שחרור על תנאי

"כל מי שיש לו מרות או סמכות עליך, ישר מדבר בצורה מתנשאת וכועס עליך. אסור לשלב רגליים או ידיים. אם אתה מקפל רגל אחת על השנייה, צועקים עליך חבל על הזמן. לא משנה כמה ניסיתי להסביר – לא הקשיבו". כך מתאר בן גל את השעות והימים אחרי מעצרו בטורקיה לפני שש שנים. כמו במקרה של בני הזוג אוקנין, זה נגמר בטוב, אבל לא לפני שעברו ימים ארוכים של חרדה. "לא הבינו בכלל את האנגלית שלי, לא דיברו את השפה. ממש חששתי, פחדתי. הייתה לידי במעצר קבוצה פלסטינית שממש ניסתה להתחכך ולהיתקל בי. הייתי צריך להקפיד לא לתת לאף אחד תרוץ להתעסק איתי. מאוד פחדתי שזה יגיע לקטטה ויהיה קטע של לינץ' מצד האסירים. אני בטוח שהטורקים היו נותנים לזה יד. זה היה מאוד מביך ומפחיד".

שלשום, אחרי מסע אימים שנמשך תשעה ימים, שוחררו בני הזוג אוקנין מבית הסוהר באיסטנבול לאחר שנחשדו בריגול כי צילמו את ארמון נשיא טורקיה ארדואן. השחרור של בני הזוג התנהל במבצע חסוי והתאפשר בזכות מגעים שקטים שנוהלו בשני צירים מקבילים – המוסד ומשרד החוץ. עכשיו כולם עוסקים בחגיגות השחרור ומודים לעוסקים במלאכה. בני הזוג מחייכים ומתאוששים בביתם. מעדויות שהבאנו מישראלים שנאסרו בחו"ל, ברור כי החוויה הקשה השאירה אותם עם צלקות שמתקשות להגליד עד היום, גם אצל כאלה שישבו ימים ספורים ועל סעיפים עוד יותר מגוחכים מאלו של בני הזוג אוקנין.

בן גל (63), איש עסקים מכוכב יאיר, נעצר בטורקיה ב־2015 בזמן טיסת עבודה. לקראת סוף ההמראה חשדה הדיילת שהוא גנב שקית מרק מחדר הדיילות והלשינה עליו לרשויות, מה שהוביל לארבעה ימים לא פשוטים בכלא המקומי. "אני טס אחת לחודש, ומעולם לא נתקלתי בשקית מרק עוף במטוס. אני אפילו לא יודע איך היא נראית", מנסה גל להסביר את הסיפור. "ואז הדיילת ביקשה ממני לרוקן את הכיסים, כמו בסרטים. היא צעקה עליי בטענה שגנבתי ממנה מרק. אמרתי לה להתרחק ממני ולעזוב אותי. זו הייתה שעה מוקדמת בבוקר.

"איך שנחתנו, הקפטן הודיע בכריזה שיש חשד לשוד. גיחכתי, לא קישרתי את זה אליי. אמרו שאסור לאף אחד לקום. פתאום נכנסו למטוס שלושה בלשים, לקחו אותי לחדר חקירות, אף אחד לא יודע טוב אנגלית, ומי המתרגמת? הדיילת שהאשימה אותי בגניבה.

נתי חדד. "איך שנכנסתי, אני קולט ג'ונגל של אנשים דוהרים עליי" | צילום: גיל נחושתן

"אמרתי לה שאני מתנצל אם היא נעלבה, אבל יש לי טיסת קונקשן. היא לא הסכימה. נשארתי שעות, ומשם הובילו אותי למכלאה ענקית, בניין ענק שמחולק לקומת קצינים, קומת נשים וקומת גברים. מניח שגם הזוג שנעצר בשבוע שעבר נלקח לשם. יש שם בערך 200 איש. זה במרכז איסטנבול. שמרו עליי כאילו אני עצור בחשד לשוד של מיליונים. כולם מסביב קיללו אותי, צעקו לי 'יהודי', היה מפחיד ממש.

"לקחו אותי לבדיקת דם שלוש פעמים, אזוק. כל זה בארבעה ימים. הייתה בבית הסוהר הזה מיטה ללא מזרן. אוכל לא אכלתי כי שום דבר לא היה כשר. הסוהרים הסכימו לתת לי פירות יבשים מהתיק שהבאתי. כששיחררו אותי, התנצלו בצורה עלובה. מזל שהיה לי חבר שקשור למשרד הביטחון: הוא התקשר לקונסוליה ועזר לי. אחרת, מי יודע כמה זמן הייתי נרקב שם.

