יש אירועים שדרושה להם פרספקטיבה. נגיד, מהומות "שומר החומות" בשכונת רמת אשכול בלוד.
חצי שנה עברה מאז. פרק זמן שהחזיר מראית של שגרה. ובאמת, אתה מסתובב בשכונה, ואש כבר לא בוערת, לבנים רצחניות לא מתעופפות. וגם סימניהן, שרידי הפורענות, מיטשטשים. סיד לבן ממרק אותם. ורסיסיהן סולקו. רק שעבודות השיפוץ מוגבלות אל הנראה. וזה קצת חבל. כי באטמוספרה של רמת אשכול יש חמצן שלא הוחלף מאז מאי האחרון. והאוויר פה כבד, ומחניק. משייט בגובה ראשי תושביו. וזורע חשדנות, עוינות וחוסר אמון. וזה כבר יותר מחבל. גם כי סופו של אוויר דליק להתלקח. וגם כי רמת אשכול, שמאכלסת יהודים ובעיקר ערבים, לרבים מהם אתגר כלכלי־קיומי משותף – יכולה להפוך סמל לעניין אחר לגמרי.
מותר בכתבה כזו לומר דו־קיום? לא בטוח. בכל אופן, אנחנו עכשיו בעיר העתיקה של לוד, במקום שבו דו־קיום כזה אמור לזרוח, אבל בעצם חָשְׁכָה ממנו פורענות. משולש הדתות קוראים למקום. כאן כנסיית סנט ג'ורג', וליד מסגד אל־עומרי, ואז בית הכנסת שערי שמיים. הרבה אופציות לפנות לאלוהים.
"הכל התחיל פה", קרן אשחר מהגרעין התורני מצביעה מאה מטר לפנינו, אל העמוד ליד המסבנה, מבנה ענתיקה שפעם יצרו בו סבונים. "אנחנו בשלהי הרמדאן", היא חוזרת אחורה, "יש את העניינים של שייח' ג'ראח. מתאספת פה הפגנת תמיכה באל־אקצא. המשטרה שולחת לתושבים היהודים הודעה: תישארו בבתים. ילד מטפס על העמוד, מחליף את דגל ישראל בפלסטין. אחד כזה מבעירים", היא מצביעה על פח ירוק תמים, דווקא בלי פז"ם של דליקה, "ניידת שמגיעה נרגמת באבנים וחוזרת אחורה. המשטרה זורקת רימוני הלם. לאט־לאט זה יוצא משליטה".
ועוד רגע אשחר תוביל, כשלפניה עגלת תינוקות עם בנה ואני אחריה. רחוב גולומב, ימינה אל אלשווילי, שוב ימינה באקסודוס, פה ושם פניות לסמטאות בלי שם, או לרחובות צדדיים כמו בן יהודה, ואז מחנות קפריסין. זה יהיה מסע רגלי על ציר של חצי שנה, בין רחובות ואירועים; כזה שנועד לעשות סדר; מהזווית שלה, כלומר. ולהסביר. מה היה, מה היום, מה מתבשל. ואיך התקדמנו גם על שביל הפרספקטיבה.
דגל פלסטין על בית הכנסת
אפשר לעשות את הסיבוב הזה בעשר דקות, אבל לנו זה ייקח כמעט שעתיים. לכל בלטה כאן סיפור. פה ירו באדם, שם השחיתו דירות, כאן הציתו שרשרת רכבים, הנה הפיח על הכביש. חלק מהתיאורים לא בהכרח ממאי. על חומת בית הכנסת של הקהילה ההודית, למשל, מישהו צייר לאחרונה דגל פלסטין קטן. ואז עוד מישהו, אחר מהמישהו הקודם, צייר עליו את דגל ישראל.
בכל אופן מתחילים ללכת, ואז אל הסיפור הלאומני שלנו מצטרפת מורכבות שהפרצוף שלה היא מרבץ עוני מתקלף, מהסוג שלאף ילד לא מגיע לחיות בו. בנייני רכבת עצובים, גרפיטי, לכלוך. מעליות כמובן אין. בחלק מהבניינים לא מצליחים לאסוף אפילו ועד בית ואין חשמל במדרגות, או סתם מתגים. בכניסה לשכונה יש אמנם שלט של התחדשות עירונית, אבל ספק אם יש על מה לבנות. בחלק מהכניסות שלטים בעברית ובערבית, "לא לחתום". "רמת אשכול עוד במצב טוב לעומת שכונות ערביות אחרות בלוד", תאמר לי אחר כך חברת מועצת העיר, פידא שחאדה.
