חקלאים מחפשים משמעות
לאודי ממושב פארן קשה עם הביקורות שמאשימות את החקלאים ביוקר המחיה ("גיליתי שאני אויב המדינה") • דוד ממושב עידן מצא דרך משלו להתמודד עם המשבר שהיכה את התחום ("אני המגדל, המעבד והמשווק") • דליה ועדי ממושב עין יהב מגדלים מלונים, תמרים וארטישוקים - ומתפרנסים גם מתיירות ("מחפשים תעסוקה נוספת") • יצאנו למסע בין חקלאי הערבה ושמענו מהם על ההתמודדות עם הקשיים, הכעסים על המדינה והתוכניות לעתיד
אוסי ניר, דוברת המועצה האזורית הערבה התיכונה, זוכרת את הפעם הראשונה שבה הרגישה שהערבה פרצה באמת לתודעה. זה קרה עם עלייתה לאוויר של הסדרה "פלפלים צהובים", שגוללה את סיפורו של זוג שמגדל ילד אוטיסט בערבה. "עד אז", היא אומרת, "כל מאמצי השיווק שעשינו למקום לא הצליחו. אחרי הסדרה, יותר אנשים הגיעו לאזור שלנו".
אבל באופן מפתיע, את יחסי הציבור הכי טובים לערבה עשתה דווקא הקורונה, שהביאה את הישראלים למדבר. יאיר לדרמן, בעלי מתחם הצימרים זמן ערבה, אומר שכל החדרים לסופי השבוע תפוסים לחצי השנה הקרובה. והערבה לא פורחת רק מבחינה תיירותית: 60% מהייצוא החקלאי של ישראל, שמורכב בעיקר מפלפלים, תמרים ופרחים (בהיקף של כמיליארד שקל בשנה), מגיע מהערבה – שאחראית גם על 20% מתוצרת הירקות המקומית של ישראל. 611 מגדלים פעילים ובני משפחותיהם עוסקים בכך.
"בשנת 2000 הקימה המועצה לראשונה את מערך התיירות", אומרת אוסי. "המגדלים התייחסו אלינו כמו לחייזרים. מה לחקלאות ולתיירות? שאנחנו ניתן שירות לאנשים? כיום כבר פועלים כ־350 חדרים בכל הערבה, והכוונה להעלות את המספר הזה".
הערבה מתחלקת לשלוש רצועות, המועצה האזורית תמר ליד הבקעה, אילות הסמוכה לאילת ובאמצע הערבה התיכונה, שכוללת את המושבים עין יהב, פארן, עידן, חצבה וצופר.
פעם גידלו בערבה כמעט רק פלפלים, ועשו מזה זהב. באחת משנות השיא, כשאצל המתחרים הספרדים התגלו חומרי הדברה אסורים, מחיר הפלפלים מהערבה זינק ל־5.14 שקל לק"ג לחקלאי (כיום המחיר נע בין 5.4 שקלים ל־6). אבל ב־2015 הענף כמעט קרס: הספרדים השתכללו, בין השאר הודות לטכנולוגיות וידע מישראל, והצליחו לדחוק את מגדלי הערבה מהמפה. השוק הרוסי החל לקלוט את הפלפלים הישראליים, אבל פיחות של 50% בשער הרובל הכניס אותם למצוקה ממשית. לא מעט מהם נקלעו לחובות וליבולים שלהם לא היה דורש. האיום של נטישת הערבה גרם לממשלה להזרים לחקלאים 80 מיליון שקל, ועדיין, הנזק היה כבד. מייצוא של 22 אלף דונם פלפלים ערב המשבר, צנח המספר הזה לעשרת אלפים.
בקורונה הגיעה מכה נוספת. השווקים בחו"ל, בהם נמכרת עיקר תוצרת התמרים מהערבה, נסגרו. התמרים נשארו בארץ, אבל המחירים שלהם ירדו והרבה מהסחורה נשארה במחסנים. גם היחלשות היורו פוגעת ברווחיות של המגדלים, ובשנים האחרונות המחיר לייצוא של ק"ג תמרים ירד בעקביות. אבל החקלאים בערבה לא היו מוכנים לוותר, והם גאים עדיין באיכות התוצרת שלהם. יצאנו למסע ביישובי הערבה ללמוד איך הם מתמודדים עם הקשיים.
