לא לוותר על המשילות

על טורקיה ושחרור זוג התיירים: כולנו שמחנו על שחרור בני הזוג אוקנין ושיבחנו את רשויות המדינה, שפעלו במהירות וביעילות לשם כך, ויישר כוחן. אך רבים מאיתנו תמהו על מצעד התודות הממלכתי לנשיא טורקיה, ארדואן, על שהואיל בטובו לשחרר מי שנעצרו על לא עוול בכפם. יש האומרים כי התודות היו דרישה של ארדואן. אם אכן כך, היה זה מחיר הכרחי, אף שהותיר טעם חמצמץ. ואולי קראו ראשי ממשלתנו את הפסוק בפרשת השבוע החולף, שבו אומר יעקב לעשו אחיו, המוחזק רשע: "ראיתי פניך כראות פני אלוהים". מכאן נלמד (בבלי סוטה מ"א ע"ב) כי חרף התנגדות חז"ל לחנופה, "מותר להחניף לרשעים בעולם הזה", והכוונה – במקום שאין ברירה. ועם זאת, יש מושג נשכח – כבוד לאומי. בהביטנו קדימה הוא ראוי להיזכר, גם על ידי המתכננים לטוס לטורקיה.

על המשילות: בעולם המשפט קיים המושג מכת מדינה. קרי, יש תקופות שבהן מתגבר פשע בתחום או באזור מסוים, ועל כן יש להחמיר בענישה, בתיקים הראויים, כדי להרתיע ולתרום לשינוי. חובת המדינה היא לשקוד על כך ששלטון החוק יופעל וגם ייראה. קו זה צריך להיות שווה לכל נפש ולכל מגזר. יש לכך רלוונטיות לאלימות בחברה הערבית, שאין לה קשר עם המאבק הצודק לשוויון למיעוטים. ראש אט"ל היוצא צוטט כאומר שתכנוני מלחמה צריכים שלא לכלול את ציר ואדי ערה, כי אינו שווה את השקעת המשאבים. דעתי שונה. בתקופה הקשה של אירועי אוקטובר 2000 נחסם כביש ואדי ערה. הייתי היועץ המשפטי לממשלה והדבר חרות במוחי כטראומה. הדבר אסור שיישנה. כביש זה, עורק מרכזי, חייב להיות פתוח תמיד, ביום ובלילה, ובשעת מלחמה חלילה – לתנועה צבאית, ללא כל הנחות. אל ייתן צה"ל גט למשילות המינימלית.

על מפעל חיובי בין ערביי ירושלים: תלמידה בקורס שלי באוניברסיטה העברית, וופאא איוב, ערבייה מהגליל, עומדת בראש מרכז ריאן, שעוזר לתושבי מזרח ירושלים בהכשרה מקצועית ובהשגת תעסוקה. בשמונה שנותיה בראש המרכז, הממומן על ידי משרד הכלכלה ועיריית ירושלים, בעידוד ראש העיר משה ליאון, הוכשרו כ־10,000 איש והושמו כ־5,000. מפעל חשוב מאין כמוהו. מחמם את הלב, גם כשאנו נאבקים בפיגועים ואבלים על אלי קיי הי"ד.

על חנוכה: נרות חנוכה האירו את חשכת חורף הגלות בתפוצות ישראל. הציונות הפכה אותם לסמל התחדשות, אור לאומי ועוז. שירי חנוכה ששרנו בגן הילדים לפני כשבעה עשורים מושרים על ידי נכדותינו ונכדינו היום. בשירות הציבורי זכורים לי אירועי חנוכה מיוחדים. למשל, בעת שיחות השלום בוושינגטון ב־1992 ביקשני השגריר זלמן שובל להדליק נרות בביתו במעמד מזכיר המדינה לארי איגלברגר. לאחר שסיימתי לשיר מעוז צור בקולי הצרוד ניגש אליי איגלברגר ואמר בחיוך: "חשבתי להתגייר אבל אחרי ששמעתיך החלטתי שלא". חג אורים שמח.