הטבח הנשכח של יהודי לוב

133 גברים, נשים וילדים נרצחו בארבעה ימים בחודש נובמבר 1945 בפרעות ביהודי לוב. טבח אכזרי שביצעו תושבי לוב המוסלמים בשכניהם היהודים בעיר הבירה טריפולי ובכפרים בסביבותיה. בשיח ההיסטורי ובתוכניות הלימודים הפרעות כמעט שאינן קיימות, אבל אצל אלה ששרדו את הטבח, וראו אותו בעיניהם, הוא נוכח מאוד עד היום.

בשבוע שעבר נערכה העצרת לזכרם של הקורבנות, במלאת 76 שנים לפרעות, באנדרטת הזיכרון שהוקמה בנתניה ליד בית הכנסת אח"י דקר של עולי לוב. את הקמת האנדרטה יזם באמצע שנות ה־90 חי רובין בניוטה ז"ל. בנו, דורון (דידי) רובין, מספר כי אביו גדל כנער בטריפולי, וכשעלה לארץ תמיד דיבר על הפרעות על אף שבני משפחתו לא נהרגו בהן. "היה חשוב לו שיהיה מקום מרשים ומכובד שבו יוכלו להנציח את זכר הנרצחים, זה היה החזון שלו".

ב־1945 שלטו הבריטים בלוב לאחר שכבשו אותה מידי האיטלקים במלחמת העולם השנייה. יעקב חג'ג'־לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר בארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, שסבו משה פלח־קיש נרצח בפרעות, מסביר כי הרקע להן היה שילוב של משבר כלכלי, לאומנות ערבית, התנהגות הבריטים שהיו מושפעים ממה שקורה בארץ ישראל והתפשטות הפעילות הציונית בלוב שהייתה למורת רוחם של הערבים.

בנובמבר אותה שנה התקיפו בהפתעה גמורה המוני פורעים ערבים מוסתים את היהודים בטריפולי במוטות ברזל, בגרזינים ובפגיונות, תוך העלמת עין ואוזלת יד של הבריטים, שהתערבו רק כעבור ארבעה ימים. באחד המקרים בעיר העתיקה שלף יהודי אקדח כדי להגן על משפחתו והרג את אחד הפורעים. התפשטה שמועה שהמופתי נרצח, והפרעות גלשו לכפרים מסביב. התוצאות, כאמור, היו קשות: 133 הרוגים, משפחות שלמות שנטבחו, כ־400 פצועים, תשעה בתי כנסת שנשרפו, אלפי יהודים שנותרו ללא בית ואיבדו את מקור פרנסתם, ועוד אלפים שנטשו את הכפרים והגיעו אל הקהילה בטריפולי.

"שרפו את כולם". רינה ברדה | צילום: שרון צור

משא לוב

מסיום מלחמת העולם ועד העלייה הציונית הגדולה של יהודי לוב לישראל, עם הקמת המדינה, התחוללו שני פוגרומים תחת השלטון הבריטי. מלבד נובמבר 1945 אירע גם פוגרום ביוני 1948 (נרצחו 14 יהודים, ואז כבר פעל ארגון ההגנה היהודי בלוב). פוגרום שלישי, ביהודים שנותרו בלוב העצמאית, התחולל בזמן מלחמת ששת הימים ביוני 1967 (נרצחו 17 יהודים).

המשורר פרופ' יוסי גמזו, שנפטר בשנה שעברה, נחשף לפני כעשור לפרעות האלה וכתב את "משא לוב", כדי להזכיר ולשמר לדורות הבאים את מה שאירע ליהודי לוב. וכך כתב בתחילת הפואמה:

"האנגלים אמרו מעליש, אין דבר". לידיה חיון | צילום: אביגיל עוזי

"וְרַק אֶת מַשָּׂאָהּ שֶל לוּב, אֶת רֶצַח יְהוּדֶיהָ

בִּידֵי הָמוֹן בְּרוּטָלִי בִּשְלוֹשָה פִּרְצֵי פְּרָעוֹת

אֵין אִיש זוּלָת יוֹרְשֵי הַנִּטְבָּחִים בָּהֶם יוֹדֵעַ

וּבֵין בָּנֵינוּ אֵין לָהֶם לֹא זֵכֶר וְלֹא אוֹת.

הִנֵּה לָכֵן אֲנַחְנוּ מְסַפְּרִים הַיּוֹם בְּרֶטֶט

אֶת מָה שֶלֹּא סֻפַּר לְתַלְמִידִים שֶל בֵּית רַבָּן

עַל קָרְבְּנוֹת סִבְלָהּ שֶל יַהֲדוּת גֵּאָה, לוֹהֶטֶת

שֶלְּעוֹלָם וָעֶד שוּב לֹא תְהֵא יוֹתֵר קָרְבָּן".

