונה גם ברוסים וברוסיות, אבל אותו לא אפרט כי אני בן לעדה הזאת.

     

    לכל אלה לא נותר היום זכר של ממש, בעיקר בגלל התנופה הגדולה והמבורכת של נישואים בין־עדתיים. המשורר רוני סומק, בשיר מלבב שקרא לו "שיר פטריוטי", הביע את הדברים באופן שאפשר רק להתקנא בו:

     

    אני עיראקי פיג'מה, אשתי רומנייה, 

    והבת שלנו היא הגנב מבגדד. 

    אמא שלי ממשיכה להרתיח את הפרת והחידקל, 

    אחותי למדה להכין פירושקי מאמו הרוסייה של בעלה. 

    החבר שלנו, מרוקו סכין, תוקע מזלג 

    מפלדה אנגלית בדג שנולד בחופי נורווגיה...

     

    לשיר יש המשך. מומלץ לקרוא אותו, וקל למצוא אותו במרשתת. בינתיים אומר שהמשפחה הפרטית שלי מהווה סלט עדתי מורכב אף מהמשפחה שבשיר של רוני סומק, והנכד והנכדה שלי הם בני כלאיים של שש עדות שונות. אבל עדיין יש פוליטיקאים וכתבנים שמתפרנסים משנאה עדתית, ובעודם מלבים אותה בכל הזדמנות, הם גם מעלילים אותה על הזולת. בצידם של אלה יש גם סתם גזענים קטנים עם נטייה לסטריאוטיפים ולהכללות גורפות, וכך התבשרנו השבוע שראש האופוזיציה, בימים שבהם עוד היה ראש ממשלה, ראה איזה תכשיט על זרועה של אשתו, והעיר לה שכדאי להחליף אותו, כי הוא נראה כמו "תכשיט רומני".

     

    טעם טוב

     

    להזכירכם: הדבר הבאמת חשוב בתכשיט הזה אינו העיצוב, אלא מחירו הגבוה ונסיבות הגעתו אל פרק ידה של הגברת נתניהו. אבל בעלה לא מתעניין בדברים פעוטים ומשעממים כאלה. הוא מרחף לו בספירות העליונות של אמנות, טוב טעם ואסתטיקה, וכך קרה שהתכשיט הזה לא עבר את הרף שלו וזכה בתואר "תכשיט רומני".

     

    במאמר מוסגר אני מבקש לתהות, מה היה קורה אם פוליטיקאי אחר, לא חשוב מאיזו מפלגה, היה מייחס את כיעורו של הצמיד הזה לציבור אחר, לא חשוב מאיזו עדה. אני משער שאמות הסיפים המתוזמרות והקולניות של חסידי נתניהו היו רועדות, והוא עצמו היה סוחט מן העניין כל רווח אלקטורלי. אבל הרומנים הם סיפור אחר לגמרי. על אף חוסר הטעם שנתניהו טופל עליהם, הם לא השמיעו קול מחאה, וגם לא את הנהי, היללה והתאנייה של אכלו לי את המיטיטיי ושתו לי את הצויקה. זה יפה.

     

    כך מתברר שלמרות הנחיתות שנתניהו מייחס להם בתחום הצורפות, הם גילו מזג סלחני, טוב ונינוח, ודומה שאינם נוטים להיפגע מדברי איוולת ולא עושים את עלבונם קרדום לחפור בו. מצד שני, רומנים ורומניות יקרים, אני מקווה שבבחירות הבאות, כשתנהרו באוטובוסים אל הקלפיות, תזכרו את מה שאמר עליכם נתניהו ותראו שדווקא יש לכם טעם טוב וחוש אסתטי.

     

    מקל בראש

     

    לפני כמה ימים, בשערי בית המשפט בירושלים, הכתה אחת מחסידותיו של אותו נתניהו עצמו את העיתונאי ברוך קרא. היא חבטה בראשו במקל ההליכה שלה, ומאז לא קרה שום דבר. משטרת ישראל לא עצרה אותה, וברוך קרא הודיע שלא יגיש נגדה תלונה. בנוגע למשטרה, אני לא חושב שמישהו הופתע. אשר לברוך קרא, חשתי צער - זכותו להחליט אם להתלונן או לא, אבל עליו לזכור שהוכה משום שהוא עיתונאי, ועליו לחשוב לא רק על עצמו אלא גם על עמיתיו ועל משלח ידו.

     

    לפני שנים, בהפגנה שנערכה בירושלים. נאמתי נאום – בוגדני, תבוסתני, אנטישמי ואנטי־ציוני – וכשסיימתי אותו וירדתי מהבמה, ירקה עליי מישהי מן הימין הפטריוטי. בימים ההם המשטרה עוד עבדה, ושוטר שהיה שם הבחין בדבר, הודיע לה שהיא מעוכבת ולקח את פרטיה. כעבור כמה חודשים אף הוזמנתי להעיד במשפטה של אותה יורקת. אני זוכר שהיא הגיעה אל בית המשפט עם גזרי עיתון מהטורים שלי, וקראה אותם לשופטת בצעקות רמות כדי להוכיח שהרווחתי את הריר שלה ביושר. אינני יודע מה נגזר עליה בסופו של דבר, אבל אני זוכר שקצין המשטרה, בתגובתו המיידית, הרגועה והתקיפה, הרשים אותי בהחלט. חבל שאף אחד מאנשי המשטרה שהיו השבוע בהפגנת הביביסטים בשערי בית המשפט בירושלים, לא עשה דבר דומה לביביסטית שהרימה יד על ברוך קרא. וחבל אף יותר שקרא עצמו לא הגיש נגדה תלונה. הייתי מוסיף ואומר שבדברים האלה יש לטפל כשהם עוד קטנים – אבל למרבה הצער הם כבר גדולים ממש.

     

    זעם בבתי הספר

     

    השבוע התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" הכותרת "זעם בבתי הספר: רק תלמידים מעטים ייצאו למסעות לפולין". לא יכולתי שלא להיזכר במה שאמרה בתי כשהייתה בת 12, והמסעות האלה רק התחילו: "כל כך הרבה תלמידים בכיתה י"א רוצים לנסוע לאושוויץ, שצריך לעשות סלקציה". בבוא הזמן החליטו היא ואחיה הצעיר ממנה, לא לצאת למסע הזה, ואני שמחתי על ההחלטה הזאת. אין לי עניין במדיניות ממשלתית שעושה בשואה שימוש ציני, ואין לי עניין בכך שביקורים במחנות ההשמדה יהיו האירוע הדרמטי והמכונן ביותר בתוכנית הלימודים בבתי הספר.

     

    ולא רק זה. באותן שנים הזדמנתי לפולין בעניינים אחרים, ויותר מפעם אחת ראיתי ברחובות תלמידים ישראלים בטיול השואה שלהם וסלדתי מהוולגריות המוחצנת של הופעתם. יש לנו כאן יד ושם, ויש קיבוץ לוחמי הגטאות, ותלמידים יכולים לבקר בהם. יש גם ניצולי שואה, וכדאי להשקיע בהם וברווחתם את הכספים שמושקעים בטיולים המיותרים האלה. ¿

     


    פרסום ראשון: 18.11.21 , 15:29
    yed660100