מי יציל את האוכל שלי

אני בנאדם נורמטיבי, לרוב. לכן ניסיתי מאוד לפצח מה גרם לי להתחיל לחטט בזבל בשנתיים האחרונות. טוב, לא ממש לחטט בזבל. זה יותר "להציל מזון". נו, אתם יודעים, מזון ראוי למאכל שיורד מהמדפים בסופר ומפונה החוצה מסיבות שונות ומשונות. בקיצור, לא מעניין אותי הפח הירוק מתחת לבית שלכם. האטרקציה האמיתית היא פח הצפרדע מאחורי איפה שאתם קונים אוכל ומצרכים. ושם, ממש מתחת לאף שלכם, קורית כל יום המסיבה הכי טובה בעיר. ואתם לא מוזמנים.

ובכן, לאחר מחשבה מרובה הגעתי למסקנה שמקור ההתמכרות החדשה הוא בשורשיי הרומניים, ספק צועניים. צופן גנטי עתיק זה הטיל בי ובכל בני משפחתי מום: נטייה כפייתית לתחושת "אין מספיק אוכל". בין אם זה על השולחן בארוחה המשפחתית, מצרכים שיש במקרר בכל רגע נתון, או גודל הביס שנכנס לי הרגע לפה.

תחושת הפומו (חרדת החמצה) התמידית הציקה לי במיוחד בטיולי הבוקר המוקדמים שערכתי עם בתי התינוקת שנולדה לפני שנתיים. הטיולים התנהלו בעצלתיים בין חמש לשש בבוקר. הנפשות היחידות בחוץ בשעות אלה הן עובדי תברואה, נהגי הובלה והורים טריים מנומנמים. באחד הטיולים ראיתי בתדהמה איך 30 קופסאות תותים סגורות וחתומות נשפכות מפח הצפרדע של הסופר השכונתי אל לוע משאית הזבל. זה חזר על עצמו מדי בוקר, ולפעמים כמה פעמים בכל בוקר, וכל פעם עם מגוון אחר של פירות או ירקות. לפעמים גם מוצרי חלב. רוב המוצרים מרופדים במספר שכבות של פלסטיק, שלא רק מגן עליהם באהבה בשלב השינוע אל הסופר, אלא גם בנסיעתם, בדמי ימיהם, מהסופר אל בית הקברות ששמו "חירייה". ארבעה דורות של סבתות אגרניות זעקו "געוואלד!" מתוך עצמותיי.

מי שמכיר אותי טוב יודע שאני חתולה סקרנית, ואכן בתום כמה ימי התבוננות מהצד, לא יכולתי לעמוד מנגד והחלטתי להתקרב ולרחרח. עטופה ומוסווית במיטב מחלצות הטרנינג שלי, פלוס כובע ומסיכת קורונה, וכמובן שלוש שכבות של כפפות, נכנסתי אל האזור המוקצה: חדר האשפה של הסופר. מדובר בחדר לא גדול, צמוד לכניסת הספקים האחורית של הסופר, ובו קופסאות ושלטי מבצעים, וכמובן, גולת הכותרת: שלושה פחי צפרדע. ואם חשבתם שמה שבתוכם הוא בעיקר ניירות וניילונים, טעיתם.

פירות וירקות שלוקטו השבוע מפחים של סופרים במרכז תל אביב | צילומים: מאיה מרום

נוכחתי גם לראות שאני לא היחידה, ובחדר היו כבר כמה אנשים. רובם קשישים. הם, בניגוד אלי, לא הסתכלו ימינה ושמאלה והשקיעו יותר אנרגיה בלהעמיס. תיק־תק מילאו עגלתם: מלפפונים, עגבניות, תפוחים, תפודים, שלל ירוקים ארוזים, מיני מאפה, והמשיכו הלאה. רוב הסחורה ללא רבב. חלקה קצת כעורה, אבל בהחלט ראויה למאכל. משום מה, מישהו החליט שמקומה בפח הזבל ולא על מדף.