עוברים ליד בניין שמשקיף אל השוק. "כאן, אחת השכנות", אשחר מסתכלת למעלה, חוזרת למאי, "זורקת מפתח לאחד הפורעים. הוא מזיז לה את האוטו. ואז הם שורפים פה שלושה רכבים של יהודים".
ממשיכים אל רחוב אקסודוס. הכל פה מעורבב בהכל. מעון יהודי, בגן ערבי, בתלמוד התורה מעוז חיים, בבית ספר הערבי אלראזי, במכינה, במסגד, באלוהים ישמור. והכל דבק, דבק, מטר מהשני.
"נכנסים פנימה, מציתים אש בכיתות ג' ו־ד' 2", מתארת אשחר כשאנחנו ליד הגדר של מעוז חיים, "למחרת עמדתי פה ואחד הילדים אומר, 'קרן, בדיוק סיימנו את חוברת חשבון, עכשיו המורה לא תוכל לבדוק לנו. נצטרך לעשות מחדש?' וילד אחר, עם חומש מפוחם, אומר לי, 'תראי, בפנים זה עדיין לבן, עוד אפשר להשתמש'".
פונים שמאלה באקסודוס. אשחר מספרת על מישהו שנורה ברגל בזמן שעבר עם קבוצה של יהודים. הנה, כאן, היא נעמדת על הכביש. "החבר'ה שאיתו בורחים איתו לאזור המכינה, שם התכנסנו. אנחנו מטפלים בו. ושוטרים עומדים פה", היא מצביעה מאה מטר מאיתנו. "ולא נכנסים".
אשחר, בת 35, אם לחמישה. בהרבה טלפונים היא שמורה כ"קרן איוש דירות", כי במהומות שיבצה בדירות של יהודים שנעזבו מתנדבים חמושים שבאו מחוץ לעיר. "אחרי הפרעות התחילו לקרוא לי קרן מהגרעין, לפני זה הייתי פשוט לודאית. עברנו ללוד כי התקבלתי לעבוד בתל־אביב ובעלי עבד בירושלים. חיפשנו מקום באמצע".
בשוטף היא בהיי־טק, אבל את הג'וב של איוש דירות קיבלה במקרה, בתחילת המהומות. "פגשתי חברה לפני שעזבה את השכונה. שרפו להם את שני הרכבים. אמרתי, תשאירי מפתח, בבוקר אני אבדוק שהדירה בסדר. זה התפתח לזה שכולם משאירים מפתחות. ההנחיה למתנדבים הייתה, תישארו בבית. עצם הנוכחות שלכם שומרת על הבית. תנסו לשים לב מהחלונות למה שקורה ברחוב. מעבר לזה לא להסתכן. יוצאי יחידות קרביות אמרו לנו שמה שעברו פה, לא עברו ברמאללה.
"הטלפון שלי עבד בלי הפסקה, 300 צ'אטים שלא נענו. עד היום אני לפעמים רואה הודעה מהפרעות. כותבת, 'סליחה שלא עניתי אז'. בסוף התפקיד שלי היה הכי קל. ראיתי את הצד היפה, הערבות ההדדית. אגב, גם בצד השני זה היה. הגיעו חבילות מכל מיני יישובים ערביים. גם שם הייתה התגייסות".
בחזרה לאקסודוס. עולים לאחד הבניינים. ערבי, ערבי, יהודי, אשחר עוברת בין הדירות, מזהה לפי המזוזה. אחת השכנות, מוסלמית, יורדת בדיוק במדרגות, עוצרת, חוזרת. "אפשר לעזור?" שואלת בחשדנות.
זה צועק פה. הערבים, היהודים, המבטים. "נורא קשה לצאת מהחשדנות הזאת. כל הזמן עסוקים בלתעד, שאנשים יאמינו לנו", אשחר תכף תאמר. זה יקרה כשילד יטפס מולנו על גדר בית כנסת ויקפוץ פנימה. אשחר תצלם. בסוף יתברר שנפל לו שם כדור. מראות דומים של שכן מתעד שכן, אם למישהו מתחשק לדעת על רמת החומציות באוויר, ראיתי גם בשייח' ג'ראח, שכונה שבעקבותיה התלקחה מדינה.
