"לַיֹּפִי אֵין מִין וְלֹא מוֹעֵד וְלֹא מֶרְחָב וְלֹא גְּבוּלוֹת/ וְהוּא קַיָּם תָּמִיד לְעַצְמוֹ/ לֹא נוֹתֵן אֶת זֶה לְאַף אֶחָד, בְּקֹשִׁי לְעַצְמוֹ/ בְּקֹשִׁי עוֹשֶׂה הֲנָחוֹת לְיֹפִי כְּמוֹתוֹ/ אֲבָל גַּם זֶה עַד קַו הַיֹּפִי שֶׁרַק/ הַיֹּפִי, מְנֻתָּק מֵאָדָם שֶׁהוּא נִתְלָה בּוֹ,/ מַגִּיעַ אֵלָיו אוּלַי בְּצֵאתוֹ/ מֵהַיֹּפִי שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ" (יותם ראובני, מתוך 'בעיר ההגירה').
פנים רבות היו ליופי הנשקף מיותם ראובני. יופי המבט ויופי השפה, יופי לגעגועים ולאהבה ולמין ולחלום, וגם לכיעור היה יופי אליבא דראובני, גם בכאב ובאובדן. פעם אמר לי, "שנים ביזבזתי במרדף אחר היופי. שנים של בלבול ושל טירוף, חיפשתי וחיפשתי והוא שיחק בי, הוא שיחק בי היופי הזה, כמו שמשחקים בכלב לפני שנותנים לו ממתק. שב, תן לי יד, ארצה".
אני זוכר שהינהנתי בקשב רב, לא בדיוק הבנתי, וחזרתי איתו אל המקום שבו הכל התחיל, כפי שכתב: "הָיִיתִי הוֹמוֹ וְהָיִיתִי שׁוֹנֶה וְהָיִיתִי עוֹלֶה וְהָיִיתִי/ מִתְבּוֹדֵד". דיברנו על אהבה ועל נעורים ועל גילוי מיני ועל התרחקות מן החברה. כמו נזיר הסתגר בביתו ראובני, כמו נזיר שינן כתבים, תירגם וכתב; על התשוקה כתב ועל האהבה ועל מות אם בעיניו של ילד בן שש — ז'אן ריבן כך קראו לו בילדותו — שהביט אל השמיים וחיפש את המטוס הגדול שיבוא עם התרופה שתגאל את אמו מיסוריה, אבל שום מטוס לא בא. גם כשצרח ובכה המטוס לא בא.
בחוץ רקדו הצוענים, פיזרו כשפים וסיפורים, וגם עורבים וזאבים ובזים הגיעו, לימים הוא יכתוב עליהם בספריו — כולם אירחו לו לחברה, כולם היו שם ליד ז'אן ריבן הקטן וליוו אותו במסעו מכפר ביוולארי על יד נהר פרוט אל ארץ ישראל ודיונות החולות של אשדוד, שם נולד מחדש בשם יותם ראובני.
בשנים האחרונות ביקרתי את יותם מספר פעמים, בדירה הקטנה שאליה עבר באשדוד, לא רחוק מהים. ספרים כבר לא היו שם. שולחן הכתיבה ריק. בפעם האחרונה יותם ביקש שאביא עימי כמה ספרים לקריאה, אז ארזתי בתיק בד חמישה: 'אומללות שאינה מבקשת דבר' של פטר הנדקה, 'הטבוע היפה ביותר בעולם' של גבריאל גרסיה מארקס, 'הציפורים' של טאריי וסוס, 'מרד המציאות' של שטפן צוויג, 'ואת?' של נורית זרחי. יותם שכב במיטה בזמן שוורה — המטפלת הרומניה שהתגוררה איתו בביתו בשנים האחרונות — פתחה לי את הדלת. אז הכניסה כיסא עור מסתובב והציבה ליד מיטתו, שאלה ברומנית אם ארצה לשתות וסימנה בהרימה את ידה אל פיה. יותם ישן. שינה עמוקה אחזה בו, ולקול קריאתה של ורה פקח לרגעים את עיניו ושוב עצם.
דקות ארוכות שתקנו ודממה שררה בחדר. ורה פתחה את התריסים ומילמלה דברים. יותם הפנה מבטו אליי, אחר כך הזיז מעט את השמיכה העבה, ואמר: "אתה פה?" חייכתי ואמרתי, "אני פה". אז התיישב בכבדות על המיטה וביקש את עזרתי. לגם ארוכות מהקולה ותפס בפניו. "איך אתה מרגיש היום", שאלתי אותו, והוא ענה, "מה כבר יכול להיות". הוא שתק קלות והמשיך, "זה לא נעשה טוב יותר עם הזמן, כידוע לך".