המשכתי להגיע מדי יום ביומו. הימים החזקים בקרב הקולגות החדשים שלי היו בעיקר שישי וראשון. כי בשאר הזמן יש להם מה לעשות בחיים, לא כמוני. באחד מימי החול הקדמתי ומצאתי כמה קופסאות תותים. אחלה סחורה וגם טרייה מהיום, רק שבכל אחת תקוע תות אחד עם עובש. והן אפילו היו מונחות על שרפרף ליד ולא נגעו בכלל בפח! מה, לא אקח? אך רכת הנפש שבי פתאום חשבה – מי אני, צפונבונית שכמותי, שאגזול ממישהו שיותר צריך? בטח עוד מעט יבוא מישהו וייקח. אז לקחתי רק אחת. כמובן ש־30 שניות אחר כך הגיעה משאית הזבל ובלעה לשובע את כל השאר. את תחושת האכזבה החליף מהר גל של תדהמה – איפה כולם? למה לא כל העיר באה ללקט את האוצרות האלה מהחדר האחורי? אני היחידה שעלתה על הפטנט הזה?

בנוסף, התברר שהחדר האחורי שמצאתי אינו היחיד. ברדיוס של קילומטר יש עוד שישה סופרים בגדלים שונים, שלכל אחד פח נדיב אחר, שמתמלא בשעות אחרות, ובאוצרות אחרים. לכל פח יש גם קליינטים קבועים אחרים, שלאט־לאט מתחילים לזהות אותי ולהגיד שלום. מהר מאוד החלה הדאגה לקופסאות התותים ולקרטוני החלב להדיר שינה מעיניי.

כבר ראיתי את מסלול ההידרדרות לנגד עיני. בדיוק ככה זה מתחיל. בהתחלה לוקחים מליד הפח, אבל רק אם זה לא על הרצפה. אחר כך זה בסדר גם לקחת מעל הפח, ואולי אפילו מתוכו, אבל רק אם זה על ערימה מעל קו המפלס שלו. ואחר כך זה יהיה בתוך הפח, אבל בגלל שזה עם שתי שכבות פלסטיק אז עדיין בסדר. ואחר כך זה לא יהיה ארוז, אבל זה לא נגע במיץ של הזבל או בשוליים, או שהזבובים היו בצד השני. רוב הנרקומנים הכבדים התחילו כאנשים נורמטיביים שלקחו איזו שכטה בקטנה. הם לא התחילו בלהזריק הרואין ישר ללבן של העין.

החצר האחורית של הסופר. "למרות שחלק מהעובדים ברשתות הם מעוטי יכולת בעצמם, לפי הנהלים אסור להם לקחת"

אין מקום על המדף

למה, ישאל אדם מן היישוב, מגיע אל הפח של הסופר אוכל שברובו תקין לגמרי, ולפעמים גם ארוז הרמטית, חתום, ובתוקף? או. אז פה נכנסים כל מיני שיקולים שאת הסופרים מאוד מטרידים ואותנו קצת פחות: א. אין להם מספיק מקום על המדף וכל הזמן מגיעה סחורה חדשה בלי שהם שולטים על הכמות (בעיקר במחלקת הירקות). ב. הסופרים החליטו שהצרכנים יעדיפו סחורה פרימיום במחיר פרימיום, ובצרור פטרוזיליה שעולה שישה שקלים לא יהיה אפילו עלה צהבהב אחד, גם אם שאר העלים מושלמים. תפוח עם כתם מוזר או בטטה עם צורה משונה, יושלכו כולם כי "אף אחד לא יקנה אותם". הסופרים החליטו שסחורה סוג ב' לא שווה התעסקות מבחינתם. ג. לא כל המוצרים יספיקו להימכר לפני שהם פגי תוקף, ואין מספיק כוח אדם כדי לעבור על כל מאות המוצרים המצוננים במקרר מדי יום ביומו. ולכן הסדרנים באים רק פעם בכמה ימים, וכשהם מגיעים, הם לוקחים טווח ביטחון קדימה, ויכולים גם לזרוק מוצר שיפוג תוקפו רק בעוד יומיים. וכך קורה שכשרובנו קצת מתבאסים לזרוק בבית את קופסת הקוטג' שנשכחה במדף האחורי – מתחת לאף שלנו על כל קוטג' כזה נזרקים בסניף עשרות, עוד לפני שהיה לנו צ'אנס לקנות אותם בכלל.