"בפרעות, גם היום, כל מה שנחשב יהודי בשכונה על הכוונת", אשחר אומרת, "פה זורקים אבנים למעון היהודי. ונדליזם לרכבים. פנצ'ר בגלגל, שבירה של מראה, ריסוס על רכב. זה לא היה קורה כל כך הרבה קודם. אני מקווה שזה לא יהיה ככה בהמשך. יש פה הרבה אנשים מאוד טובים, גם יהודים וגם ערבים".
כשסוגרים סיבוב, נזכרת אשחר בעוד רגע. "בלילה השני איזו חברה שולחת ווטסאפ, 'אנחנו הבאים בתור'. חשבנו עולים אליהם הביתה. למשטרה 40 דקות המתנה בטלפון. רבתי עם בעלי. אמרתי, 'הם לא יפגעו במישהי בהיריון. אני אלך, אני והיא ניקח את הילדים, נחזור'. אצלנו היה מוגן יותר. אמר, 'משוגעת, אל תזוזי'".
אז היא הייתה בהיריון. היום יש לה בעגלה את הלל בן החודשיים. לא סתם הוא נקרא ככה. הלל הזקן, ההוא מפעם, מהסנהדרין, היה אחד שלא מתעצבן. זה הטיפוס. הבלגן של מאי גרם לה לתת לילד שם רגוע, היא מסבירה.
אקדח מתחת לחולצה
בסלון ביתה בלוד העתיקה, בישיבה מזרחית על ספה כשמאחוריה תוכי מדבר מסוג ג'אקו, מציגה חברת המועצה פידא שחאדה תמונת מציאות הפוכה.
אשחר מדברת על אבנים מבית הספר אלראזי למעון? היא מספרת על אבנים לאלראזי מהתלמוד. היהודים מותקפים? הנה סרטון שזורקים לה אבנים על הבית. שרפו מכוניות של יהודים? לערבים, היא טוענת, נשרפו יותר. בגרעין התורני מרגישים מאוימים? הנה עדות שלה על מישהו שהרים חולצה כדי לסמן שיש לו מתחת אקדח.
וזה לא נגמר, הדברים האלה, מפה ומפה. "ברור", היא משיבה, "יש מישהו שלא יצדיק את עצמו?"
היא בת 37, ילידת לוד. ועוד משהו. "אני פלסטינית, יש על זה דיון? אני מופתעת שאנשים לא מבינים את זה. כל מי שנמצא פה פלסטיני". בתקופת המהומות ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, איים להעביר את שמה לשב"כ. "לא הגיעו אליי", היא צוחקת.
מבחינתה, יש אשם עיקרי במצב: הגרעין התורני בעיר. "בחצי השנה האחרונה, אחרי שתושבים ערבים ויהודים הגיעו לשפל ביחסים, אנחנו בונים לאט ובקושי רב. מנסים להתקדם, לבנות עיר שעובדת בשביל כל התושבים. ואז באים הגרעין התורני בקמפיין ממומן ובליווי ח"כים קיצוניים מהימין ומנסים להתסיס את כל העיר, להגיד שזה משחק סכום אפס, או אנחנו או הם. האמת היא שאנחנו מדברים יותר בחודשים האחרונים, ערבים ויהודים. הגרעינים לא ממש חלק מהשיח. הם מתבצרים בתוך עצמם ולא מבינים שזו עיר משותפת. אבל לוד, הערבית והיהודית, תנצח את המחשבה הזו.
"כן, אני חושבת שהמשטרה הייתה יכולה להתנהל אחרת בלוד, להכיל ולא לייצר עוד כעס וייאוש. כן, אני רואה יום־יום מה זה להיות אזרח שלא סופרים אותו, ומקשיבה לקול התסכול והכעס הזה. אבל אני אופטימית כי אני רואה עתיד שבו כל התושבים בלוד יכולים להשפיע על החיים שלהם ולא להיות שקופים".
אם מתעקשים לחלץ מפה מכנה משותף, בשביל הדו־קיום וזה, אז הכעס על המשטרה. את תת־ניצב רונן אבניאלי, השוטר האחראי בין השאר על לוד ורמלה, המהומות תפסו בדיוק חודש אחרי שנכנס ללשכת מפקד מרחב שפלה.
