"צריך לחיות לא בחצי כוח. לחיות באמת, עד הסוף"
השחקנית אביב פנקס חיה בשנה וחצי האחרונות על רכבת הרים רגשית: מהיום שבו איבדה בפתאומיות את אמה שקיבלה דום לב באמצע ריצת בוקר דרך החתונה עם מנהיג להקת "לולה מארש" שהתקיימה ללא נוכחותה של הדמות המשמעותית בחייה ועד ההבנה שחייבים להמשיך קדימה למרות החור שבלב. "הזמן לא משכיח ולא מרפא. כל כך עצוב לי שלא הגשמתי את החלום של אמא – להיות סבתא צעירה"
המציאות – אביב פנקס למדה על בשרה – הרבה יותר הזויה מסצנת פתיחה דרמטית של סרט או סדרה. בשעת בוקר מאוחרת צילצלה אליה אחותה הקטנה ואמרה, "אמא יצאה לריצה ולא חזרה". אף על פי שאמא שלהן, תמי פנקס בן זאב, הייתה בת 56 בלבד, בתה הבכורה הבינה מיד את משמעות המשפט. היא זינקה למכונית עם גיל לנדאו, בן זוגה שכבר הפך לבעלה, והם טסו לקיבוץ עין כרמל, שבו גדלה.
"דום לב", היא מספרת. "עד שהגענו לקיבוץ, כל הקיבוץ כבר היה בבית שלנו. אמא, פסיכולוגית במקצועה, הייתה הכותל המערבי לאינספור אנשים. פעמיים בשבוע היא עשתה יוגה ושלוש פעמים בשבוע יצאה לריצת בוקר בים. אין לי מושג כמה קילומטרים היא נהגה לרוץ, אני רק יודעת שהמסלול שלה היה עד לגבעה השלישית ובחזרה. מישהו מצא אותה בחוף. הניתוח שאחרי המוות קבע שהיא נפטרה במקום ויש בזה משהו מנחם. אמא הייתה רוצה למות ככה, במקום האהוב עליה, בלי לסבול, כשהיא לבד".
שנה וחצי אחרי, פנקס (29) כבר מסוגלת לשחזר את היום הנורא ההוא בעיניים שיבשו מדמעות. בפרק הזמן הזה, במקביל להתמודדות עם החסר, היא נצפתה על המסך בשלוש סדרות שלדבריה נשלחו אליה על ידי אמה: "שבאבניקים" (עונה שנייה, בתפקיד החילונית) "מי הבוס" (סיטקום עם מריאנו אידלמן וליאת הר־לב, בתפקיד הבוסית הצעירה שנאלצת להעסיק אותם מפני שהיא עדיין קטינה) ו"פלמ"ח" (בתפקיד יעל, מפקדת יחידת הנוער) שבכותרות הסיום שלה שמה מופיע גם כתסריטאית.
"תמיד אהבתי לכתוב", היא מצטנעת. "בעבודת השורשים שלי הצהרתי שאני רואה את עתידי כשחקנית וכותבת. למדתי תסריטאות ב'מנשר' ובסוף העונה הראשונה של 'פלמ"ח', כשקפצתי לחדר העריכה כדי להקליט משהו, הבמאי שאל אותי, 'תגידי, היית רוצה להצטרף לצוות הכותבים?' בלי למצמץ עניתי, 'תגיד לי, אתה אמיתי? ברור שכן'. השאלה שלו לא נבעה משומקום, הוא ראה אותי מעלה רעיונות על הסט, אבל בעיניי זו דרישת שלום מאמא. פעמים רבות היא אמרה לי, 'בנאדם צריך שתהיה לו תחושת מסוגלות ביותר מתחום אחד, אל תשימי את כל הביצים שלך במשחק כדי שתשובות שליליות באודישנים לא יורידו לך'. עכשיו, כשאני יושבת בחדר העבודה שמשותף לי ולבעלי, אני מול הלפטופ והוא במחשב של מוזיקאים, אני בטוחה שאמא רואה אותי ושמחה בשבילי, אבל המבחן הגדול יחכה לי בפרמיירה של המחזמר 'התחנה', כשאמא לא תשב, כמו תמיד, בשורה הראשונה. בהצגות הקודמות שלי, בשורה הראשונה ישבו ארבעה הורים".