אגב, הסדרנים לא זורקים ישר לפח. לפי הסכמי הסחר עם היצרנים, יש לסרוק כל מוצר ב"מסופון" לניהול מלאי, וליצור רשימת זיכוי מסודרת לפסולים (מפאת תאריך תפוגה, או פגם כלשהו באריזה). אחר כך המוצרים עוברים לשבת להם בפינה בחושך, עד שאבא יבוא לקחת אותם. לפעמים הם בקירור, לפעמים לא. וכשאבא בא (נהג המשאית), הוא עובר על המוצרים אל מול הרשימה כדי לוודא שהכל תקין (כלומר שאף אחד לא לקח או מכר מאחורי הגב שלו מוצרים ואחר כך ניסה גם להזדכות עליהם), ואז הוא לוקח את הסחורה בחזרה למפעל, "להשמדה". לסופרים גדולים יש רשות להשמיד עצמאית בסניף.

על הצידוק בהשמדת מוצרי חלב עם תאריך תפוגה קצר עוד אפשר להתווכח, אבל אורז, קרקרים, קולה? החלטתי שלפני שאשתגע סופית, או לחלופין אמות מדיזנטריה, כדאי שאתייעץ עם מישהו שמבין קצת יותר בנושא.

"החברות עובדות לפי תקן מסודר. זה לא ג'ונגל. יש ערכים מיקרוביאליים מותרים לכל קטגוריית מוצרים", מסבירה מרינה רבינוביץ, טכנולוגית מזון שמתמחה בבטיחות מזון. "למוצרים רגישים הדורשים צינון, בודקים במעבדה את חיי המדף – מודדים חיידקים במוצר אחרי שהוא יושב תקופה מסוימת במקרר, ולפי זה מחליטים מה תאריך התפוגה שיודפס על האריזה. וזה צריך אישור של משרד הבריאות. אי־אפשר לשנות את התאריך בהתאם לגחמות מזג האוויר – הוא יישאר קבוע למרות שבחורף המוצר יכול להחזיק יותר זמן. אל תשכחי שפה זה לא אירופה. ישראל זו מדינה חמה, ושרשרת הקירור כאן בעייתית מאוד, ולכן חברות המזון חייבות לקחת טווח ביטחון בתאריך התפוגה. יש גם שונות ביכולת הקירור של משאיות ההובלה, בזמן שעובר בין פריקת הסחורה לסידור במקרר, אפילו בין דגמים שונים של מקררים. מקרר בלי דלתות, למשל, הטמפרטורה בחלק הקדמי שלו יכולה להגיע גם ל־15 מעלות ויותר".

אוקיי, אז אם יש נניח קוטג' במקרר שלי שפג תוקפו לפני כמה ימים. איך יודעים אם הוא מקולקל או לא?

"שולחים למעבדה".

הממ... לא יקרה. ובכל זאת?

"אם זה במקרר, וזה שבוע אחרי תאריך התפוגה, רוב הסיכויים שזה עדיין אכיל, אם זה טעים ומריח תקין, וזאת כל עוד זה אוחסן כראוי לאורך כל הדרך. אבל כאמור, קשה לדעת פה בישראל, כי אין כל כך אכיפה או מעקב אחרי הדברים האלה. במיוחד במוצרי חלב. התנאים גם משתנים בין יצרן ליצרן. בכל מקרה, אני ממליצה לאנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת (כמו נשים בהריון, קשישים, ובעלי מחלות אוטו־אימוניות) שלא לקחת סיכון ולא לאכול מוצרי חלב שפג תוקפם".

אוקיי, לי יש אחלה מערכת חיסון. אז נניח מצאתי בפח יוגורט שעדיין בתוקף וגם קר. לא טוב?

"מה זה קר? לבני אדם קר זה פחות מטמפרטורת הגוף. כשמוצר רגיש לקלקול מיקרוביאלי מגיע ל־10 מעלות, כבר אסור להגיש אותו לציבור. 15 מעלות זו כבר טמפרטורת השמדה".

ומה לגבי מוצרים שלא דורשים צינון? בינינו, מה כבר יכול לקרות לפריכית שפג תוקפה?

"חיי המדף מושפעים מאוד מ'פעילות מים' של מוצר, כלומר, כמה אחוז מים הוא מכיל. מוצרים אבקתיים, למשל (כמו קמח), לרוב מקבלים תאריך תפוגה של שנה אם אין חומרים משמרים, ואם יש, אז לפעמים שנתיים. הסכנות שנוצרות באבקות ובמוצרים יבשים שכאלה שפג תוקפם הן עובשים וחרקי מזון, אבל לא רק. מיקוטוקסינים הם עובשים שמפרישים רעלנים שעמידים בחום ובבישול, וזה רע מאוד".