"בליל הפרעות הראשון, 10 במאי, לא רק שהייתי בעצמי, הייתי עם כל מי שהיה יכול להיות בשטח. כל השוטרים שהיו", הוא מתאר, "הגנו בגופנו, בנפשנו, בסכנת חיים. הלוואי, הלוואי שהיה לי עוד לתת. הלוואי שהייתי יכול לפצל את עצמי לעשר. גם אם מפריע לי לשמוע את הדברים, אני לא מתווכח עם התחושות. אם לא היינו פה, התמונה הייתה כל כך גרועה ונוראה, שאי־אפשר היה לדבר עליה.
"מאז תיגברנו את הכוחות בלוד באופן חריג, שונה במאות אחוזים ממה שהיה פה. המון כוחות, נוכחות. וגם ברמלה תיגברנו. השקעה חסרת תקדים. התחושה אחרת. אבל עדיין צריכים לעשות עוד המון־המון דברים. אם יכולתי, בכל קרן רחוב הייתי מציב שוטר. יש איקס משאבים וצריך לחלק את הכוח לעוד משימות".
באירוע הגדול הבא זה ייראה אחרת?
"אני נערך על בסיס לקחי שומר החומות. תגבור כוחות, שינוי תפיסת הפעלה בחלק מהמקומות, אמצעים טכנולוגיים, שיתוף פעולה איכותי עם השב"כ, הרשות המקומית, הקהילה. אני אעשה את המקסימום. אני מודה שהביטחון לא הורגש בשומר החומות.
"מאז שומר החומות יש מעט אירועים באזור. כמויות שהולכות ויורדות. כל אירוע שקורה, ויש, מקבל טיפול סופר־איכותי. ועדיין צריך לפעול לכך שתחושת הביטחון של התושבים תהיה אחרת. זו המשימה שלי. דרכנו עוד ארוכה, אבל לשם הולכים. זה כוכב הצפון שלנו".
אבקה של נורמליות
קופסת שוקולית, זה מה שקולטת העין.
ואז: לבנים חשופות, קירות שחורים, קפיצים שפעם היו מיטה, תריסים שנמסו, מיקרוגל שלא יסתובב, פסנתר, ארונות פצועים, ובאחד מהם, השוקולית. אבקה של נורמליות בערמת פיח.
המשפחה שגרה פה, בדירה שבבן יהודה, עזבה ביום השני של המהומות וכבר לא חזרה. הספיק לה כנראה. נזקי הפורעים לא שופצו. ובינתיים הדירה השרופה הפכה לנקודת ציון, אתר עלייה לרגל.
לפנינו גברת עם כיסוי ראש, יהודייה מפלורידה, שמצלמת את שרידי המטבח. בשומר החומות, מסבירים לי, היא ובעלה אירגנו תרומות, ועכשיו, כשנחתו לבקר את הבן שעשה עלייה, הביאו אותם. "כשאתה שומע בחדשות זה דבר אחד, וכשאתה רואה בעיניים דבר אחר", אומר מזוקן שמתלווה אל הזוג.
אחרי ההם מפלורידה ממלאות את הדירה כ־20 נשים ממדרשת כיסופים בניצן. "בכל שנה, לפני חנוכה, אנחנו יוצאות בעקבות גבורה יהודית", מספרת אחת מהן, "לשומרון, לשכם, לעיר דוד. השנה פה. מזעזע שבמרכז הארץ צריך להיות גיבור, אבל זה מה שקרה".
קשה לומר שגם אחרי שנשרפה, שקט בדירה הזאת. עוז אברמוביץ', 26, סטודנט לפילוסופיה, ואחראי ביטחון רמת אשכול, אומר שיש כאלה שלא אוהבים את הסיורים פה, והיו מעדיפים שישכחו את מה שקרה. הוא אוחז בצילינדר. רק בשישי האחרון, הוא מספר, החליף מנעול אחרי שהרסו אותו כמה פעמים קודם. בפתח הפלדלת התקין עינית מצלמה, והנה עכשיו, הוא מראה, חיבלו גם בזה. "הם נורא עקביים, וגם אנחנו", אברמוביץ' ממשיך, "אנחנו מתלבטים מה לעשות. אחת האופציות היא להשאיר את הדלת פתוחה".