ארבעה?
"כן. הוריי התגרשו כשהייתי בת שנתיים, ואני בכלל לא זוכרת את שלושתנו יחד, כמשפחה. הייתי הילדה היחידה בקיבוץ שחוותה גירושים. אחרי שנתיים כל אחד מהם נישא מחדש וכל אחד מהם הביא לי שני אחים. בהתחלה זה היה קצת מורכב, אבל כיוון שאמא ואבא הפכו לידידים טובים הפכנו למשפחה אחת גדולה".
סוג של התעלות
הקיבוץ העניק לה ילדות מקסימה. "המון ירוק ודשא. חדר אוכל, אבל בלי לינה משותפת. כיוון שבכל האזור לא היה חוג דרמה נרשמתי לבלט. אחר הצהריים אמרתי לילדים, 'בואו נעשה הצגה', שברתי ביצים על הקיר כדי ליצור תפאורה, ועד שהגענו לסוף המחזה שהמצאתי כבר שכחתי מה היה בהתחלה. בגיל 15 התחלתי לנסוע ברכבת, פעם בשבוע, לתל־אביב, למכינת הנוער של ניסן נתיב. בשבוע של שביתת רכבות חטפתי קרייסס נוראי. הכרחתי את אבא להסיע אותי לתל־אביב ולהמתין בחוץ עד סוף השיעור, שבו הרגשתי סוג של התעלות".
דקה אחרי שפשטה את המדים של מש"קית ת"ש היא עקרה לתל־אביב ונרשמה לסטודיו של יורם לוינשטיין. "עשיתי אודישן, התקבלתי בסטנד־ביי, ולא הבנתי למה. היום אני מבינה שלוקח לי זמן להיפתח, ושבהתרשמות ראשונית אני עלולה להצטייר כבחורה אסופה ושמורה וקרה, אנטיתזה לשחקן שאמור להחצין רגשות. שמעתי מה הוחלט וישר צילצלתי לאמא. בהיסטריה. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי 'לא'. אמא נכנסה למוד פרקטי, עזרה לי לנסח מכתב קורע לב ליורם ולמחרת, לפני שיורם קיבל אותו, הבוחנים נמלכו בדעתם והתקבלתי באופן רשמי ללימודי משחק. בשנה השלישית, הזכרתי ליורם את הסטנד־ביי והמכתב. הוא לא זכר דבר".
מה עשתה לך יממה בסימן שאלה?
"בגיל הנעורים בלעתי ראיונות עם כוכבים, ותמיד הירהרתי במשפט הנפוץ 'על כל כן אחד מקבלים עשרה לא'. היום, ממרומי גילי, אני רוצה לבשר לכל התיכוניסטים שחולמים להצליח, שזאת שטות מוחלטת. המשפט הנכון הוא 'על כל כן אחד מקבלים עשרים אלף לא'. אודישנים הם החלק הפחות כיפי של המקצוע ואני משתדלת להתייחס אליהם כמו אל ראיון עבודה. מה, כל ראיון עבודה מוביל לדיון על גובה המשכורת? העובדה שבמשך יממה הייתי על תנאי גרמה לי להתחיל את הלימודים בדרייב מטורף. רציתי שלא יהיה מורה אחד שיחשוב שאני בסימן שאלה. היינו כיתה מאוד חזקה, נתנו לנו להרגיש שאנחנו טובים והתחושה הזאת יצרה אדוות של אמביציה, ומאז שסיימנו את הסטודיו, לפני חמש שנים, כולם עובדים. חלק בבימוי או בהוראה, אבל עדיין בתיאטרון.
