רק אחרי שנים הבנתי את הגודל של מה שעשינו, איך קבוצה קטנה של אנשים העלתה כמעט 90 אלף יהודים לארץ" – כך אומר מאיר (מישל) קנפו, שהיה המגויס הראשון והבכיר ביותר שבחר המוסד כדי להגן על יהודי מרוקו ולאחר מכן להעלותם ארצה. לציון 60 שנה ל"מבצע יכין" קנפו מספר על הפעילות של המחתרת היהודית במרוקו, העינויים הקשים שעבר כשנעצר בידי הבולשת המרוקאית והרגע שבו כמעט מת – למען המדינה.
ב־28 בנובמבר 1961 החל "מבצע יכין" להעלאת יהודי מרוקו, שנמשך עד 1964. המבצע הזה לא החל ביום בהיר אחד. קדמה לו עבודה חשאית, קפדנית ומחוכמת של המחתרת היהודית במרוקו, שפעלה במשך שש שנים בשיתוף המוסד, צה"ל והסוכנות היהודית. אחד האנשים שהובילו את המחתרת היה מאיר (מישל) קנפו.
הוא נולד ב־1935 בקזבלנקה והיה פעיל בתנועת הנוער הציונית בעיר. ב־1955, כשהיה בן 20, התעורר חשש לגורל יהודי מרוקו בשל המאבק על עצמאות המדינה והאנטישמיות שהתעוררה. קציני מוסד הגיעו למרוקו וגייסו צעירים לגוף חדש: המחתרת היהודית. "המחתרת בכלל לא הוקמה כדי להעלות אנשים לארץ, אלא כדי להגן על יהודי מרוקו", מספר קנפו, "כדי לעשות את זה היינו צריכים אנשים מקצועיים ורציניים. שלחנו צעירים לקורסים בשיתוף המוסד וצה"ל, וכך גדלנו".
לאחר כמה שנים הבינו המעורבים כי יש צורך להבריח את היהודים ממרוקו, שאסרה עליהם לצאת משטחה לאחר שקיבלה עצמאות. המחתרת, שזכתה לשם יחידת "גורן", החלה להכין את התשתית למבצע. ב־1961, כשהחל מבצע יכין, קנפו שימש כמפקד חוליית החוף להברחת יהודים. "ראש המוסד ביקש שנסייע ליחידה חדשה שהוקמה, 'המקהלה' שמה, שהייתה אחראית לעלייה החשאית. הם גייסו נהגי משאיות ונהגי מוניות שהסיעו משפחות אל החופים, ומשם הן עזבו בספינות מבריחים. אנחנו היינו אחראים לאבטחת החופים האלה. היינו ישנים שם ורואים אם מגיעים זוגות, דייגים, או כל דבר שעלול לפגוע במבצע. אם ראינו שיש נוכחות נוספת באותו חוף היינו פוסלים אותו. ככה עשינו בחופים בכל מרוקו. בכל פעם הספינות עזבו ממקום אחר", סיפר.
היהודים הוברחו ממרוקו לספרד בספינות דיג, שבדרך כלל היו מבריחים בהן וויסקי וסיגריות אמריקאיות. "זו הייתה פעולה ארוכה ומסוכנת", נזכר קנפו, "בלילה היינו מוסרים אותם לידי המבריחים, הם היו מעבירים אותם לערים סאוטה או מליה במרוקו, משם למלאגה בספרד, משם הם הועברו לגיברלטר שהייתה תחת שלטון אנגלי, ומשם הטיסו אותם למרסיי בדרום צרפת".
ב־1960 שכר המוסד את הספינה "אגוז" והשתמש בה להעלאת מעפילים ממרוקו. 12 פעמים היא עשתה את המסע בהצלחה. את הפעם ה־13 קנפו לא ישכח לעולם. "כמעט בכל מסע כזה עליתי לספינה לאחל נסיעה טובה", הוא מספר. "היינו עם מסכות על הפנים ובקושי היינו מדברים עם העולים כדי שלא יזהו אותנו. אבל בלילה ההוא היה איתי חברי מוריס, שזיהה את המשפחה שלו על הספינה וביקש להוריד את המסכה ולנשק את הוריו ואת האחים שלו. הוא הכיר לי את המשפחה שלו, התנשקנו והתחבקנו, ואחרי כמה דקות התחלנו את הנסיעה חזרה לקזבלנקה".
בשעה ארבע בבוקר אבד הקשר עם הספינה. למחרת בבוקר יצאה אונייה גדולה לחפש את הנוסעים, ויום לאחר מכן הוזעק לאזור חיל האוויר הבריטי. "שני מטוסים היו באוויר ואיתרו חלק מהגופות", מספר קנפו. "בספינה היו 44 עולים, אבל הם מצאו רק 22 גופות. עד היום הכאב עליהם לא עוזב אותי. רגע אחד נפרדתי מהם ורגע לאחר מכן ראיתי אותם מתים בארגזים".