מפלפלים להמבורגרים
לאורן קורן, מרכז תחום החקלאות במועצה האזורית הערבה התיכונה ומגדל מחצבה, חשוב להסביר לנו למה עדיין מגדלים פלפלים בערבה – למרות האתגרים – ולמה הקולגות מספרד מצליחים היכן שהישראלים לא. "נסענו במיוחד לספרד לחבל אל־מריה, שמתמחה בגידול הפלפלים", הוא מספר לנו. "הספרדים, שמגדלים בטכנולוגיה ישראלית, מצליחים להתאחד בניגוד אלינו ופועלים גם בייצור וגם בשיווק כקואופרטיב. לצערי זה לא קורה אצל המגדלים שלנו. הניסיונות להקים חברת ייצוא משותפת כשלו. לא בוטחים כאן אחד בשני. לצערי גם המשבר לא מספיק כדי ליצור קואופרציה. התחרות מול הספרדים קשה.
"מה שמדאיג אותנו זה הנושא של יבוא הפלפלים לארץ. לפני שנה הביאו פלפלים מירדן בלי שום הצדקה או חוסר בשוק המקומי. אנחנו בדקנו אותם והיו עליהם שאריות חומרי הדברה מסוג שנאסר לשימוש משנות ה־70. אנחנו לא נגד יבוא, אבל שיסמנו את ארץ המקור, כמו בחו"ל. בכלל, מאז המשבר הגדול המגדלים מוכרים יותר תוצרת לשוק מקומי ואני לא מבין איך פלפל שהחקלאי קיבל עליו 4 שקל לק"ג נמכר בסופר באותו יום ב־9 שקל. בשנות השיא השווקים בחו"ל קנו כל מה שגידלנו. היום מגדל פלפלים שלא יעיל ואין לו יבול באיכות מעולה, לא שורד".
קורן מנסה להישאר אופטימי. "היתרון שלנו על פני המתחרים הוא עדיין מזג האוויר, הידע האגרונומי והעובדה כי לשוק העולמי עוד יש לאן לצמוח", הוא אומר. "עד כה החקלאות בערבה התיכונה נשענה על מים בני 200 מיליון שנה מקידוחים מקומיים, במחיר זול, אבל הם יותר מלוחים. אנחנו עכשיו בשלבי חיבור למערכת של מקורות לאספקת מים שפירים. המחיר יהיה גבוה יותר לקוב, אבל אנחנו מאמינים כי היבולים יהיו טובים יותר וישפרו את הרווחיות".
יריב איתני מהמושב צופר היה מגדל פלפלים שלא הצליח להיות רווחי. את האלטרנטיבה הוא מצא בפתיחת מסעדה שמתמחה בבשרים, בכניסה לצוקים – אחד משני היישובים היחידים שלא עוסק בחקלאות, והוקם על צוק לפני 15 שנה. תמצאו שם את מתחם האוכל היחיד באזור.
"אני בא מעולם המסעדנות", מספר איתני. "עבדתי במסעדות שפים בתל־אביב. אשתי, שגדלה בצופר, שיכנעה אותי לפני כמה שנים לעבור לערבה ולהיות חקלאי. 400 אלף שקל הפסדתי בפלפלים. אבא של אשתי, מפקד טייסת לשעבר בחיל האוויר וטייס ריסוס, נאלץ למכור את המשק וכך לכסות את החובות שנוצרו לו בתקופה שבה גידל פלפלים. המזל הוא שאת המשק קנתה בת משפחה. לפני חמש שנים החלטתי להקים את המעדנייה שמוכרת המבורגרים וסנדוויצ‘ים. באוקטובר האחרון היה פיצוץ, 350 איש ביום לכל אחד מהעסקים במתחם. אני עובד קשה, אבל לא מתלונן. עכשיו אני מרוויח".
"חיים של מהמר"
אודי בר, נשוי פלוס שלושה, הוא בן למייסדי פארן. בר מייצג את הדור הצעיר והחדשני יותר של המגדלים. בצבא היה קצין ביחידה מובחרת, וכשחזר למושב פארן ב־2008 התחיל לגדל פלפלים. יחד עם אחיו הוא מגדל 100 דונם פלפלים ושבעה דונם של ירקות מעורבים. מגדל טוב, הוא טוען, צריך להיות גם מנהל מעולה. אומר – ומנסה ליישם: יחד עם שבעה מגדלים נוספים הוא הקים בית אריזה בשם "אסיף – פלפל איכותי מפארן".