"חשבו שאני מת". יצחק דבש | צילום: אביגיל עוזי

יצחק דבש, בן 91 ממושב יציץ שליד רחובות, היה נער בן 15 בכפר תאג'ורה שליד טריפולי כשנפצע קשה במהלך המאורעות. כך הוא קורא לזה עד היום, "המאורעות". את הלילה ההוא לפני 76 שנה הוא זוכר היטב. "היינו בכפר 220 יהודים ומסביבנו אלפי ערבים. במשפחתי היו הוריי וארבעה ילדים. הפורעים חיפשו את הבית שלנו, כי אבא שלי היה איש עשיר וחשוב. הם הגיעו באותו לילה לבית והתחילו לשבור את כדי השמן והיין. כולם נמלטו בזמן, וגם אני פתחתי במנוסה, אבל עשרות ערבים רדפו אחריי עד שנפלתי. הם הכו אותי בגרזינים, בראש ובידיים, עד שחשבו שאני מת. אחר כך גררו אותי לבאר מים של הבהמות שהייתה במרחק 20 מטר וזרקו אותי לתוכה. כשהייתי בפנים ירו עליי שלוש יריות אקדח ובנס לא נהרגתי. רק ה' עזר לי".

יצחק מסביר שנחלץ בזחילה מהבאר, שהיה בה שיפוע, והגיע בכוחות אחרונים לבית סבתו, שם מצא גם את אימו. למחרת לקחו אותו במשאית לבית חולים בטריפולי. "הרופאים חשבו שאין מה לעשות איתי. הייתי פצוע קשה. הזעיקו עוד רופאים ונכנסתי לניתוח ועוד ניתוח. הייתי מאושפז במשך שנה".

האנדרטה בנתניה לזכר הקורבנות | צילום: יאיר שגיא

לאחר הקמת המדינה עלה יצחק לישראל, התנדב לצה"ל והתגורר עם משפחתו במושב שהוקם על ידי עולי לוב. במשך שנים לא רצה לספר את מה שעבר עליו כנער, ורק לעת זקנה נפתח בפני ילדיו ונכדיו והחל לתאר את הרגעים הקשים בחייו ואת השנאה שראה בעיניו.

לידיה חיון לבית משפחת מסיקה הייתה נערה בת 16 מטריפולי. גם היא מתגוררת כיום ביציץ, סמוך לביתו של דבש. "אני, אחותי ואחי חזרנו מביקור אצל בת דודה שלי", נזכרת לידיה. "זה היה בסביבות תשע בערב. הגענו למקום שנקרא סוק א־טריק, רחוב של חנויות. עצר אותנו מישהו ואמר שניזהר כי התחילו לתקוף יהודים. הלכנו בדרך אחרת, מסמטה לסמטה, עד שהגענו הביתה לחארה כבירה (השכונה הגדולה – ב"א), שלשם לא הגיעו הפורעים. אמא נשמה לרווחה ואמרה 'טוב שהגעתם, הורגים את היהודים'. בלילה באו לקרוא לאחי חיים כדי לעזור בקבורת היהודים שנרצחו. אמא פחדה עליו, והלכנו יחד איתו לבית ספר אליו הביאו את הגופות. זה היה נורא. משם לקחו אותם לבית העלמין וקברו אותם בקבר אחים".

לידיה מתארת את ימי הפחד. "הערבים שרפו בתים, שברו ויטרינות של חנויות. ראיתי את החיילים האנגלים עומדים מהצד ואומרים לנו בערבית 'מעליש', אין דבר".

37 יהודים נרצחו בפרעות תש"ו בטריפולי. בעמרוס נרצחו 38, בזנזור 35, בזאויה 13, בתאג'ורה 7 ובמסללאתה 3. ביחד 133 קורבנות של טבח חסר רחמים, שנמשך מכ"ח בחשוון ועד ב' בכסלו. בפרעות תש"ח נרצחו 14, ובפרעות תשכ"ז 17. בסך הכל 164 קורבנות.

סכין על הצוואר

רינה ברדה נולדה ב־1937 בטריפולי. היום היא מתגוררת עם בעלה שלום בגבעת אולגה. בזמן הפרעות הראשונות הייתה ילדה בת שמונה, אבל את מה שאירע באותו לילה בכפר זנזור, לשם הגיעה עם הוריה כדי לבקר קרובי משפחה, היא זוכרת כאילו היה זה אתמול.