אוף, די לבאס.

"אבל חכי. יש עוד משהו שמשפיע מאוד על התוקף, וזה כל הנושא של ריח, טעם, מרקם וצבע של מוצר. אלה דברים שלא קשורים בכלל לבטיחות המזון, אבל מאוד מדאיגים את היצרן: הקרקר יכול לאבד את הפריכות שלו, או ההפך – מוצר רך יכול להפוך להיות קשיח, הצבע שלו יכול להשתנות. היצרן לא רוצה שיאכלו את המוצרים שלו במצב כזה".

מרינה מעלה פה נקודה מעניינת – איך הצרכן אמור להבדיל בין שיקולי בטיחות מזון לשיקולי איכות? לשם כך, לכאורה, נועדו הנוסחים השונים של תאריכי התפוגה. במוצרים רגישים נרשם "לשימוש עד", ועל חלקם "תאריך אחרון לשימוש", ובכל שאר המוצרים מסתפקים ב"מומלץ/עדיף לצרוך עד או לפני". מחקר שבוצע על ידי אלמוג ליטמן, מאסטרנטית באוניברסיטת חיפה מצא, שכצפוי, רוב הצרכנים לא מבינים את ההבדל בין הניסוחים העקלקלים הללו.

בתחום הביצים המצב קיצוני במיוחד. כמות קרטוני הביצים, התקינות להפליא, שהצלתי מזריקה בשנה האחרונה מכעיסה ממש. במקרה אחד מצאתי בפח ערימה ענקית של קרטוני ביצים שהושלכו יום לפני המועד האחרון "לשיווק", למרות שנותר עוד חודש עד למועד האחרון "במקרר". מרינה ממהרת לצנן את הרוחות: "על ביצים, בשר, עוף, דגים וכל המוצרים הגולמיים מן החי חלות תקנות מחמירות יותר, כי הם מכילים חיידקים פתוגניים. לא חוקי למכור ביצים לאחר התאריך האחרון לשיווק".

זה מגעיל רק בהתחלה

פרספקטיבה קצת יותר מרנינה לכל הבאסה הזו קיבלתי מהילה הראל, מעצבת גרפית ופעילה חברתית, שמעבירה סיורים עירוניים לליקוט צמחי מאכל. הילה גם מעלה לפייסבוק באישון לילה תמונות בקומפוזיציות פוטוגניות של ירקות שהיא מלקטת מפחים של מרכולים בדרום תל־אביב. היא מודה שצימצמה כך משמעותית את הכמויות שהיא קונה. "אני מוצאת בפח של הסופר כמויות מטורפות של פירות וירקות. בלתי סבירות בכלל", היא מספרת. "בהתחלה סתם הייתי מצלמת את השלל כדי לעודד חברים שילכו לקחת. אבל שמתי לב שכשאני מסדרת את הכל יפה, התמונות מקבלות יחס אחר, יותר סקרני. אני מנסה קצת ללמד אנשים שהפח זה לא רק טינופת, אלא גם מקור לאוצרות".

איזה אפקט עשו התמונות שלך?

"קודם כל הן העלו מודעות לתופעה ההזויה הזו, שרוב הציבור לא מודע לה בכלל. לפעמים הן העלו יותר מדי מודעות – אחת הרשתות התחילה לחטוף אש על כל הכמויות שהם זורקים, והוציאו הוראה לעובדים לחכות למשאית הזבל ולזרוק ישירות לתוכה, כדי לא להשאיר ראיות בפח ושלא יוכלו לקחת. אנשים פה בשכונה קצת התעצבנו עליי בגלל זה. אבל אחרי כמה חודשים חזרו לזרוק לפח כרגיל. באחד הלילות מצאתי המון תותים בקופסאות סגורות, עדיין קרירים וצוננים, ובזמן שהעמסתי אותם לאופניים עבר במקרה ידיד שלי. זה עשה לו חשק לתותים, כמובן, אבל הוא סירב בכל תוקף להתקרב לשלל המטונף שלי, ונכנס לסניף כדי לקנות תותים 'נקיים'. אחרי כמה שניות הוא יצא בבאסה ואמר שאין. אמרתי לו: 'ברור, הם כולם פה! אם היית נכנס לפני עשר דקות היית קונה את מה שמצאתי עכשיו בפח'".

