סרט טורקי

ביום רביעי נפגשו לפיד וגנץ בקריה. האווירה ביניהם הייתה הרבה יותר טובה מכפי שהייתה מאז שהפרידו כוחות בשנה שעברה, ואת הצילומים הוציאו לתקשורת ביחד, כמו בימים הטובים.

רוב הפגישה התקיימה בארבע עיניים, כך שסביר שלפיד עידכן את גנץ במתרחש בטורקיה ואולי אפילו התייעץ איתו. כשיצא משם, פגש מישהו שהתעניין לדעת על מה דיברו כל כך הרבה זמן. מרוקו, אמר לפיד, גנץ נוסע לשם בקרוב. כיוון שלפיד אינו נוהג לשקר לבני שיחו, הם כנראה דיברו על מרוקו, אבל לא רק.

24 שעות מאוחר יותר חזר לפיד לקריה, אבל הפעם למשרד ראש הממשלה הסמוך למשרדו של גנץ. הוא ובנט ניהלו יחד שיחת טלפון ארוכה ושמחה עם משפחת אוקנין, והוציאו הודעה שבה הם מודים גם לנשיא הרצוג על הסיוע בהחזרת בני הזוג הביתה. כשנשארו לבד, נזכרו בפגישה הראשונה של ראשי מפלגות הקואליציה, כמה ימים לפני הקמת הממשלה. באותה פגישה, שהתקיימה במלון דן בתל־אביב, ביקש ליברמן להגיד משהו. הממשלה הזאת, אמר, תקום ותיפול רק על דבר אחד — על פרגון. אם נצליח לפרגן אחד לשני, נצליח.

חמישה חודשים מאוחר יותר, טוענים בנט ולפיד שהעבודה המשותפת והפרגון ההדדי הם שהצילו את נטלי ומורדי אוקנין משנים ארוכות בכלא הטורקי. אפס אגו, אפס מלחמות קרדיט. רק מאבק נגד השעון לפני הגשת כתב אישום ולפני שהסיפור יתרומם ציבורית ופוליטית אצל הטורקים. ההחלטה לערב גם את המוסד ולפתוח ציר לארדואן התקבלה מהר. סוכם על התנהגות שקטה, ופעילות נמרצת להסיר מהפרק את חשד הריגול, שעלול היה להוביל ל־20-15 שנות מאסר. גם הרצוג התגייס, והוא, בנט ולפיד הוציאו הודעות מהירות שלא מדובר בסוכני מוסד. לקח עוד זמן עד שארדואן הבין שיש לו בעיה של נטל ולא של נכס. שלא טוב לו להציג את הפנים האלה של טורקיה.

אלה שמבקרים את ה"חנפנות" הישראלית, שהתבטאה לדעתם בטלפון לארדואן כדי להודות לו על הטיפול בפרשה - שיתכבדו ויציעו דרך אחרת לפתרון המשבר. אולי כפי שהציעה מירי רגב בציוץ היסטרי יום לפני החזרה של בני הזוג, לעצור את הטיסות לטורקיה ולהבין שמדובר במדינת אויב על מלא. זאת האישה שאם הסכם הרוטציה עם גנץ היה מתקיים - הייתה היום שרת החוץ שלנו.

רגב וביביסטים אחרים הרבו להודות אמש לבורא עולם. אין לי ספק שלבנט אין בעיה עם זה. גם הוא מודה לבורא עולם. מה שפחות אטרקטיבי זו הצביעות. יש מספיק דוגמאות כדי לבדוק איך התייחסו אותם אנשים לאירועים שבהם היה נתניהו ראש הממשלה. ותעזבו את חגיגות חזרתה הביתה של נעמה יששכר, שכללו נסיעה מיוחדת של ראש הממשלה ורעייתו לרוסיה כדי לקבל את פניה וליקוקים אינסופיים לפוטין. ואפשר גם להשוות בין האירוע העכשווי לבין אירועי המרמרה לפני יותר מעשור, שהסתיימו בהבעת צער של ישראל ופיצויים של מיליונים למשפחות ההרוגים והפצועים.