הטביעה של הספינה הסגירה את העלייה החשאית. הבולשת המרוקאית החלה לחפש אחר האנשים שעומדים מאחורי ההברחות. אחד האנשים שנעצרו נשבר כתוצאה מהעינויים הקשים והסגיר את קנפו. "זה היה יום שישי, אחרי לילה שבו הייתי במבצע להכנת האונייה שהחליפה את 'אגוז', 'קוקוס'. הכנתי את היציאה הראשונה שלה ממרוקו עם עולים. הרעיון היה לצאת מעיר מסוימת עם זוג שלבוש כחתן וכלה, ורכבים שייסעו מאחורי המכונית שלהם. כך כולם יגיעו אל החוף בלילה וזה לא ייראה חשוד", הוא מסביר.
קנפו חזר הביתה בשעה ארבע לפנות בוקר. בשמונה קיבלה אשתו טלפון שמישהו מחפש אותו. "הוא לא השתמש בשם הקוד ולכן אשתי אמרה שמשהו נשמע לה חשוד. יצאתי מהבית ואני רואה את איש הבולשת המרוקאית. הכרתי אותו. הוא קרא לי 'מישל' כי ככה הוא הכיר אותי, שאל לשלומי ואמר 'באתי לעצור מישהו שקוראים לו מאיר קנפו', אמרתי לו: 'אני לא מכיר אותו' ויצאתי משם. אותו איש ניגש לשכנים שלי ושאל מי זה מאיר קנפו. הם אמרו לו: 'זה האיש שעכשיו נישקת'. הוא התחיל לרדוף אחריי והצליח לתפוס אותי", סיפר.
מאיר, שלצד פעילותו במחתרת היה מנהל מלון, הכיר הרבה שוטרים בעיר, אבל באותו יום לא היה מי שיעזור לו. "הביאו חוקרים מעיר אחרת", הוא מספר, "הם שאלו על ההברחות, איך אנחנו עושים את זה ומי עומד מאחורי זה. לא דיברתי. הם עינו אותי יום ולילה עד שלא יכולתי יותר ללכת. הם הרסו לי את כפות הרגליים. הייתי במצב קשה. ואז הם העבירו אותי לעיר שלהם, מקנס, כי חשבו שבקזבלנקה עוזרים לי".
במשך 21 יום התעללו בו במכות חשמל ובחבטות קשות, עד שאיבד את ההכרה ופונה לבית חולים. "אני זוכר את הפנים של הרופא", הוא מספר, "זה היה רופא צרפתי שהייתה לו עוזרת יהודייה. הוא אמר לה 'הוא כמו מת', והיא הבינה 'הוא מת'. היא התקשרה לראש הקהילה היהודית בעיר ואמרה לו 'יהודי מת בבית החולים', וכך המוסד חשב שאני לא בחיים. אני לא יודע כמה ימים הייתי שם. לא זוכר כלום. עד שיום אחד פתחתי עיניים ואז בא הרופא, נתן לי אוכל ושתייה, לאט־לאט קמתי – והחזירו אותי לבית הארור שבו התעללו בי".
בשלב מסוים הוא הועבר לתא של נידונים למוות מתחת לאדמה. בתא הקטן לא היה כלום מלבד בטון, בור ששימש לשירותים וברז מים. בקור נוראי הוא היה בלי מיטה ובלי שמיכה. לאחר כמה חודשים נשפט קנפו ל־42 שנות מאסר. בשלב זה אנשי המוסד ידעו שהוא בחיים והחלו לפעול כדי לחלצו. הם ידעו שהדרך היחידה לכך היא לחמם את היחסים עם מלך מרוקו. אנשי המוסד גילו שפעילי מהפכה במרוקו רוצים להתנקש בחייו כשהוא יוצא מתפילת יום שישי על סוסו הלבן. במוסד הניחו שאם ימסרו למלך את המידע החשוב הזה הוא ישיב להם טובה.
וכך היה. אחרי מאמצים קשים הצליחו אנשי המוסד להעביר את המסר למלך. ביום ההתנקשות המיועד רכב כפיל על הסוס. כשניסו לתקוף אותו, נתפסו המורדים. בתמורה ביקשו מהמלך שיאשר לקנפו ארבעה ימי חופשה מהכלא. הוא מעולם לא חזר לשם.
קנפו נמלט לצרפת ומשם עלה לישראל עם אשתו רחל ועם ילדיו. במשך 34 שנה עבד בסוכנות היהודית וסייע בעלייתם של יהודי לוב, שגורשו מארצם לאחר מלחמת ששת הימים. מיד לאחר עלייתו של חומייני לשלטון מונה לאחראי על הצלת יהודי איראן וקליטתם בארץ. הוא השתתף גם במבצעי העלייה של יהודים מפולין, רומניה, בריה"מ, סין העממית וצפון אפריקה.
מאיר ורחל חיים כיום בנתניה. יש להם ארבעה ילדים, תשעה נכדים ושבעה נינים. 60 שנה אחרי, קנפו מסתכל אחורה בגאווה: "כשאני עובר על הרשימות ורואה כמה יהודים יצאו כל חודש, אני אומר 'זה לא ייאמן'. איך קבוצה קטנה של אנשים הצליחה להעלות לארץ כמעט 90 אלף יהודים. חבל ש'מבצע יכין' לא מספיק מוכר היום בישראל. הקרבנו המון, הצלחנו למרות שזה נראה בלתי אפשרי, ולציין 60 שנה זו התרגשות גדולה. מדובר באירוע היסטורי למדינת ישראל".