אז מזהים אותך ליד הפח? יש לך אמצעי הסוואה?

"וואו, מה זה לא אכפת לי שאנשים רואים אותי מחטטת בפח. להפך, אני מתה שישאלו אותי על זה. אני שמחה להסביר! להרבה אנשים המחשבה לקפוץ לתוך פח זבל היא הכי מלחיצה שיש. אני לא שופטת אף אחד שזה מגעיל אותו. לוקח זמן להתגבר על זה. היום אני יכולה לגעת גם במלון רקוב וזה לא יגעיל אותי".

ומה עם העובדים שזורקים את כל האוכל הזה? מה הצד שלהם בעניין הזה?

"הם בעיקר לא רוצים שיפטרו אותם. ההנהלות מציבות מצלמות אבטחה על הפח כדי לאכוף את הנהלים. אסור לעובדים לקחת".

את ההסבר לנהלים המכעיסים מספק גורם המעורה בענף הקמעונאות: "למרות שחלק מהעובדים ברשתות השיווק הם עצמם מעוטי יכולת ועובדי שכר מינימום, העובדה שהם שולטים על שרשרת המלאי, וחלקם אמונים על הזמנה ומיון הסחורה והשלכת פגי התוקף, יוצרת מצב של ניגוד עניינים – איך מנהל הסניף יכול לדעת שהעובדים לא זורקים ירקות רק כדי לקחת אותם לעצמם הביתה? או יותר גרוע, למכור בשוק השחור?"

עובדת רשת שיווק גדולה באזור המרכז, שביקשה להישאר בעילום שם, אומרת לי: "לעובדים אסור לשתף פעולה עם מצילי המזון. אסור אפילו להתקרב לפח אם אתה לא עובד ניקיון, ויש הנחיות לגרש אנשים שמנסים לחטט בפח. הבזבוז פה הוא רוחבי ושיטתי. זה לא רק מוצרי מזון. גם מוצרי הניקיון וההיגיינה – אם רשת מפסיקה לעבוד עם ספק מסוים, ואין הסכם החזרות, כל המוצרים ילכו לפח. לדוגמה, פתאום מפסיקים למכור את 'אסטוניש' של יעקובי – עשרות טונות של החומר הזה ייזרקו לפח מהסניפים. הספקים לא חוזרים לקחת את זה. זה הזוי".

צריך להבין שהרשתות לא יכולות לעודד תופעה של הצלת מזון, ולאו דווקא בגלל שזה משפיע להן על הרווחים. ראשית, לא כל מצילי המזון מנומסים ומתחשבים, וכשחלקם מסיימים לחטט הם משאירים לכלוך ואשפה מפוזרת. זה לא רק מפגע תברואתי אלא מקור לצרות עם הרשויות המקומיות, שלא מהססות להגיש קנסות. עוד שיקול הוא ההיבט המשפטי. הרשתות הגדולות לא רוצות להסתכן בתביעה משפטית במקרה שמישהו חוטף הרעלת מזון מאוכל שמצא בפח. לכאורה, חוק עידוד תרומות המזון, משנת 2018, אמור היה לפתור את החשש ולעודד גופי מזון לתרום עודפים לנזקקים, על ידי פטור שהוענק להם מאחריות אזרחית/פלילית לנזק שעלול להיגרם מהתרומות. אך האם החוק עושה את העבודה שלו?

עורכי דין שעימם שוחחתי טוענים כי בצורתו כרגע החוק לא באמת מעודד לרצות לתרום מזון, כי הגופים מחויבים לתרום רק לעמותות המצוינות בחוק, ולא יכולים לתרום ספונטנית לאנשים פרטיים או לארגונים קטנים. כדי שההגנה של החוק תחול, מותר לתרום רק לארגונים שעומדים ברשימה ארוכה של תנאים, שרק לוודא עמידה בהם זו פרוצדורה שלמה. והחוק לא באמת מספק הגנה במקרה של התרשלות חמורה מצד התורם. מה שכן, מאוד פשוט לתקן את החוק, צריך רק חבר כנסת שיהיה לו מספיק אכפת כדי להרים את הכפפה. אבל לנזקקים אין לוביסטים.

