צבי אומר שגשמים כאלה...
בשליחות האסוציאטיבית / שלושה ימים ניסו בני משפחתה של גברת א' בת ה־73 ללמד אותה להחליק את החץ הנע בטלפון שדרכו עונים על שיחה, כדי להעביר אותה מטלפון מקשים לווירטואלי. אבל מה שנראה הכי פשוט לגידי בן החמש לא הצליחה האישה לבצע, כי אמרה שלהעביר את האצבע על המקשים זה אסוציאטיבית כמו להעביר את החיים ממנה והלאה. ואגב אסוציאטיבית מהמותן, זה מה שעשה בורא עולם בתהליך הבריאה, כשהעביר את האצבע מאסוציאציה לאסוציאציה, ממים לשמיים, לאדמה, עצים וחיות, עד שהגיע לבריאת אדם וחוה ועצר. שני אלה אולי לא ידעו להזיז את החוגה בטלפון, אבל הם רצו לדעת מאיפה באו ולאן הם הולכים ומזה בנו את המהלכים האסוציאטיביים של חייהם.
אנחנו חיים בעולם של תכלס. בטח בארץ הזאת שנעה מפיגוע ירי טרגי בירושלים, ועד קריאת ההשכמה השבוע של איציק סעידיאן לראות בעיניים את חבריו הלוחמים הטראומטיים. אבל התכלס לכאורה. כי עולם האסוציאציות מונח לפתחנו ואנחנו נעים בו כמו משוגעים.
טוסט היה מונח על המזווה. אפשר לאכול אותו? שאלתי את בתי כשבאתי לביקור. "רק שג'ימי לא יראה", אמרה, "כי הוא יקנא". ג'ימי זה הכלב שלהם. אני האבא. עדיין בחור אסוציאטיבי, כותב טור אסוציאטיבי ואסוציאטיבית רוצה להודיע לאמי שעשיתי השבוע חיסון נגד שפעת. "איך היה?" היא תשאל. אז קצת לא הרגשתי טוב, אבל למחרת אמאל'ה זה עבר.
הוואסח והכאסח / ילדים אסוציאטיביים בתיכון נקראו אז חולמים. וכשהתבקש תלמיד אחד בשיעור היסטוריה לדבר על נפוליאון וגלש אסוציאטיבית לבן־גוריון ולדני דין הרואה ואינו נראה, כינה אותו המורה "תלמיד הזוי". אבל מאידך באסוציאציות הזויות השתמשנו בקללות רודפות בחצר בית הספר (שהגיעו עד לספסלי הכנסת), ומצד שני באופן מוזר, האסוציאציות מעוררות המחשבה שלנו לא תמיד זכו להכרה בשיעורי ספרות והיסטוריה.
הנה הטלוויזיה עובדת מולי ואסוציאטיבית אני נגרר לפרסומת שבה אומר מישהו למישהו "שחרר את הוואסח". באלוהים אני לא מכיר אחד ששיחרר וואסח, כי מה זה וואסח בכלל? רק השבוע הבנתי שזה לכלוך. אבל סבבה. נשחרר למה לא? גם שיחררנו את ג'ימי בגינה בגלל הטוסט. בכל מקרה וואסח האסוציאציות בארץ גבר לאחרונה. וכשאנשים המשיכו לשחק באקדחים ולירות זה בזה במה שלא נראה כמו אקדחים טעוני געגועים, אלא משהו שמוביל מוואסח לכאסח.
הסבר מדעי לחיווט / ההסבר המדעי לאופן היווצרותו של קשר אסוציאטיבי טוען שמדובר בפעילות עצבית של רשתות שמתבצעת על ידי חיווט סינפטי (הצילו). החיווט הזה קושר כמו חוט בין זיכרונות שונים שנשלפים ממוח האדם. פסיכולוגים מיומנים עובדים דרך אסוציאציות כדי לפרק את ההגנות שתקועות בנו מהילדות. כי ילדות זה מקום שחוזר אליך אסוציאטיבית גם אם נדמה לך שכבר פירקת את הלגו שלו.
ראיתם ילדים שנתקפים לרגע ברצון להביע את עצמם מול כולם? "תשמע, תשמע, תשמע", הם צועקים ברגע מכמיר לב. ואז כשכבר מפנים להם מקום לדבר, יוצא להם המון אה אה אה... כי הרצף המחשבתי האסוציאטיבי עובד אצלם במהירות כזאת שהבחירה הפנימית בין איך ומה לספר מתרחשת לנגד עינינו.
אני הרוס על זה שגידי בן החמש אמר לי שהוא יעשה בדיקת אנטיגן רק אם אתן לו שני מיליון. שני מיליון מה? שאלתי. "אה אה אה... לא חשוב מה", אמר. העיקר שני מיליון בשביל לרכוש קלפי פוקימון שזה הטרנד האסוציאטיבי החדש של הילדים בארץ. פעם הדבקנו אלבומים של שחקני קולנוע וכדורגלנים ועכשיו הילדים מדביקים אסוציאציות של גיבורי וגיבורות על-לה יסטור.
ככה היא פריז / אין ספק שההמצאות הכי גדולות בעולם נולדו מרצף אסוציאטיבי של ממציאנים גאונים. ככה גם נולדות פוליטיקה, ספרות, ואפילו שירת ההיי־טק.
