בתוך עמי אני יושב

סיפורנו מתחיל בנסיעה להופעה אי שם בגליל המערבי, ביישוב ששמו שכניה, שחגג באיחור יום הולדת עגול, והזמין אותי לשמח את תושביו. אני אוהב את הנסיעות הארוכות האלה. יש אמנים שיש להם נהג, כדי לבוא רעננים להופעה או משהו כזה, אבל אם אני נוסע עם עוד מישהו ברכב, נהג למשל, אני מרגיש דחף לשעשע אותו, וזה מעייף. אבל בנסיעות לבד, ובכן, את עצמי אני כבר לא מנסה להרשים. אני שם מוזיקה, המועדפת עליי היא מה שהבת שלי בחרה והכינה לי כפלייליסט, ויוצא לדרך. והדרך לשכניה ארוכה ויפה כל כך, אחח איזו מדינה יש לנו, באמת, היא כל כך נהדרת. אני מוכה יופי כשאני נוסע בשביליה, והנסיעות להופעות המרוחקות, יש בהן גם תמיד איזו שקיעה על אם הדרך, ואין שקיעה דומה לחברתה, לכל יום יש הדר משלו. והנה הקדמתי, כמו שקורה לי תמיד, אז המשכתי לנסוע עוד שלושה קילומטרים משכניה ונכנסתי ליישוב שנקרא מנוף (אני מת על השמות של היישובים האלה), וראיתי בכניסה למנוף ספסל יפה שניצב לבדו מול ההרים המוריקים, והתיישבתי שם ורווח ליבי. איזה ספסל מדויק, כמה אושר הוא הסב לי. צילמתי את הספסל והעליתי לפייסבוק בקשה ממי שמכיר עוד ספסלים כאלה חמודים ברחבי הארץ, שישלח לי.

החל מרגע זה החלה הפגזה ספסלית מדהימה על הפייסבוק והאינסטגרם שלי. מתברר שארצנו משופעת בפינות קסם. מכל רחבי הארץ שלחו לי ספסלים שממוקמים מול הים, או בצלע הר, מדרום ועד צפון קיבלתי תמונות שאי־אפשר להסביר כמה מרהיבות הן, ומהן ניבטים שלל ספסלים שאני רוצה לשבת על כל אחד ואחד מהם, ולגמוע את היופי שמולם, ללקט לנפשי את השקט שבסביבתם. במצפה בנטל, ובצאלים ובים המלח ומעל חוף בר כוכבא באשקלון, בכביש אלון ובמצפה מתן, בחוף הבונים ומעל הגלבוע, בשדה בוקר וגם ליד מודיעין במצפה נתן; באמת שפע של מעל אלף ספסלים שצופים אל נוף עוצר נשמה (מי שרוצה לצפות בחלק מהשפע הזה, שייכנס לאינסטגרם שלי, שמרתי בהייליטס מזכרת מהפרויקט). חלק מהספסלים הללו מקפלים סיפור מרגש על אדם שנפל או נפטר, ובני משפחה שבחרו כך להנציחו. אני שומר את כל האוצר הזה, אולי יום אחד עוד אעשה איתו משהו.  

עם או בלי קשר, נזכרתי השבוע שאבא שלי טס לראשונה לחו"ל כשהיה בן 40 בערך, וכולם מאוד התרגשו, זה היה באמת עניין גדול, כי לא היה מקובל אז באזור שבו גדלתי לטוס לחו"ל. אני חושב שבאופן כללי טסו אז פחות ובוודאי בבית של תורה, טיסה לחו"ל הייתה מקובלת רק לצורכי עבודה או שליחות. אבל אבא טס בענייני כשרות, וצילצל מצרפת להגיד שהגיע, וכולנו עמדנו ליד הטלפון ואמא שלי צעקה בטלפון הקווי: "נו חזקאל, איך בחו"ל? מה יש שם?" ואבא, שהיה בוגר ישיבת מרכז הרב ותלמיד חכם ולא היה לו עניין כלשהו בגולה הדוויה, הביט סביבו וענה: "כמה גויים, רחל, הכל מלא גויים". זה כמובן היה גם חלק מההומור שלו (לדווח שבחו"ל יש גויים זה מצחיק בעיניי), אבל הייתה בזה גם איזו אמת, הוא ביקש להגיד שזה לא המקום שלו. שהוא לא מתרגש. מה שאני מנסה לומר זה שהוא בטוח היה מעדיף את הספסל במנוף על פני כל פלאי תבל.  

ספסל זה נחמה. ספסל זה הרגע שבו אתה עוצר מלכת. ספסל זה הזמן שבו אתה מבין שאין בעצם טעם ואין גם לאן לרוץ. ספסל זה רגע שבו אתה מעדיף להתבונן פנימה. ספסל זה קריאת התיגר של הנפש בחיינו הממהרים, בלופ התזזיתי וחסר התכלית, במרדף אחרי הריק. הספסל נאבק בחומר.

והנה עברו כמה שבועות ואני בבית קפה בגוש עציון, ובחורה נחמדה בשם מיכל ניגשת אליי ומבקשת להודות לי על הפרויקט של הספסלים. מתברר שאחד הספסלים שהעליתי הוא ספסל שבנו אחיינים שלה לזכר אחיה, בסמוך להר המנוחות בירושלים. חזרתי לתמונות וראיתי אותו. זה ספסל שצופה אל המתים אבל גם אל החיים, הרי ירושלים הנפלאים נפרסים מול מי שיישב על הספסל במלוא עוצמתם, והם יספקו לו נחמה ופרספקטיבה. "אנחנו חיים בעולם בלי ירח", היא אמרה לי, וכל חמלה ואור נותנת לנו כוח לעלות מן הבור. "אהרון אחינו המתוק, אהרון גור", היא סיפרה, "נפטר רק בגיל 36 מחיידק טורף. היה דמות מוכרת בקהילת מבראשית, הותיר אחריו שלושה ילדים בגילי יסודי וגן, שעזרו בבניית הספסל לזכרו. היה יועץ חינוכי, לימד נערים לבר מצווה, התנדב בשומר החדש ועמד להתחיל להתנדב גם במשמר האזרחי. הוא גם היה מי שחיבר את המשפחה שלנו", היא הוסיפה לספר, "דאג שנהיה קרובים ומאוחדים". מיכל גם סיפרה לי שפתחו עמוד פייסבוק לזכרו כדי שחבריו יוכלו לספר עליו, וילדיו יוכלו להכיר אותו מעט כשיגדלו. ועמדתי ככה מולה כשהיא סיפרה על אח אהוב שהסתלק בגיל כה צעיר ודמעות זלגו מעיניי. והיא התנצלה על שהיא מצערת אותי, אבל לא היה על מה להתנצל, אלה החיים הרי, הם מלאים ביופי ובכאב, ואנחנו, כל שנותר לנו הוא לברך על הרעה והטובה והרעה, ולהכיר בכך שנוח לו לאדם שלא נברא משנברא, אבל הואיל ונבראנו, עלינו לעשות מעשים טובים.

יש שורה תחתונה למדור הזה, והשורה התחתונה היא שהמסע הזה של כולנו הוא מורכב וסוער, ויש בו המון טוב אבל גם עצב וקושי רב, ואת המסע הזה אי־אפשר לצלוח, אם לא מניחים ספסלים על אם הדרך. אז אני מבטיח לחפש את הספסל שמשפחתך הציבה לזכרך בסמוך להר המנוחות, אהרון גור, לשבת בו ולנסות לחשוב על הדברים שהיו חשובים לך וללמוד מהם.

נוח על משכבך בשלום.

שבת שלום.