"אבא שלי עבד בזנזור כסנדלר, ונסענו אמא רחל (לולי), אחותי הקטנה ואני לבקר אותו ומשם להמשיך לבית הדודה שלי מסעודה גויטע, אחות של אמא", מספרת רינה. "כשהגענו ליד החנות פגש אותנו ערבי שהתקרב לאימי בצורה מאיימת ואמר לה 'הערב הסכין תהיה על הצוואר שלכם'. אמא שלי דאגה מאוד כי לא היה איך לחזור לטריפולי. היא פגשה חברה ערבייה שהכירה בזנזור וביקשה ממנה לישון אצלה. זה לא היה רחוק מהחנות של אבא וממש קיר צמוד לבית של דודה מסעודה גויטע, שהתגוררה שם עם בעלה ותשעה ילדים. נכנסנו כמו גנבים בלילה, מהפחד שיראו אותנו".

רינה ממשיכה לתאר כיצד ראתה את הכרכרה של ראש הכפר עוברת ברחוב, ואיך המארחת הערבייה אמרה להוריה שכך הוא בעצם נותן את ההוראה לתושבים לתקוף את היהודים. "בתשע בערב זה התחיל. להבה גדולה עלתה מתוך הבית של דודה מסעודה. הפורעים הציתו אותו. כל מי שהיה בבית נהרג, פשוט שרפו את כולם - הדודה, בעלה והילדים. הניצול היחיד היה בן הדוד שלי, בצ'ו, שהיה מחוץ לבית באותו ערב. כשעלה לארץ הקים משפחה וגר לידי בגבעת אולגה. הוא נפטר לא מזמן וכל חייו סחב את הטראומה".

הזוועות התבררו למחרת בבוקר: 21 בני משפחת גויטע המורחבת נרצחו. בכפר נשחטו יהודים נוספים והגופות שלהם בותרו באכזריות מזעזעת.

רינה מספרת כי החילוץ של בני משפחתה נעשה בעזרת חיילים ארצישראליים מהצבא הבריטי. "יצאנו בשיירה, כאשר במשאית הראשונה היו ארגזים ובתוכם חלקי הגופות של היהודים שנרצחו. אנחנו היינו ברכב אחריהם. אני זוכרת את אמא אומרת 'ראיתי איך שמים אותם, את המתים, חתיכות־חתיכות, בתוך הארגזים'".

פדהצור בנעטיה, יו"ר מרכז "אור שלום" לשימור והנחלת מורשת יהדות לוב בבת־ים, פועל שנים רבות כדי להביא אל התודעה הציבורית את הפרעות ביהודי לוב. "הטבח הנורא לא זוכה כמעט להתייחסות. אין תלמיד בישראל שלא למד על פרעות קישינב או הפרהוד בעיראק. הטבח ב־1945 לא מצוי במקום בולט בספרי הלימוד עם יתר הזוועות. אנחנו חלק מההיסטוריה של עם ישראל, גם בפרעות שחווינו וגם בעלייה לישראל שנעשתה מתוך ציונות ואהבת הארץ".

במשרד החינוך, אגב, מדגישים כי פרעות 1945 בלוב נזכרים במסגרת נושא הדה־קולוניזציה במזרח התיכון והשפעות גורמים שונים על גורל יהודי ארצות האיסלאם. בנוסף, קיימת המלצה לבתי הספר לבקר במרכז מורשת יהדות לוב באור־יהודה.

במרכז המורשת הזה, השייך לארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, מוקדש חלק נרחב מהתצוגה לתיאור הפרעות ויש קיר הנצחה עם שמות כל הקורבנות. רפאל חיון, יו"ר הארגון, אומר כי הציבור מוזמן להגיע ולהתרשם מהמוזיאון העשיר ברוחניות, במידע היסטורי מקיף ובמסורת היהודית.

במרכזי המורשת וההנצחה ממשיכים לספר ולשתף את הציבור בסיפורה של הקהילה. בסידור התפילה "אור שלום" בנוסח יהודי לוב מונצחים לצד תפילות ימי החול והשבת גם שמות הקורבנות, ובראש חודש כסלו עורכים להם תפילת אשכבה בבתי הכנסת של הקהילה ומזכירים את שמותיהם.

בימים הקרובים ייצא לאור בהוצאת "אור שלום" ספר חדש, "אחריי צעד מלאך המוות", המבוסס על כתביו של כלפו סמיה (ג'רבי) ז"ל, שהיה בחור צעיר בפרעות 1945. "זה מסמך היסטורי שנכתב בימי הטבח, ומתאר בצורה ישירה את שהתחולל באותם ימים", אומר פדהצור בנעטיה.

בנוסף, נגבו במשך השנים עדויות מוקלטות ומצולמות מניצולים שזוכרים ורוצים לשתף, כדי שתישארנה לתאר את קורות קהילת יהודי לוב. "חשוב לנו לספר את מה שהיה", אומר הניצול יצחק דבש, "כדי שגם הדורות הבאים ילמדו מה קרה לנו בלוב". •