"לפני שחזרתי למשק, כשהיה את המשבר בספרד והמחירים היו בשיא שלהם, התפרסמו כתבות על 'המיליונרים מהערבה'. כולם, כולל הוריי, עברו רק לפלפלים", הוא נזכר. "נסענו לראות מה קורה בספרד, ובפירוש התוצאות והאיכות שלנו יותר טובים. זה מתסכל שבא שר החקלאות שלנו ואמר שהוא רוצה רפורמה ושנהיה טובים כמו הספרדים. פורר לקח רפורמה שהייתה על המדף של האוצר במשך שנים, ובלי לשתף את החקלאים יצא איתה לדרך. אנחנו בעד רפורמה אבל קודם צריך עזרה - לחזק את החקלאים. ב־2014 ייצוא הפלפלים היה 170 אלף טון. השנה הוא הגיע ל־56 אלף".
לבר יש מה להגיד גם למי שאומר שהחקלאים מפחדים מתחרות. "גיליתי שאני אויב המדינה שאחראי ליוקר המחיה", הוא אומר. "יש הטעיה בכך שרשתות השיווק מראות חשבונית עם סכום מסוים ששילמו לנו – ובזמן הזה לא נאמר שחברת הבת של הרשת, שעוסקת ברכש הפירות והירקות, מורידה מהסכום שמגיע לנו בגלל דמי שימוש בארגזי פלסטיק, על הובלה ועל השיווק. בפועל אנחנו מקבלים פחות כסף. פתחו את היבוא, ולא ראיתי שמחיר הבשר, לדוגמה, ירד. הבדיחה היא שהרשתות מייבאות לעצמן על חשבוננו. רמי לוי מביא עגבניות ופלפלים מטורקיה. שיביאו משם – אבל שזה יקרה רק בזמן מחסור, ושיסמנו את ארץ המקור שממנו מגיעה הסחורה. פורר, שהיה בעין יהב, מדבר על הצורך בטכנולוגיה מתקדמת – אבל עוד לא המציאו מכונת קטיף לפלפלים שתחליף ידיים עובדות. אנחנו סובלים ממחסור בעובדים. אם אנחנו מתייעלים ועושים שותפויות, מורידים לנו את מכסת העובדים הזרים. אם יאפשרו לנו תחרות הוגנת מול היבוא, אנחנו ננצח. אני יכול להוכיח שאנחנו הכי טובים בעולם. אבל ברור שאם יביאו לארץ פלפל במחיר של שלושה שקלים, הציבור יקנה אותו. להיות חקלאי זה לקבל על עצמך חיים של מהמר, עם רמת סיכון גבוהה".
כבר 22 שנה דוד אוחנה מתגורר במושב עידן, שהדרך אליו מתפתלת בין צוקים מרהיבים לוואדיות מרשימים. אוחנה, בעלי המשק החקלאי "נטורזה", מצא דרך משלו להתמודד עם משבר גידול הפלפלים שהיכה את החקלאים לפני כמה שנים.
"אחרי המשבר ב־2014, כשעזבנו את הפלפל ליצוא ועברנו לשוק מקומי, עשיתי חישוב מסלול מחדש: החלטתי ללכת על איכות גבוהה ושיווק ישיר לצרכן, להיות בכל שרשרת האספקה", הוא מספר. "אני המגדל, המעבד והמשווק. ב־2017 הקמתי עם שותפים את המפעל, שבשלב ראשון עסק בירקות שטופים מוכנים לאכילה למפעלי ההזנה בגנים. ואז באה הקורונה וזירזה את האונליין והשיווק הישיר לצרכן. אנחנו לא זולים, אבל הצרכנים מבינים שיש מחיר לאיכות הפרימיום שלנו ולטריות. 15 מיליון שקל הושקעו במפעל שנמצא בפאתי המושב, ומייצר כיום כ־18 תערובות ירקות שונות באריזות לשימוש מיידי. המוצרים נמכרים כיום ברוב רשתות המזון ומתחרים בלקטים של שטראוס ושל המותגים הפרטיים של הרשתות".