ובחזרה להילה, שבינתיים מנדבת לי טיפ לוהט על קבוצת הצלת מזון בפייסבוק בשם "יש לנו אוכל", שהולידה עוד קבוצה בשם "אוכל חינם – שיתוף והצלת מזון". רוב הפעילות בקבוצות היא של אנשים שמציעים שאריות אוכל או מצרכים, אבל לכל קבוצה יש זרוע צבאית של צוללי אשפה אדוקים, שמשקיעים ממיטב זמנם באיתור והצלה מפחים של מרכולים וירקנים. הקבוצות המדהימות האלה גרמו לי מצד אחד לגלות עשרות פחים שווים וחדשים, כולל טיפים על שעות מומלצות, אבל מצד שני להגיע למצב שאני שורפת שליש מהזמן הפנוי שלי על איסוף, שינוע ומיון של פירות וירקות. וכמובן, כל פעם לשבור את הראש מה אני מכינה מהם ומי יאכל את הכל.

הפומו האינסופי מוזנק בכל פעם שמישהו מהקבוצה מעלה תמונת שלל שווה. אחד מצא עשרות גבינות פטה, עדיין קרות מהמקרר, ארוזות בשתי שקיות ניילון. אחרת מציעה למסירה עשרות כריכים של סוף יום ממאפיית בוטיק שווה. ואני עצמי נזכרת בכל המציאות השוות שלי: קילו וחצי של מסקרפונה, 20 חבילות שוקולד לבן, שמונה אריזות כפולות של אנדיב (מחיר כל אחת בסניף – 20 שקל. מזל ששמרתי את המתכון הזה לאנדיב מוקרם של מרתה סטיוארט). לכל המגיבים הנרגשים ונוטפי הקנאה עונים הוותיקים בקבוצה, שחבל על תחושת הפספוס וההחמצה, כי כמעט בכל סופר זה ככה. פשוט לא רואים את זה. לכל אחד ליד הבית יש מקום כזה. זה יכול להיות סופר, מאפייה, חנות, או אפילו מסעדה.

קמפיין הירקות המכוערים

רוב גרינפילד, אקטיביסט אמריקאי וצולל אשפה מפורסם (חפשו את סרטוני הצלילה שלו ביוטיוב), ממליץ למבקרים באתר שלו "לצאת החוצה, לגשת לחדרים האחוריים האלה, ולקחת משם את האוכל שנזרק או לתת אותו למי שצריך. לכו אפילו רק לראות. גם אם אתם לא רוצים לקחת או לאכול אוכל מהפח, עדיין שווה ללכת ולראות במו עיניכם את היקף הבזבוז".

בצרפת, שבה השלכת מזון אסורה בענף הקמעונאי, יצאה רשת המזון אינטרמארשה (intermarché) בקמפיין לירקות ולפירות "המכוערים". בסניפי הרשת הוקמו דוכנים מיוחדים לפירות ולירקות הפחות יפים או הפגומים, והם נמכרים בהנחה. סיסמאות הקמפיין: "התפוז מכוער, המיץ יפה", וגם "אכילת חמישה ירקות מכוערים ביום מומלצת לבריאות". כששאלתי את שופרסל, הקמעונאית הגדולה בישראל, על היקף המאמץ של הרשת לצמצום בזבוז המזון, השיבו לי כי ב־2016 הקימו ברשת בשיתוף עם עמותת "לתת" את מיזם "תרומות סוף יום". במסגרת הפרויקט מתבצעת פעילות בכ־80 סניפים ברחבי הארץ מול עמותות מקומיות, ומצילים בכל שנה כ־800 טון מזון, בשווי 5.3 מליון שקל מהאשפה. בסיומו של כל יום מעבירים אנשי כל סניף מוצרים המיועדים להיזרק אך ראויים למאכל, לעמותות, ומשם לנזקקים.

נטע דונחין, פעילה נגד בזבוז מזון ומפעילת עמוד הפייסבוק "בוז לבזבוז", לא חוסכת ביקורת גם מאיתנו הצרכנים: "לימדו אותנו לסגור ברז מטפטף, לכבות את האור כשיוצאים מהחדר, אבל מה עם העלות הסביבתית של האוכל שלנו? אנשים מנסים לחסוך באנרגיה ולצמצם זיהום אוויר, הם באים לסופר עם שקית רב־פעמית, אבל בבית זורקים חצי מקרר בלי להניד עפעף. אם לגדל מלפפונים זה עשרות ליטרים של מים, אז כשזורקים מלפפון לפח זורקים הרבה מאוד מים, וחשמל, ודלק".