"אנחנו נוסעים לפריז", הודיעה בתי. ועפתי אסוציאטיבית לסלון של מיס איב (מונטאן), לפטריק ברואל שחקן, זמר וחבר ולמיו מיו שחקנית צרפתייה שאני אוהב. וכששאלתי את בתי איך פריז, כתבה משם: פריז נהדרת. אבל אני רואה מאוד את השינוי שהעולם עבר. הומלסים בכל פינה, ומול כל השפע והעושר עוני, ומקבצי נדבות יושבים מול חנות עוגות שכל עוגה נארזת בה כמו יהלום.
אז לקחתי עוגית לא יהלומית מהמקררית, התיישבתי בשאריות השמש על המדרגות, רכבת פריז סן ז’רמן עם מסי כנהג קטר, חצתה את הגינה הרמת־גנית, ואני בראתי לי מציאות אסוציאטיבית חדשה. כי לפעמים זה הדבר האחרון שנשאר לך בעולם הקשוח. זה לא עולה כסף. זה גם לא יתייקר כמו מחירי הדירות ואיש לא יעצור אתכם בעוון ריגול אסוציאטיבי מחשבתי.
חיים לא גמורים / אני טיפוס ששותה קפה עד הסוף, לעומתה שהיא טיפוס של כוסות לא גמורות שהיא משאירה על השיש. אז כוס לא גמורה זורקת אותי אסוציאטיבית לחיים לא גמורים. ועל חיים לא גמורים שוחחתי בוקר קסום אחד בטלפון עם אריק איינשטיין הגדול. זה היה נדיר, כי נענו אז במהירות אסוציאטיבית מוואזות על שולחן חורפי ועד פרשנות לשיר של אברהם חלפי, וכשנפרדנו בטלפון חשתי שהיה לי ולו לרגע חבר מרגש בעולם האסוציאטיבי.
טוב לא שרנו בדור ההוא היפ הופ ולא ראפ, שמה שמגדיר אותם בין השאר זו תנועה מילולית ברצף אסוציאטיבי מהיר. אבל גם לא נתקענו בשיחה וזרמנו חופשי. אריק היה מדהים במובן הזה. ועכשיו תגידו בינינו, האם לא הכי מבאס זה להיתקל באנשים ללא מערכת אסוציאטיבית בכלל? הם נראים משעממים, כבויים ונוגים כמו עץ לימון שלא זז ברוח או מכונת תקליטים ריקה באיזה בר נידח בארצות־הברית.
התנגשות ברקים / אסוציאציות יכולות להציל אותנו ממנטרות משעממות שחוזרות על אותם חיים משעממים. אסוציאציות יכולות להעיף לנו את השכל במהירות כמו ברקים שמתנגשים זה בזה בליל גשם, כמו פנטזיה של שירים של פלוטניק, טונה וריבו, או כמו שאדל מביאה אותי אסוציאטיבית להיזכר בחברה שהייתה לי בתיכון. לא כי הן דומות, אלא דווקא כי הן שונות.
במהלך הקריירה ביקשו אותי להסביר את המערכת האסוציאטיבית השירית שלי ולא הצלחתי. ולמזלי כשילדתי שורות אסוציאטיביות כמו "חתולים מחשבים את קיצם לאחור" או "תיקח שני בגדים ודוכיפת" (שהצחיקו אנשים), היה זה מנחם בן ז"ל שהיה מבקר ספרות מבריק שיצא בזמנו להגנתן. תשע נשמות לחתול המחשב את קיצו, הסביר מנחם, והדוכיפת היא הווייז של הציפורים ולכן תיקח אותה איתך למסע. והנה הסבר שלי: האישה מהתחלת הטור שנשארה לבד כי לא הצליחה לתרגם אסוציאטיבית את החץ בטלפון החדש, או האינדיאני הזקן והבודד שחצה את רחוב רש”י ברמת־גן והיה בעצם הומלס, מי הם בעיניי? הם גם החיים עצמם, אבל גם אסוציאציות של חיים.
26 בנובמבר / "היי, אנחנו עוברים ליוון", שמעתי מישהי אומרת, והירהרתי אם המערכת האסוציאטיבית שלה באתונה תהיה שונה מזו בארץ, וכשיגידו לה את המילה רה"מ יעוף לה בראש אסוציאטיבית דווקא השם יאניס ספרופולוס, מאמנה היווני של מכבי ת"א בכדורסל.
נהיה גשום, ומזל שמאֵי שם עדיין התנגן שיר של אריק איינשטיין שזרק אותי לחיים לא גמורים. כי אריק נפטר בתאריך שבו נולדתי, שחל השבוע (26 בנובמבר), ב־2013, שזה כבר שמונה שנים של געגועים לאיש ששר לנו את השורות הנפלאות העוברות אסוציאטיבית מנושא לנושא ב'סע לאט'. "צבי אומר שגשמים כאלה מזיקים לחקלאות ואני חושב כמה חם בבית", שר אריק הביתי, ואני נסעתי לאט, חציתי שלולית, וחשבתי שהחלק הקשה באסוציאציות זה להכיל אותן מבלי להשתגע.
לפנייה לכתב/ת 
