השפה ככלי שליטה

וונג'ק // ג'וזף בוידן - תרגום: רוית ליכטנברג יקותיאל - האם הגדולה - 125 עמ'

'וונג'ק' מתחיל בשפה זרה, בצלילים לא מוכרים: גימיק־וונדן־אינא? בשפת האוג'יבווה, שבט ילידי־קנדי משמען: אתה זוכר? ואכן, לפנינו ספר זיכרון. פרויקט הנצחה כפול.

המקור האנגלי של 'וונג'ק' נמצא בתרמיל הגב של קמיל שטוקפיש, מטיילת ישראלית בת 22 שנהרגה בבוליביה. דודתה והוריה החליטו לתרגמו, ואף לייסד הוצאה לאור לזכרה של קמיל, שהטקסט של בוידן הוא כנראה האחרון שקראה. הכותר שלפנינו כולל, מלבד הנובלה ודבר המחבר, את דבר המתרגמת — רוית ליכטנברג יקותיאל — שעסקה במלאכה הלא־פשוטה של תרגום הספר תוך שמירת הריבוד הלשוני שבו ומספרת את סיפור הוצאתו לאור, וטקסטים מאת הוריה של קמיל. האיורים העדינים אף הם מעשה ידה של האם. הקריאה בספר, אם כן, נושאת איתה תחושה של כניסה לחלל פרטי של אבל וריפוי, שיש להלך בו בזהירות ובכבוד.

גופתו הקפואה של צ'אני וונג'ק, ילד בן 12, נמצאה ליד פסי רכבת, ב־1966, אחרי שניסה לברוח מהפנימייה שבה שהה. כאלפי ילדים אחרים וונג'ק, בן שבט האוג'יבווה, נלקח מבית הוריו כשהיה בן תשע לבית ספר הנמצא מאות קילומטרים מביתו, כחלק מ"חוק חינוך החובה לילדי האינדיאנים" שנחקק ב־1884. על אף שילדים רבים מצאו את מותם לפניו בין כותלי המוסדות האכזריים, מותו של וונג'ק הצית את הדיון על המתרחש בהם ועל הנזק שהביאו על האוכלוסייה הילידית הקנדית.

בנובלה 'וונג'ק', שיצאה 50 שנה אחרי מותו, שוזר הסופר הקנדי ג'וזף בוידן את העובדות הידועות על שעותיו האחרונות של הילד, עם בדיון אקו־פואטי. 12 הפרקים נושאים שמות של חיות — בונה, זאב נהרות, ינשוף — כשהסיפור מובא לסירוגין מפיו של וונג'ק ומזווית הראייה של "מניתוס", מונח ילידי המייצג את כוח החיים הנמצא בכל, ישות אחת שהיא ריבוי, המוצאת לה משכנים ארעיים בתוך חיות וכוחות טבע שונים, במתים, בחיים והיא ההשתנות הנצחית עצמה. אמנם הפרקים המובאים מפי הילד מרגשים, אך הם מוכרים בסגנונם ואף מעוררים את ההתנגדות הראשונית המוצדקת לכתיבה מתיילדת. החלקים שבהם מדובררים הכוחות המלווים והשומרים על הילד במסעו חסר התקווה, מעניינים הרבה יותר: הם כתובים בגוף ראשון רבים, ויש בהם טון לא שגרתי, בוודאי לא לקורא חילוני מערבי: שמירה שאינה דאגה, ליווי שאינו סיוע, אמפתיה שאינה צער. "לצ'אני הצעיר כבר לא יימצא עוד חום עד אשר יפגוש את אחרון חברינו מאוחר יותר הלילה" (בהשתנות הנצחית אין ספוילרים. כולנו חיים ומתים בכל רגע) או "אנו, שהפכנו לקרציות, שמנים ומלאים, מוציאים את שינינו החדות מקרסולו וזוחלים לאיטנו מתוך מכנסיו הקרועים של הילד". במאמר של ד"ר צילה זן־בר צור המובא אף הוא בנספחי הספר, מפוענחות עוד רבות מהמסורות של בני האוג'יבווה הארוגות בטקסט. מעניין לציין שברוח הזמנים האלו, בוידן בהיר העור ששורשיו, ככל הנראה, הם איריים־סקוטיים, וזכה בין תאריו וכיבודיו הרבים גם בפרס על כתיבה ילידית, הואשם על ידי סופרים ומנהיגים ילידים בניכוס תרבותי ונאלץ להצטדק ואף להציג בפני קוראיו בדיקות גנטיות (שלא הוכיחו זיקה גנטית ל"עמים הראשונים").

'וונג'ק' נכתב מתוך זעם ואמפתיה, ואלו גם הרגשות שהוא מעורר בשעת הקריאה. המילים בו מעטות אך כבדות משקל, פיוטיות אך מגויסות למאבק למען הצדק. מה לקורא הישראלי ולסיפור העוול הקשה וארוך השנים שנעשה לילידים בקנדה? קורא שלא יעשה את הקישור בין העוול הזה למתרחש יומיום תחת הכיבוש הישראלי; קורא שלא יבכה על הוונג'קים שלנו — מפספס את כוח החיים הנצחי והמתגלגל של הספרות.

גלגול מעניין של וונג'ק מצאתי ביצירת הפרוזה הלירית היפה 'משירי פהמי נורין' של מורן שוב רובשוב, שיצא מוקדם יותר השנה בהוצאת תרסט. רבים קווי הדמיון בין שתי היצירות, ששתיהן מתארות בגוף ראשון בריחה של ילדים, מסע של חורבן אישי ותרבותי. פהמי, כמו צ'אני, נאנסת על ידי שוביה. כמוהו היא נעזרת בחיות וברוחות של חיות במסעה: "הסתרתי את הלטאה בתיק הגב" אצל פהמי נורין; "הגולגולת של העכבר בטוחה בתוך הכיס של המעיל שלי" אצל וונג'ק. גם פהמי מדברת את המניתוס, זכות השיבה של הטבע: "לחזור היא תנועת טבע/ תראו, גם החיות הולכות ובאות". שני הילדים מכירים במוות הקרב (פהמי: "עיניי נעצמות. בשביל אני לנדוד"; צ'אני: "אני הולך ללכת, אני"). שתי היצירות מדגישות את השימוש בשפה ככלי של הזרה ושליטה מצד הכובש, ושל זהות ועדות מצד הנכבש, אוצר פנימי יקר ערך. פהמי נורין יודעת שהרוע צריך שפה משלו: "הדבר הזה שלכם, אין לי מילה לזה, אני לא רוצה שתהיה לי". צ'אני וונג'ק מבטיח לא לאבד את שפתו, שהמורים במוסד החינוכי עמלים על הכחדתה. את מילותיו האחרונות הוא משמיע בשפתו: "אבא. נינדדה. לב. נינדה", בהתרסה ובערסול ילדי מנחם ומבעית. •