"אחרי שחזרתי לארץ, תבעתי את חברת התעופה וזכיתי במשפט. בזה נגמר הסיפור".

קראו לנו "דגים חדשים"

בן גל. "שמרו עליי כאילו אני עצור בחשד לשוד של מיליונים"

ויש מי שישב הרבה יותר מארבעה ימים. למשל, נריה בן־דוד. למרות שעברו שלוש שנים מאז השתחרר מהכלא בהודו, בן־דוד (25) עדיין לא מצליח להתאושש מהטראומות שמלוות אותו מארבע שנות מאסר באשמת החזקת סמי הזיה וסחר בהם. הוא לא ביקר בחו"ל מאז, ומקפיד לא לראות חדשות מחשש שמא יופיעו כתבות על בתי סוהר.

"אחרי ששבתי לארץ לא הצלחתי לתפקד אפילו טיפה", משחזר בן־דוד. "נכנסתי לטיפולים פסיכיאטריים רציניים בשנה וחצי הראשונות. לא אכלתי, לא שתיתי, לא הצלחתי להירדם בלילה. זה ממש הקשה עליי למצוא עבודה. כולם רק שואלים אותך לגבי זה, ואין לך כוח לענות. לאט־לאט התאוששתי, אבל כל כתבה על סמים או על אנשים שנעצרים בחו"ל עדיין מכניסה אותי ללחץ ומחזירה אותי אחורה, לרגעי השפל שהיו לי בכלא. ברוך השם, עכשיו אני מטופל בקאנביס רפואי, וזה הדבר היחיד שמוציא אותי מזה. אני סוף־סוף ישן כמו שצריך, עובד כמשלוחן, יש לי בת זוג. לא חלמתי שאתאושש".

תוכל לספר על התנאים שם?

"אין מיטה, את ישנה על הרצפה", מספר בן־דוד, וקולו רועד מכעס. "בהתחלה מביאים לך סדין ועיתונים, ואת אמורה לשרוד איתם. אין לך כריות. רק המשפחה יכולה להביא כל מיני דברים בביקורים, כמו מזרן יוגה שעליו שכבתי במשך ארבע שנים. אין ארונות, אין מקלחת, יש ברז מים, ואת מתקלחת עם דלי. מבחינת אוכל, את רק רואה אותו ובא לך להקיא. הוא מלוכלך, לא אכיל.

"שאר האסירים עשו רעש ובלגן. לאסירים החדשים קראו 'דגים חדשים', רצו לראות מי מפחד, ממי אפשר להוציא כסף באיומים. ניסו לקחת ממני סכומים, ניסו לסחוט את המשפחה שלי, אבל נלחמתי. דקרתי, חטפתי בעצמי דקירות, לא הסכמתי לשלם לאף אחד. הם ראו שאני פסיכופט לא פחות מהם, וירדו ממני".

ואיך הייתה ההתנהלות מול מערכת המשפט המקומית?

"יש לך עורך דין מקומי שבקושי מבין אותך, הודי שמדבר אנגלית עקומה. פעם בשבועיים הולכים לבית משפט להארכת מעצר. שישה חודשים חיכיתי לכתב האישום שלי. ישבתי בלי לדעת על מה אני יושב, ורק אחר כך הביאו כתב אישום, והתיק התחיל להיתפר".

שלושה חודשים אחרי שנעצר, הוא ניסה לברוח אך נתפס כבר ביום הבריחה. "בכתב האישום יצאתי אשם רק בתיק הבריחה. בתיק הסמים זוכיתי. הרבה זמן לא נתנו לי לדבר עם אף עורך דין מישראל. כשזה התאפשר לי, הרבה עורכי דין ישראלים ניסו לתחמן אותי ואת אמא שלי. אומרים שיעזרו, לוקחים כסף כדי לשחד את המקומיים, אבל גם הם חלק מהקומבינה. זו סיטואציה שבה אתה מרגיש אבוד. אחרי ניסיון הבריחה חשבתי להתאבד, הבנתי שלנצח אשאר בכלא. הדבר היחיד שהחזיק אותי היה הדאגה לאמא שלי".

במשך ארבע השנים באו לבקר אותך נציגים מטעם המדינה?