ציטטתי לו שורה משיר שכתב, "כבר לא בימים שהיו לך רגליים כמו ג'ינגס חאן ואתה רצת לכבוש לך יעדים, גברים ונשים". יותם חייך. אז השתעל בכבדות, והסתכל מבעד לחרכי התריסים. "לא, כבר לא כמו ג'ינגס חאן", אמר. "וגם הראש כבר לא כמו שהיה ואני לא יכול להתרכז וזה הכי מתסכל. לא יכול לכתוב, לא יכול לקרוא. ואם זה ככה, למה לחיות. ההתקרבות האמיתית לאמת נעשית רק באמנות, בכתיבה. אין בחיים מלבד התקרבות לאמת. המוות הוא לא העניין, אלא המשכו של אותו תהליך ההתקרבות אל האמת. אני על הטיפולים האלה שמחזיקים אותי עדיין בחיים, ואני כבר הרבה זמן דוחה את המוות ומתחמק ממנו. ושלא תבין, הוא בא אליי כבר כמה פעמים בחיי, למשל כשהוא בא אל אמא שלי ולקח אותה, ואחר כך כשהוא בא אל אבא שלי ולקח גם אותו. פה ושם חברים במגפה אחרת שכבר לא מדברים עליה. אז מה?"
אתה כתבת על זה: "הנה המתים היפים שלנו, המתים היקרים שלנו, חוזרים מתים אלינו".
"כן, חוזרים מתים אלינו", אמר וחייך. לחייו שקועות וראשו חלק משיער. פעם הבטתי בבלוריתו השופעת לצידה בתמונה שמתנוססת על ספר שירים שיצא בהוצאת 'קשב'. אמרתי לו, "יותם, זה אתה". הוא חייך. אמרתי לו, "אתה יכול להאמין", ושוב הוא חייך כפי שחייך על מיטת חוליו באחד מביקוריי האחרונים, עיניו נצצו זיכרונות.
"כבר 40 שנה אני לא שותה אלכוהול ולא נוגע בשום דבר והגוף נוקם את נקמתו", אמר, "הגוף לא שוכח. תבין, אין לי הכנסות בכלל חוץ מהבטחות. תקופה מסוימת עוד חייתי משארית הכסף מדירת החדר שמכרתי בתל־אביב. זה אזל כמובן. הכל נגמר בחיים, גם הנעורים עוזבים אותנו וגם היופי עוזב. משורר חי עד גיל 20, אולי בטופ 25. אחרי זה הוא מת. אם לא מהחיים עצמם אז מבחינת השירה. יש קשר בין הנעורים לבין השירה. יותר מזה, הנעורים הם השירה. הם תופסים את הרגעי ואת הארעי, ואילו הזקנה, המבוגרים, אומרים משהו מקיף. אין לך שירה שמדברת על דברים מקיפים והיא עומדת במבחן הזמן. ולכן אני לא פוחד מהסוף כי הנעורים כבר עברו להם. רק קשה עכשיו לא לקרוא ולא לכתוב, לא להתקרב כל יום אל הדבר האמיתי, היחיד, שנותר בעולם הזה. כי מה הם החיים בלי התקרבות אל הדבר הזה, אל האמת שבמילים".
• • •
תחילה התכתבנו. על הנעורים ועל השירה, הכתיבה והתרגום והביקורת, על הוצאת 'נמרוד' שהקים בעצמו, ועל בדידות ועל חיי משפחה ועל ההזיה. שלחנו שירים זה לזה, נפגשנו אחת לכמה שבועות, פה שיחה על עיתונות, שם שיחה על הילדות כמהגר הומוסקסואל. כעבור שנים ערכתי את ספר שיריו האחרון 'בעיר ההגירה', שיצא בהוצאת עם עובד — מעין תחייה רגעית אחרי שנים ארוכות של שתיקת שירה. כשסידרנו את הקובץ אמרתי ליותם, "למרות הזעם, למרות הכאב, למרות הגעגוע — הספר ייפתח באהבה". וכך הוא כתב בשיר הראשון: "בְּאַהֲבָה נִפְתַּח, כְּמוֹ דְּגוּלֵי קוֹדְמֵינוּ/ הִנֵּה תִּרְאוּ אֵיךְ הִיא חוֹלֶפֶת/ בִּיעָף".
'בעיר ההגירה' הוא יצירה מונומנטלית, נוגה ועשירה בדימויים, העוסקת בעלייתו של ראובני אל החולות ואל אשדוד, באובדן האם בילדותו, באובדן השפה, בתסכול האב, בגילוי המיני, ביופי ובנעורים שמתעוררים כמן דחף הדוניסטי. וגם בזקנה ובהשלמה הכואבת עם הגוף ועם הזמן ועם המעשים. לכאורה, כל הדברים שמהם נבראה יצירתו של ראובני, מתחילתה בספרו 'בעד ההזיה' (1978) — קובץ הסיפורים הקצרים, הווידויי והאישי ביותר — ועד השירים שנכללו ב'דיווח מתוך התרחשות' (1979) ו'עצב שנאגר בחלום' (1982). היו גם 'האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן' שהיה מועמד סופי לפרס ספיר, ו'אשדודים' החוזר לעיר של שנות ה־70. ובין לבין, הוא ישקוד על 'פשר המעשים' — רומן בן שבעה חלקים העוסק באנשי ארץ ישראל מתחילת המאה הקודמת.