חצי שעה אחר כך חבורה של קצינים מפו"מ (המכללה לפיקוד ומטה) עושה דרכה אל נקודה אחרת בשכונה, הסלון של גילי גבאי ברחוב אלשווילי. מונולוג כואב צפוי שם. כזה שבו גבאי תתאר בקול שקט־שקט, תינוק בידה, איך הגיעו לפני תשע שנים לשכונה; ואיך המהומות הציבו מראה לתעתועי הדו־קיום; ואיך, גם בטילים, העדיפו להסתגר ולא לתפוס מחסה עם השכנים; ואז היא תספר, שוב בקול השקט שלה, כיצד ביום הרביעי של הבלגן שמעה צעקות, אללה אכבר, ורצה לחלון. "אני קולטת שתוקפים את בעלי ותוהה מה לעשות. אני ארד? לא כדאי. בעלי לא מצליח לברוח. ואחד הערבים מוציא סכין ארוכה. בא לדקור אותו בחזה וברגע האחרון בעלי מסתובב והוא דוקר אותו בגב. ואז זה שתקף הולך לאיטו. אין משטרה שתתפוס אותו. כרגע בעלי חווה פוסט־טראומה".
ואז היא תיאנח.
המונולוג הסתיים. והקצינים ישאלו. על החיים עכשיו, על היחסים בין השכנים. יהיה אחד שיגדיר כסרט את המחשבה שלהם לגור פה ושיהיה בסדר.
"אני מניחה שזה יחזור על עצמו", גילי תעריך ותוסיף: "אנחנו רוצים לחזור לחיים נורמליים ולשקם את היחסים. מחשדהו וכבדהו זה הפך לחשדהו וחשדהו. כשאני יורדת במדרגות אני אומרת שלום לשכנים שלי, והם לא אומרים לי. אני ממש רואה שנאה בעיניים שלהם. לא יודעת כמה נצליח לשקם".
ואז, לפני הסוף, רב־סרן עם בייבי פייס יאמר משהו נוגע. כלובש מדים, גם אם בצבע אחר, אל אדם שנותר בלי הגנה. "המשטרה סוג של מקבילה שלי. אנחנו מרכיבים יחד את כוחות הביטחון. ובסוף יש פה כישלון להקנות לכם ביטחון", יאמר, "אז זו הזדמנות להתנצל".
כמו שאפשר להבין, קבוצות שמתיירות ברמת אשכול, מלוות במדריכים מקומיים, הפכו לעניין הרבה יותר שכיח בשכונה מאז מאי. זה קורה משני צידי הלאום. ענייני מורשת, אולי גם נרטיב. לפעמים הפקת לקחים. "מנסים לנצל את ההזדמנות הפוליטית. להתסיס את השטח. להשאיר את היהודים כל הזמן מפוחדים, כי הערבים הולכים לעשות להם משהו", טוענת פידא שחאדה. "חבר הכנסת שמחה רוטמן מגיע לגור בלוד סתם? הוא מחפש קולות".
אל אלה מצטרפות טענות נגד ההנהגה המקומית בלוד.
"ראש העיר והעירייה בחרו להזדהות באופן מוחלט עם הציבור הדתי־לאומי ועם הגרעין התורני ופעלו באופן מופגן נגד התושבים הערבים של עירם", מאשים אמנון בארי־סוליציאנו, מנכ"ל שותף של "יוזמות אברהם", ארגון יהודי־ערבי המקדם שוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל. "הכיוון הזה חייב להשתנות. זה מתכון בטוח להלהטת הרוחות. מאז ועד היום העיר במשבר, הנציגים הערבים במועצה עזבו את הקואליציה, ויש סכנה למרקם החיים המשותף".
בעיריית לוד דוחים את הטענות. "ראש העיר, עו"ד יאיר רביבו, מודע היטב לרגישויות השונות ולרצון של גורמים שונים להתסיס את האווירה. מפרוץ המשבר הוא פועל להרגעת המצב וקורא לכל התושבים להימנע מפרובוקציות ולקדם את השכנות הטובה. ואכן, השקט והסדר חזרו לרחובות לוד, הרבה בזכות פעילות אכיפה ונוכחות מוגברת של משטרה ושב"כ.
בעירייה מדגישים כי "מתחילת כהונתו פועל ראש העיר לשיפור איכות החיים במגזר הערבי, תוך השקעות של יותר מ־350 מיליון שקל. לוד קולטת אלפי משפחות חדשות, הנדל"ן בפריחה, מחירי הקרקעות עולים בהתמדה, ומקודמים עשרות פרויקטים של תשתית, תחבורה והתחדשות עירונית לצד תוכניות לתוספת של כ־30 אלף יחידות דיור. כל אלה יהפכו את לוד לאחד היעדים האטרקטיביים בישראל".
