הדאגה של כל עם ישראל חיזקה אותנו

"נסעתי לאיסטנבול בגלל הטלנובלות הטורקיות, כשפתאום מצאנו את עצמנו בסרט טורקי סוחט דמעות", אמרה אתמול נטלי אוקנין בחיוך של הקלה, כשהיא יושבת בסלון בביתה במודיעין אחרי תשעה ימים מסויטים של מעצר בטורקיה עם בעלה מורדי. עכשיו הם אוחזים ידיים, לא נפרדים לרגע, כאילו מתקשים להאמין שהרע מכל כבר מאחוריהם והם חזרו הביתה לילדים. בנם המשותף, אופק דוד בן החמש, קוטע את הראיון ל"ידיעות אחרונות" כשהוא מגיש לאימו זר בלונים, שמתוכם מבצבץ בלון בצורת לב. "אופק שלי, כמה התגעגעתי אליך", אומרת לו נטלי, מנסה לפצות על השבועיים שבמהלכם נעלמו מחייו, כשיצאו ביום רביעי לפני שבועיים לחגוג לה יום הולדת 44 באיסטנבול, העיר האהובה עליהם.

הם כמובן לא צריכים גם לחשוב בכלל על התשובה לשאלה למה הכי התגעגעו. "לילדים", הם משיבים פה אחד. "היו לי שם בתא הכלא מחשבות מפחידות", מודה נטלי. "פחדתי שאולי לא נצא מפה בכלל יותר בחיים, שזה ייקח חודשים. שאולי לא נראה יותר את הילדים", היא מודה בקול רועד.

"הייתי לבד בתא, מנותקת מהעולם. בלי טלוויזיה, בלי טלפון, בלי רדיו, אפילו ספר קריאה לא היה לי. פשוט ישבתי, הסתכלתי על הקירות שמלאים בטבלאות ייאוש בערבית וטורקית, והמחשבות עובדות שעות נוספות. ואני אומרת לעצמי, מה יהיה? האם אראה את הילדים? אני אראה את אופק דוד? זה פשוט אובדן עשתונות".

אהבה של אמא. נטלי מתאחדת עם אופק

מה בכל זאת החזיק אותך ברגעים הקשים האלה?

"התהילים שזכרתי בעל פה וקראתי. בכל פעם ששמעתי בחוץ את המואזין, אטמתי את האוזניים וזעקתי בקול: 'אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא'. לא איבדתי את האמונה. ידעתי שבארץ יעשו הכל להוציא אותנו.

"בדיון הארכת המעצר בבית המשפט, הספקתי לשמוע הודעה בטלפון מאחותי, שבה היא צועקת לי: 'נטלי, כולם איתך, אנחנו לא עוזבים את הילדים והופכים כל אבן במדינה'".

המסר הקצר, היא מספרת, הצליח להחדיר מעט אור לחייה. "אני יושבת כלואה בתא קטנטן וקר, שיש בו רק צוהר, ופתאום כאילו חדרו פנימה קרני השמש".

חיבוק של הקלה. עם המשפחה | צילום: יאיר שגיא

במהלך המעצר כתבה נטלי גם יומן, אחרי שקיבלה ניירות ועטים. "כתבתי כל הזמן, על הכל", היא מספרת. "מה עשיתי, מה קיבלתי, עם מי דיברתי. תיארתי בסדר כרונולוגי מה עבר עליי ועל מורדי, אבל גם שפכתי אל הדפים את הלב והדמעות". היא מקריאה לנו דוגמה קטנה ממה שכתבה: "היום ציחצחתי שיניים, בגדול. איזה הישג שזכיתי פתאום לצחצח שיניים אחרי כמעט שבוע בכלא".

השכנים כבר מחכים במרפסת | צילום: מאיר תורג׳מן

המשפטים הקצרים, היא אומרת, נותנים מושג לחיים מאחורי סורג בארץ זרה. "אפילו דבר פשוט ושגרתי כמו לצחצח שיניים הפך למתנה יקרה. פתאום השגרה של לקום בבוקר, לצחצח שיניים, לצאת לעבודה, נעלמה מחיי. פשוט נחטפתי אל הלא נודע".

איך נודע לך שאת משתחררת?

"פתחו את דלת התא שלשום בצהריים, ביום רביעי, ואני רואה את הסוהר עומד מולי וצועק לי: Home, Home'".

מה את מבינה?

"שאני חוזרת הביתה, אבל פוחדת לשמוח. אולי בכלל מעבירים אותי לבית כלא אחר, חלילה. ואז לקחו אותנו מבית הכלא ונסענו ונסענו, נסענו בלי סוף. ואני מחזיקה את מורדי וצובטת אותו ואומרת לו: מורדי, איפה שדה התעופה? אני פוחדת. זה היה מבעית. גם בשדה התעופה שוב הפרידו אותנו והתחילו לשאול שאלות. בסוף לקחו אותנו לשדה התעופה, ואז עוד שעה וחצי בביקורת הדרכונים, ועוד ניירת. ואנחנו לבד שם, מבוהלים. ואז סוף סוף עלינו למטוס הפרטי עם הטייסים רינה וחיים שפינקו אותנו וזו ההזדמנות להודות להם שוב.

"ועדיין, בסרטים הרי ניידת המשטרה רודפת אחרי המטוס לעצור אותו ולהגיד שזאת טעות. כל הזמן פחדתי שתהיה נסיגה, שיגידו שאנחנו לא חוזרים לילדים. רק כששמעתי שהמטוס מקפל את הגלגלים אחרי ההמראה הרשיתי לעצמי להרגיש היי, פשוט תחושה של היי. ואז גם חיים ממשרד החוץ חיבק אותנו והתקשר לשר החוץ לפיד שאמר לנו: 'אתם בטוחים ואתם תגיעו לארץ ישראל, כולם אוהבים אתכם'. אבל רק כשנחתנו הבנו עד כמה עם ישראל דאג לנו. גם עורך דין שלנו ניר יסלוביץ' אמר לנו את זה, וזה מה שחיזק אותנו".

אחרי 12 שעות בישראל מורדי ונטלי הספיקו כבר להתקלח, להתרענן, ונראה שהצבע כבר חזר לאט־לאט ללחיים החיוורות. עכשיו נטלי מספרת עד כמה היא מתגעגעת לשגרה הפשוטה שנקרעה ממנה, לעבודה כנהגת אוטובוס. "אני רוצה לחזור לקו 83. לנוסעים שלי". מורדי, גם הוא נהג אגד, מתגעגע לקווים הקבועים. "אני מחכה כבר לחזור לקו 845, 840, לקריית־שמונה, אילת", הוא אומר. "אני אוהב את הקווים הארוכים, הבינעירוניים".

"מסתבר שהשגרה מושלמת, אין כמו השגרה", אומרת נטלי. "ננוח, נתאושש, נהיה בריאים ונחזור בכוחות מחודשים למשפחה וגם לנוסעים".

יוצאים עם הילדים החוצה, להודות לכולם | צילום: יובל חן