"כלום. אמא שלי פנתה לביבי, לשרי הממשלה – שום דבר. אף אחד לא ענה. הנציגים שלנו בהודו היו באים פעם בחצי שנה, שואלים מה קורה, מביאים קצת פירות והולכים הביתה. אף אחד לא נתן מילה מחזקת. ניפנפו את אמא שלי בקטע מגעיל. אם אין לך קומבינות, את יכולה להירקב שם".

השעירים לעזאזל

זמן קצר אחרי שבני הזוג אוקנין נעצרו בטורקיה, התקשרו בני משפחתם לנתי חדד (37), שנעצר בתאילנד לאחר שהפעיל שם ללא רישיון מרפאה שסייעה לישראלים, ובעקבות זאת ישב ארבע שנים וחצי בכלא מקומי. המסר העיקרי שהעביר לבני המשפחה: תפעילו לחץ תקשורתי, כי אחרת יקיריכם ייתקעו שם שנים. "הם שאלו במה אני יכול לעזור", מספר חדד. "יצרתי קשר עם איילת שקד, שעזרה בשחרור שלי, ואמרו לי שזה בטיפול דיפלומטי".

מה היו התנאים בכלא?

"ברגע הראשון זה שוק. כשאדם מגיע לכלא זר, הוא לא יודע מי נגד מי, מהם החוקים, איך הכל מתנהל. אין עם מי לדבר, אין זכות לדבר בטלפון עם המשפחה או עם עורך דין. מהרגע שנעצרתי אין מעצר ביניים: מתחנת המשטרה אתה הולך לשופט, ומיד עובר למתקן כליאה שבו נמצאים עצורים זמניים: אנסים, פדופילים, חולים. ברגע שנכנסים לכלא בחו"ל, בעיקר בעולם השלישי, השוק הראשוני הוא מההאנשים, מהמנטליות: את לא מכירה את השפה, אז אין לך עם מי לדבר.

"הייתי עם 55 אנשים בחדר, לכל אחד חצי מטר. אין מזרנים, אין שמיכות, ישנים על הרצפה. מקבלים שלוש שמיכות דקות, אז את לוקחת בקבוק מים, מגלגלת סביבו את אחת השמיכות ועושה מזה כרית. אחרי כמה שבועות שכרתי ב־3,500 באט לחודש, מחיר של שכר דירה בתאילנד, מיטה שהיא בכלל ערסל – רק לא לישון עם ג'וקים ועכברים.

"עיקר הקושי זה ההשפלה, החיפושים עליך. בכניסה למעצר אסור להיות עם תחתונים אפילו: מורידים הכל, עוברים חיפושים קשים, אצבעות לפי הטבעת, ממש לא נעים. הושפלתי. איך שנכנסתי, אני קולט ג'ונגל של אנשים דוהרים עליי וזורקים אותי פנימה. רעדתי מפחד. במאסר עצמו גנבו ממני את כל הדברים שקיבלתי שם. אתה נכנס לפן של הישרדות.

"לעורך דין המקומי לא אכפת ממך. אנשים מהמשטרה וממשרד ההגירה מציעים אופציות וכספים לגנוב אותך. בהתחלה אף נציג ישראלי לא דיבר איתי ולא בא לבקר – רק אנשים מבית חב"ד, שהם יחסית מקושרים. כל מיני גורמים הפחידו אותנו ואמרו לי ולאמא שלי שכדאי לנו להיות בשקט, אחרת נינזק יותר. אורן חזן היה הראשון שבא לתמוך בי, העלה את הסיפור לכנסת והגיע לאמא שלי הביתה. זה קרה אחרי ניסיון ההתאבדות שביצעתי. אחר כך המדינה התחילה פתאום להילחם בשבילי, ואני התחלתי להתחזק ולהחזיר את האמונה שלי.

"מאז שהשתחררתי ועד היום אני בטיפול פוסט־טראומתי. למדתי להדחיק את זה, אבל זה תמיד יהיה קיים בי. צרחות, ריח של זבל, עכברים, ג'וקים – כל אלה מחזירים לי את הזיכרונות מהכלא. גם כשאני רואה אנשים אסיאתים אני נכנס לתוך סרט ומתנתק. אני בקושי רואה טלוויזיה, כי אני מפחד להיתקל במשהו שקשור לכלא, לסורגים. לא יכול לשמוע את המילה הזו היום".

מה אתה חושב על הסיפור של הזוג אוקנין?

"כשהמדינה עושה טעויות, לוקחים את האזרחים כשעירים לעזאזל. את האזרחים הפשוטים. גם בנעמה יששכר התנקמו בגלל חוב מול רוסיה. זו בושה וחרפה". ¿