ב־2019 הוציאה חברת BDO בשיתוף "לקט ישראל" דו"ח בנושא בזבוז מזון במשקי הבית בישראל. מהדו"ח עולה שב־2019 נזרקו במשקי הבית כ־910 אלף טונות מזון, בשווי של כ־8.2 מיליארד שקל. משק בית ממוצע זורק לפח כ־13% מההוצאה שהוא מוציא על מזון, בשווי של כ־3,300 שקל בשנה. קטגוריית המזון הבזבזנית ביותר בקרב משפחות היא פירות וירקות, מתוכם כ־23% בממוצע נזרקים לפח.

באיגוד ערים דן, הקולט בפארק המיחזור חירייה קרוב ל־4,000 טונות פסולת בממוצע מדי יום ביומו, אומרים כי בהתאם לסקר הפסולת הארצי האחרון שערך המשרד להגנת הסביבה, כ־35% מהפסולת הזו היא שאריות מזון ממשקי בית ועסקים. לדברי ורד קונפורטי, מנהלת המחקר ופיתוח באתר, מדובר בפספוס: "פסולת המזון מכילה הרבה מים ונוטה להיספג במרכיבי האשפה האחרים, ולכן גם כשאלה מופרדים באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים שבאתר, איכותם כחומר גלם למיחזור או לאנרגיה נפגעת משמעותית. לשמחתנו, בשנים האחרונות הצלחנו ליישם קו איסוף אשפה נפרד לפסולת רטובה, לעסקי מזון ברמת־גן, ובקרוב גם בחולון. יוזמות אלו חשובות, אבל חשובה יותר ההסברה לצמצום ומניעה במקור, עוד לפני השלכת המזון לאשפה".

למעט שופרסל מרשתות השיווק לא התקבלה תגובה עד סגירת הגיליון.

7 דרכים לצמצם בזבוז בבית ובקניות

1. בוחרים זמן ויום קבוע בשבוע, שבו לוקחים שלוש דקות לעשות סדר במקרר. מעבירים לחזית את כל מה שבסכנה להישכח. עשבים אפשר לטחון לתוך אורז או להוסיף לחביתה. גבינה הופכים לפשטידה או ללביבה. ירקות קוצצים ומקפיצים עם שום וסויה. מתכונים יש בשפע בגוגל או בקבוצות בישול בפייסבוק.

2. קוראים ולומדים איך לאחסן פירות וירקות כמו שצריך כדי שלא יצ'טקמקו מהר.

3. מבררים בנימוס עם הירקן או בית העסק החביב עליכם אם יש סחורה שהם לא יכולים למכור בסוף היום, ואם אפשר לשמור לכם במקום לזרוק. לפעמים זה אומר שצריך להגיע לקחת בשעות מסוימות. תשאלו.

4. נשארו לכם מצרכים או אוכל שווה מאירוע? אולי בעבודה? או בלימודים או בגן? חפשו קבוצות למסירת מזון בפייסבוק ותמצאו בשכונה שלכם מישהו שהספיירים שלכם יסגרו לו פינה.

5. תאריך תפוגה הוא לא ברזל. ככל שהמוצר יותר עמיד מדף, כך יש יותר סיכוי שהוא טוב למאכל גם אחרי שפג תוקפו. במיוחד אם יש חומרים משמרים, ובמיוחד אם הוא עתיר מלח או סוכר. ואם לא מתחשק לאכול, אפשר למצוא מתכון מגניב שמנצל אותו.

6. לוחצים על חברי הכנסת החביבים עליכם, לפעול למען רגולציה שתצמצם את בזבוז המזון.

7. מבקשים בסופר או בבתי עסק בשכונה שיאמצו מודל תמחור דינמי – מזון עם תוקף קצר נמכר בהנחה. זה קיים ואפשרי, אך הלקוחות צריכים לדרוש את זה.

בזבוז מזון במשקי בית בישראל

8.2 מיליארד שקל - שווי המזון שנזרק לפח ב–2019

13% - שיעור המזון שנזרק  במשק בית ממוצע

23% - שיעור הירקות והפירות הנזרקים במשק בית ממוצע

3,300 שקל - השווי השנתי של המזון הנזרק במשק בית ממוצע

35% - שיעור פסולת המזון מכלל הפסולת המגיעה לאתר האשפה חירייה

נתונים: BDO ו"לקט ישראל"