"היום, במיוחד מאז שאמא נפטרה, אני כבר לא מתנהגת כמו שחקנית טיפוסית. בעיניי, המקצוע הוא לא הדבר הכי חשוב בעולם וכל מה שכן או לא יקרה בו לא ישבור אותי. הדבר האמיתי זה חיי משפחה, אהבה טובה, אחים, חברים. החיים עצמם". היא מושכת בעגיל שמשתלשל מאוזנה, כמו קוראת את עצמה לסדר, ושוב מחייכת. "אף אחד לא סיפר לי ששבעה הוא אירוע ביזארי ומשעשע. אצלנו זה היה פסטיבל. הרגשתי עטופה ומוגנת והתמסרתי לזה, אבל ביום האחרון נפל לי האסימון. התחלתי להזכיר לעצמי את כל הדברים היפים שאמא ואני עשינו יחד וחשבתי, כמה טוב שאמא הספיקה לראות אותי על הבמה, וכמה טוב שהיא הספיקה להכיר את גיל ואהבה אותו נורא. וגם חשבתי על החיבוק האחרון שלנו, בשיא הקורונה, כשלא הצלחנו לשמור מרחק זו מזו. כולם אמרו שאנחנו עדיין מחוברות בחבל הטבור. היינו בלתי נפרדות. רק אחרי שסיימתי את הצ'ק־ליסט המחויך התחלתי לחשוב על כל הדברים שאמא ואני לא נעשה יחד. היא לא תרקוד איתי בחתונה. וכשאגיע לחדר לידה היא לא תחזיק לי את היד".
דייט על אמת
גיל לנדאו (36) הוא הגבר של חייה. תל־אביבי מבטן ומלידה. פזמונאי, מלחין, מפיק מוזיקלי, גיטריסט וזמר. לפני עשר שנים הקים את ההרכב "לולה מארש". אינדי פופ, באנגלית. חמישה חודשים אחרי שענד לה טבעת היא משחזרת את ההתחלה. "גרתי אז בדירה שכורה בבר גיורא, ראיתי אותו ברחוב וגיליתי שהוא גר בבניין לידי. משום מה הוא דווקא לא בא לי טוב. במשך שנתיים עשיתי לו חיים קשים. למה? בגלל שהייתי עסוקה בלרצות את מי שלא רציתי. רווקה תל־אביבית זה לא שוס. פעם מישהו שבר לי את הלב ופעם אני שברתי למישהו אחר. כשעברתי רצף של אכזבות איבדתי את האמון בגברים וכבר התחלתי להאמין שזה לא יקרה, שלא אתאהב. גם הישירות של גיל הרתיעה אותי. כשהוא הלך במדרכה, לכיוון שלי, מיהרתי לחצות את הכביש. אבל גיל לא התייאש. שלח לי קטעים מוזיקליים, חיפש סיבות לדבר. במקביל, חברות שלי ירדו עליי עם 'את חייבת לצאת איתו, הוא מדהים!' יום אחד נשברתי, החלטתי שאני נותנת צ'אנס לשכן, הוצאתי את הסלולרי כדי לשלוח לו הודעה ובעודי מקלידה הוא כתב לי, 'היי, שם. אם את אמיתית בואי נעשה דייט'. למחרת יצאנו ומאותו הלילה לא נפרדנו".
פנקס התאהבה גם בלהקה. "זו המוזיקה שאני הכי אוהבת. כשגיל מנגן בבית אני מקבלת ללב פסקול ענוג וחם. אחרי חמישה חודשים עברנו לגור יחד. לא בדירה שלי ולא בדירה שלו, אלא בדירה אחרת, בבוגרשוב, קצת יותר גדולה. רציתי התחלה חדשה. והקורונה נכנסה באמצע. כשגיל שאל אותי מה דעתי על הצעות נישואים פומביות הזהרתי אותו. 'אם אתה מעלה אותי לבמה זה הסוף שלך!' נכון, אני שחקנית, אני חיה על הבמה, אבל הצעת נישואים זה משהו יותר מדי אישי. בסוף הוא הציע לי על הספה בבית, כששנינו בפיג'מה. על הבמה, מול אלפי אנשים, הוא לא היה אומר לי את מה שאמר. אוף", היא נסדקת, "גיל איבד את אחותו לפני 13 שנה. דום לב בגיל 30 וקצת. הוא החונך שלי בנושא האבל. הוא נכנס לתפקיד הזה ברגע שקיבלנו את ההודעה שאמא לא חזרה מהריצה. גם כשבכלל לא דיברתי הוא הבין מה אני מרגישה. אני מעריצה אותו ואת המשפחה שלו על הבחירה שלהם בחיים. הם מספקים לי את ההוכחה שהחיים ממשיכים. הביטוי 'ממשיכים הלאה' צורם לי, זה כמו לנטוש את העבר. אני מסתפקת ב'ממשיכה'. והזמן לא משכיח ולא מרפא. כל כך עצוב לי שלא הגשמתי את החלום של אמא – להיות סבתא צעירה".