"אני ירדתי למחתרת כדי לכתוב את הספר הזה", אמר לי באחת הפעמים. "שילמתי על זה את המחיר, וידעתי שאשלם על זה את המחיר. מפני שהפרסום שלי היה בעיקרו בגלל סיפוריי הקצרים, הריאליסטיים, או השירים בתחילת הדרך. ופתאום אנשים לא הבינו לאן הפלגתי".
אמרת בראיון לרפי וייכרט שאיש לא שם לב לזה, למעט אדם ברוך ושאול סתר שכתבו עליך דברים טובים.
"לא שמו לב, בהחלט. אנשים חולמים ומנסים לתת פרשנויות שונות לחלומות ומנסים להגיע אל המעבר, אבל שוכחים את המעשים. ואני רציתי להבין את המעשים".
הוא פרץ לשמי הספרות בסערה. תחילה פירסם בכתב העת 'עכשיו' בעריכת גבריאל מוקד, אחר כך במדורי הספרות בעיתונים. ב־1978 כתב דן מירון על קובץ סיפוריו: "שמו של יותם ראובני הוא אולי הבולט והמושך בין שמות המספרים הצעירים". 'בעד ההזיה' העלה את ראובני מיד לשורה הראשונה של הכותבים. הוא הוגדר "חדשן", "נועז", "פורץ דרך". לא רק בגלל העיסוק בהומוסקסואליות, שנחשב לחריג ונדיר באותם ימים. אלא בעיקר בשל המגע החשוף בכאב על שלל גווניו.
המוות, במובן מסוים, נכלל אצל ראובני גם ברגעים שלא היו אובדניים במהותם, אך אופיינו במרקם של התאיינות. באחד הקטעים הממוטטים האלה אפשר להבין עד כמה שורשי היה האובדן הזה, וכמה התעצם בכל פרט בחייו. וכך הוא כותב בשיר קינה ללא כותרת: "גם אם עברו שישים שנה מאז מתה אמי/ בשבילי כל יום הוא היום/ שבו מתה אמא שלי/ בלי שתספיק לראות אותי מאושר/ בכפר שלנו שעל הנהר פרוט. בלי שתספיק לראות/ את השיר הראשון שפרסמתי בדפוס/ בלי שתראה איך נעקרתי והייתי למהגר/ בלי שתראה איך היה לי טוב/ בלי שתראה איך היה לי רע/ ואיך הייתי בוכה על הכר בחלון/ שפנה אל מגרש הזאבים, בוכה/ שאמא מתה ולא תשמע אותי ולא תראה".
האובדן הוא מצב יומיומי. הוא אמנם נקבע בתאריך ייעודי, בשעה מסוימת, כפי שנהוג לכתוב בתעודת הפטירה או ברישומי בית החולים. אך עבור ראובני הילד, האובדן רק התחיל. מכאן והלאה, כל רגע בחייו — האושר והכאב, משבר ההגירה והשפה, אפילו השיר הראשון שפירסם בדפוס — יהיו חיים מהולים במוות.
• • •
והיו גם ויכוחים מעצם סלידתו, או יותר נכון אי־שייכותו, לכל קהילה שאליה סופח בעל כורחו: הספרותית, ההומואית, התל־אביבית, האשדודית. יותם לא רצה להיות נציג של אף אחד, לא רצה שידברו בשמו. פעם התווכחנו סביב שיר שכתב והתבטאותו על נושא הפונדקאות להומואים. כששאלתי מה כל כך מפריע לו במחאה על האפליה בחוק הפונדקאות, ענה: "אני מרגיש שלא אוכל לשתוק כאשר מציגים הומואים כמשפחות של גזלני רחמים".
אחר כך הוסיף בראיון: "הומואים מרגישים צורך להיות כמו כולם, רוצים משפחה, וזה מנוגד לתכלית ההומוסקסואלית שהיא קודם כל לא להוליד. לא כי אי־אפשר. תמיד היה אפשר, והומואים ולסביות עשו את זה לאורך ההיסטוריה בכל מיני הסדרים. אבל יש תכלית לחיים ללא משפחה וילדים. ומה שקורה עכשיו זה שמיעוט קולני שחושב שהוא רוב אוסף לצידו כל מיני מפגינים מקצועיים ודורש שוויון. אבל אין באמת שוויון".