בנט לא פסל השבוע חימום היחסים בין ישראל לטורקיה, אבל זה לא היה בעיניו העיקר. מבחינתו, זו הייתה דוגמא בולטת לאופן שבו המדינה מתנהלת: ברוח טובה, בסולידריות, בפרגון, בשיתוף פעולה. ובעיקר — בשקט.

סיפור הבאתם של הישראלים הביתה עומד בניגוד מוחלט לסיפור מקומם שמתרחש ממש בימים אלה בתל־אביב, ומראה את הצד המכוער של ישראל, שמוכנה תמיד להילחם על החזרתו של כל ישראלי ולא משנה מה הוא עשה, אבל מוותרת באופן עצוב ומביש על ילדה ישראלית שמתגוררת כאן מיום שנולדה, שיש לה כאן משפחה ישראלית ומדברת רק עברית.

מדובר בדניאל לב, תלמידת כיתה ב' בבית הספר "ביכורים", בת לאבא ישראלי שנפטר ולאמא תאילנדית שהגיעה לארץ בעקבות בעלה, ומיועדת לגירוש בגלל שהתאלמנה. במשרד הפנים הודיעו לאם שהיא יכולה להשאיר את דניאל בארץ, כי היא הרי ישראלית, או לקחת אותה לתאילנד ולנסות להגיש משם בקשה לחזור. בינתיים, על הדרך, נשללו כל הזכויות של האם והבת, כולל זכויות בריאותיות.

פניתי לשרת הפנים שטענה שזה אמנם סיפור קורע לב, אבל זה מה שבית המשפט קבע. במקום לעשות "קמפיין רועש", כדברי שקד, האמא הייתה צריכה מזמן לצאת מכאן ואולי הייתה כבר חוזרת באופן חוקי.

שקד הפנתה אותי לתומר מוסקוביץ', מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, שבתפקידו הקודם כיהן כמנהל רשות האכיפה והגבייה - הזרוע הביצועית של מערכת ההוצאה לפועל. הדברים שאמר, איך לומר, נשמעו לעיתים כאילו הוא עדיין מכהן בתפקידו הקודם. יש סיפורים הרבה יותר קשים, הצהיר בחגיגיות. מוסקוביץ' האשים את האם בכך שנשארה בארץ שש שנים אחרי שבעלה מת בכוונה כדי להגיע למצב הזה.

כשאמרתי לו שמדובר בילדה שהיא בת לישראלי ושיש לה כאן משפחה, אמר שאת כל זה יש לה גם בתאילנד: "ואני לא יודע אם יהיה לה שם יותר רע". אני לא חושב שצריך לתת לאמא שעברה על החוקים ליהנות מהמציאות שהיא יצרה, אמר. את נותנת לה פרס על זה שציפצפה על החוקים. אני לא חושב שאנחנו צריכים לשדר לעולם: בואו לכאן, תסתירו את הילדים ואחר כך תישארו פה. שאלתי אותו קצת עליו. כן, הוא איש דתי, מתגורר בגוש עציון. רואה את עצמו כמי שמחזיק את האצבע בסכר. זו השליחות שלו, אמר, לשמור על הזהות של מדינת ישראל.

שאלתי את גדעון סער, שהיה גם שר חינוך ושר הפנים, מה הייתה המדיניות שלו. מתברר שהסמכות בידי שרת הפנים. אם תרצה — הילדה תישאר בארץ. סער סיפר שבכל המקרים שהיו מעורבים בהם ילדים שנולדו בישראל והתחנכו במערכת החינוך — האירוע הסתיים מבחינתו: הוא הורה להשאיר אותם בארץ עם משפחותיהם. אלה לא אנשים שנכנסו בלי היתר, אמר, אלא כאלה שלפעמים לא יצאו בזמן. היחידים שלא נהנו מזה אלה המסתננים, שנכנסו לארץ בניגוד לחוק.

כשר חינוך, אמר, נלחמתי למען הילדים, וכשהתמניתי לשר הפנים כל מי שלא קיבל מעמד על ידי אלי ישי - קיבל ממני. ביום אחד הייתי חותם על מאות בקשות של ילדים שגדלו פה.

אז בואו נראה מה תעשה עכשיו שרת הפנים, אישה ואמא, עבור הילדה דניאל לב.