היישוב הכי ותיק וגדול בערבה הוא עין יהב, שמתהדר גם במרכז מסחרי קטן עם הסופרמקט היחיד בערבה. לכל מתיישב יש שטח של חמישה דונמים שצמוד לבית. ל־14 המשפחות במקום גם מתחמי צימרים. דליה (דור שני במושב) ועדי מטמון מגדלים שם מלונים, תמרים וארטישוקים. הם חקלאים שמתפרנסים גם מתיירות. דליה היא אמנית ויצירותיה מופיעות בגלריה שהקימה בחצר, המשמשת גם כמשרד הקבלה לצימרים. עדי הוא מורה שעורך טיולי שטח, ותחביבו העיקרי הוא לטוס על טרקטורון מעופף שמאוחסן בטנדר מיוחד. "אנחנו עוברים בשנים האחרונות ממשק משפחתי למשקים גדולים יותר, בשותפויות", אומר עדי. "השאיפה שלנו היא להגדיל את העיסוק בתיירות. החקלאות יורדת אז מחפשים תעסוקה נוספת. כולם באזור עצמאים, אנחנו לא יודעים להיות שכירים".
125 משפחות חדשות
הדוברת אוסי ניר מספרת שהחיים בערבה איכותיים, אבל לא זולים. ביישוב, למשל, יש מרפאה ורופא – אבל במקרים חמורים נדרשת נסיעה של שעה וחצי לבית החולים באילת או באר־שבע.
בכל מה שקשור לתעשייה בערבה, הכתובת היא המרכז האזורי ספיר. לא רחוק משם אנחנו מוצאים את החברה העסקית הכמעט היחידה באזור שאינה עוסקת בחקלאות. יוסי בן, חקלאי ותיק מצופר, הקים את אמורפיקל – חברת ביוטכנולוגיה. לבן הייתה חווה לגידול סרטנים כחולים: בשיתוף אוניברסיטת באר־שבע הוא גילה שפגיעה בשלד הסרטן מתאחה מעצמה והסרטן יכול לייצר לעצמו שריון חדש תוך שלושה־ארבעה ימים מהרגע שהוא מסיר את השריון הקודם.
בן גייס עד כה ממשקיעים 23 מיליון דולר לחברה, שמייצרת במפעל בספיר תוספי מזון בדמות כדורי הסידן (על בסיס חומר שהיא מפיקה מסרטנים, שנועד לטיפול ומניעה של מחלות עצם מטבוליות באדם). עד כה אושרו לה 50 פטנטים והיא מתכוונת לגייס 30 מיליון דולר נוספים. כעת היא נמצאת בעיצומם של ניסויים קליניים להוכחת יעילות הסידן האמורפי גם כתרופה אנטי־דלקתית לחולי קורונה, ולשימושים נוספים – בין היתר עבור חולים בסרטן הדם ובסרטן הערמונית.
במבנה הסמוך פועל מתחם ה־WeWork הראשון בערבה שנקרא "הקלינקה". מחיריו מסובסדים והקימה אותו המועצה המקומית והמשרד לפיתוח הנגב. המנהלת שלו מור ממן מספרת: "יש לנו כבר לקוחות שעברו מהמרכז, אורחים באזור או כאלה שעברו להתגורר כאן בגילים ממוצעים של 24־30. אנחנו גם מעניקים ליזמים מבני המקום קורסים מקצועיים ומקדישים מחשבה במה ניתן לעבוד חוץ מחקלאות, גם מהערבה".
מאיר צור, ראש המועצה, מספר לנו ש־125 משפחות חדשות הגיעו בשנים האחרונות למושבי המועצה. צור מוביל בימים אלה מאבק מול משרד הפנים בדרישה להתמזג עם מועצת תמר השכנה, ששטחה כולל משאב טבע – ים המלח – ואת המלונות, עסקי התיירות והמפעלים הנלווים אליו, שמניבים לתמר הכנסות מארנונה בסך 120 מיליון שקל לשנה. מועצת הערבה התיכונה שבראשה עומד צור היא חקלאית ברובה, ותקציבה עומד על 45 מיליון שקל.
בערבה מצפים בקרוב גם לחיבור לסיבים אופטיים. בינתיים האינטרנט מקרטע, אבל מאז הקורונה אין כאן כמעט בתים להשכרה. לא סתם האמירה הכי שגורה בקרב התושבים שאנחנו פוגשים היא שהערבה זה המקום הכי טוב לגדל בו ילדים.
לפנייה לכתב/ת 