והיו גם רגעים אחרים, פלאיים, שכמו נלקחו מתודעה מקוטעת. משפטים, פרגמנטים, שירה, שנזרקו לחלל האוויר בזמן שישבנו שנינו שותקים, פעם אל מול הים, פעם פנים אל פנים ב'קופיקס' בקצה רחוב רוגוזין באשדוד. "אני מתגעגע להיות שוב צעיר", אמר. ופעם אחרת, "זה הזכיר לי נעורים פראיים, סתומים, לא ברורים, שכמבוגרים אנחנו רק מנסים לפענח אותם". ונוכח תרגום של ערן צלגוב לשיר של לורקה: "הפלא. אני אוהב לקורא את לורקה בעברית, רומנית, צרפתית, אנגלית", אמר. "מיד מזהים שזה לורקה. יש משהו בסדר המילים, בירח, בשושנה, בסכין".
והייתה פעם אחת על כתיבת שירה. "אין לי דעה על השירים שלי. כלומר, אני כותב והולך הלאה. מה אוכל להגיד על דברים כאלה? אני רק עושה מה שאני צריך לעשות, לא להתנגד למילים, לא להתחכם איתן, לא להמציא, לא להזיע, לא לפחד משתיקה של ימים רבים. לפעמים, האמן לי, אני קורא טקסטים שלי ואני לא מאמין שאני כתבתי אותם. תבין. אני אדם פשוט, אין לי אפילו בגרות, הכל בא לי ממילים־ספרים. אני משער, כמו שמועה, שיש לדבריי ערך, אבל זה חייב לבוא ממישהו אחר, מחוצה לי. אני חייב תגובה של קורא. הרי לשם כך אני מפרסם".
יותם שתק מוקדם מדי בשירה ודיבר מהר מדי בפרוזה. "הייתי צריך להתפרנס ובשירה אין פרנסה", אמר לי. אף על פי כן הוא לא נטש את הליריקה הייחודית והעשירה שלו; משפטים הנמשכים כגלים, מלאי מבט וחמלה. כששאלתי אותו איך הוא כותב שירים ואיך הוא יודע מה השיר הנכון, ענה: "אני חושב ששירים קיימים כמו מעין עוברים, מכוסים, ולפעמים אני חושף אחד או שניים מהם. איך דווקא 'עוברים' מסוימים נחשפים? אין לי מושג. אולי כיוון שנאמרה מילה כזאת או אחרת שעוררה אצלם את דחף ההיחשפות. לכל העוברים יש פוטנציאל להיחשף אבל לא כולם מתעוררים מספיק כדי להיחשף. אבל רק אמרת בשיחה הקודמת בינינו את שם כפר ילדותי ביוולארי, והנה נולדו שירי הילדות האלו".
הוא הכיר את הנפשות הכתובות שלו, הוא ידע אותן כפי שמעטים מן הכותבים ידעו את דמויותיהם; על הבדידות ועל הכאב ועל הנחמה והתקווה, כמו במשפט הזה מתוך הסיפור 'מקום פרא מקו מרוחק': "בעננים אין תשובה. באדמה הרטובה שעליה יורד עכשיו הערב אין תשובה. בעצים המצטופפים בין עליהם מפני הצינה אין תשובה. וגם בי, עד כמה שאני יודעת, אין תשובה. רק הדומייה הזאת הניגרת על שדיי, כאילו הייתה מים, והרוח המתחזקת, והחושך יורד בלי הרף. ואין בי פחד. רק דומייה כאילו חמדת השמש באה עליי כפי שהיא באה כשאני שוכבת בשדה ובחושך שלפניי".
בימים האחרונים עוד הספקתי להעביר את ארכיונו למכון גנזים. יותם העביר לי את כתביו האחרונים, את מחזור השירים שטרם פירסם בתקווה שיתפרסם כספר. נשאתי את התיקים והמסמכים מאשדוד לבית אריאלה בתל־אביב, וחשבתי על מה שאמר לי פעם בהקשר של כתיבה וזיכרון. "מכל השירים מעטים ייזכרו. נפעם אני כותב לך את הדברים האלה, אלעד יקירי", כתב לי באחת ההודעות, אחרי קריאתי בסיפורי 'בעד ההזיה'. "אתה שירת בצוללות, אז אתה יודע מהי לבדות ואתה גם יודע מהי לא־לבדות. ואני קראתי את הדברים שכתבת לי עכשיו כצעיר בתוך צוללת, וחשבתי על הצוללן הצעיר הזה שקורא את ספרי בתוך צוללת מתחת למים. התרגשתי כאילו זה קרה היום. יש טנגו מפורסם ששמו 20 שנה זה כלום (בין אוהבים) שלא לדבר על ספרות. העובדה שאתה ואולי בני־דורך מגלים את הסיפורים שלי עכשיו, מסעירה את נפשי. זהו הזיכרון". •