החתונה, שנערכה באחד משדות הקיבוץ, חודש אחרי יום השנה לפטירת אמה, לא הייתה עצובה. "כל מי שנכח בלוויה ובשבעה הגיע לשם והנוכחות של אמא הייתה מאוד חזקה. החבר שחיתן אותנו אמר שהעמידה שלנו מתחת לחופה מאפשרת למתים ולחיים להתאחד. אמונה יהודית. אז ביקשתי מהאורחים לפנות קצת מקום בשבילה. באיזשהו שלב אמרתי לגיל שאין לי אוויר וברחנו לפרדס. אחרי שבוע התחתנו בפעם השנייה, עם רב, בבית הוריו של גיל. בווידיאו רואים גם דמעות וגם חיוכים. כמו בחיים".
מסר מאמא
בחודשים הראשונים היא פגשה את אמא שלה ברחוב. "כל בלונדינית ומתולתלת שהלכה לפניי, עם הגב אליי, נראתה לי כמו תחיית המתים. שנה וחצי אחרי, אמא באה אליי בחלומות. אני שמחה שהיא מגיעה, בידיעה שבעוד דקה אתעורר ואגלה שאני לא באמת מחבקת אותה. שווה לי לחטוף את הכאפה בשביל הרגע שבו דמיינתי אותה איתי, מלטפת אותי כמו שנהגה לעשות בחייה, מהמצח עד לאף. יש לי יחסים מורכבים מאוד עם המוות. בגיל שמונה פחדתי להירדם, אחר כך פחדתי מטיסות, אני גם פוחדת מנסיעה מהירה בכביש. כבת להורים גרושים הבנתי, כבר בגיל צעיר, שמוות הוא פרידה ושיש לי פחד מפרידות. כשאמרתי לעצמי, 'את לא פוחדת למות, את פוחדת להיפרד' היה בזה משהו מעודד. היום אני אומרת לעצמי שאם הגענו לעולם לכל כך מעט זמן, כדאי שנחיה, ולא בחצי כוח. נחיה באמת. עד הסוף".
לגעגוע אין תאריך תפוגה. "במשך 28 שנה קיבלתי לווריד אהבה אינסופית. אמא תמיד אמרה לי, 'את יכולה, את מסוגלת'. מבט אחד שלה גרם לי להרגיש כמו וונדר וומן. לפעמים אני נעמדת מול המראה ומנסה לשחזר את המבט הזה, כדי שאוכל להעביר אותו לאחותי ובבוא היום לבתי. לגיל ולי יש עיניים חומות, ולמרות זאת אני מקווה שבתי הבכורה תגיע לעולם עם עיניים כחולות, כמו של אמי".
עד אז היא חולקת את כאבה עם העוקבים. "הכתיבה, בשבילי, היא כלי משמעותי לריפוי עצמי. עמוד האינסטגרם שלי הפך לקהילת יתומים. כשאני כותבת על אמא אני מרגישה כאילו עוד מישהו קיבל חלק ממנה. גם התסריט הראשון שלי, אם אצליח לסיים אותו, ייגע במוות. לא מזמן קפצתי לקולנוע ונפלתי על 'ארץ נוודים', שזכה בשלושה פרסי אוסקר. ראית אותו? זה סיפור על אישה שעוזבת את העיירה שלה אחרי מות בעלה ואיבוד מקור הפרנסה שלה. היא הופכת להומלסית, נודדת ברחבי ארצות־הברית, ומנהיג הנוודים מאיץ בה לאסוף חוויות וחברים כדי שביום מן הימים, כשתתאחד עם בעלה, יהיה לה מה לספר לו. הרגשתי שזה מסר מאמא. שמעתי אותה אומרת לי, 'תחיי, אביב, תבלי, תכתבי, בסוף תספרי לי מה עשית'. אימצתי את זה. יהיה לי מה לספר לה. הרבה".
לפנייה לכתב/ת 