קראוון מהפצפצים
עוברים לרמלה.
על הכניסה לשכונת עמישב, ממש איפה שהשלט ברוכים הבאים וזה, הרימו נקודת משטרה. קרוואן לבן מהפצפצים, משרד למפקד, שלושה כיסאות בעמדת המתנה, ואפילו אקווריום קטן עם דג סגול. זה נראה כמו סוג של אמירה. הקרוואן, לא הדג. משהו בסגנון, "אה כן, היה פה איזה עניין במאי האחרון, פאלטה שלנו, אבל היי, עכשיו יש פה נוכחות".
"כן, אמירה, שיש פה ביטחון", ראש עיריית רמלה, מיכאל וידל, החלטי. "אני עשיתי בכספי העירייה. זה המינימום של המינימום. אחרי שאני הופך את העולם שמו שני שוטרים, אחרי ארבע הם לא פה. יש מלא מצלמות, השקענו המון. אבל בערב אני חייב שוטרים. הבטיחו, הבטיחו. אם הייתי מקבל תקציב שמקבלות הערים הערביות, אני מביא עוד עשרה שוטרים. המדים הכחולים זה עולם ומלואו".
ראש העירייה מציע: בוא נלך אל ראש ישיבת ההסדר, הרב אריה הנדלר, פה ליד, "נפתיע אותו, בכיף". צועדים 200 מטר. בדרך משחזר וידל רגעים ממאי האחרון. איך ירד לשטח על אף שאמרו לו, 'לך הביתה' כי פחדו עליו; ואיך ראה שריפה בביאליק, רמזורים שבורים, סמלי שלטון במתקפה; ואיך כינס מנהיגים משני הצדדים, אימאמים ורבנים; ואיך דרש מהמשטרה לא להכניס לרמלה אף אחד מבחוץ. ואיך, בגדול־בגדול, בעבודה משותפת, ערבים ויהודים, דברים נרגעו מאז.
ובאמת, זה נשמע מעודד. אבל אז מגיעים לרב הנדלר. והוא לא פוליטיקאי. לא משאיר דברים בבטן. אז עומדים, הוא וראש העירייה, בין ארונות וספרי קודש, ומתגלגלת שיחה.
הנדלר: "התחושה בתחילת האירועים הייתה של אובדן ביטחון ברחוב. המציאות הייתה: אשתי בבית, אני עם הבחורים בישיבה, ואני לא יכול להגיע הביתה, שניים־שלושה רחובות מכאן. כי הרחוב לא בידינו. ליד הבית שלי הציתו את הרכב של אשתי. וגם עכשיו, המציאות היא שמסתובב נשק לא חוקי בשטח. הנשק הזה יורה אחת לכמה ימים. פתאום תק־תק־תק. בשבת ניסיון חיסול. אנחנו יודעים שלפעמים הכדור עף למקום הלא־נכון".
וידל: "יום ולילה אנחנו דורשים מהממשלה, מהמשטרה, לאסוף את הנשקים. לפני חודש בשכונת רמת דן בעיר היו כתובות בערבית (למשל, 'לוחמי אל־אקצא השהידים'), הייתי נסער. ושרפו שני אוטובוסים. השב"כ היה איתנו יום ולילה".
הנדלר: "אני שייך לקהילה שבאה לחיות את חייה בשקט. בניתי את הבית שלי פה, לא כדי להילחם עליו. לא להוציא למישהו עיניים. באתי להיות. זה ה־כ־ל. זה כל פשעי וחטאי. והאווירה כאילו עוינת. למה אני צריך לעבור ברחוב, וילד ערבי יעשה לי סימן עם היד? ועם הסבא של הילד הזה אני מדבר כל שבת. כשאני הולך לבית הכנסת, עוצר לידו, 'מה שלומך?'"
ראש העירייה נזכר בציטוט של הרב מאיזה כנס. משהו בנוסח, "כל אחד יש לו עיגול שלו, תן לי לחיות בשלי". הנדלר: "אני קניתי את העיגול שלי, הבית שלי. בכסף מלא. לא התנחלתי בו".
וידל: "קנה, בנה, קיבל היתר בנייה, עשה כל מה שצריך".
הנדלר: "משהו פה נסדק. אתה בא, פניך לשלום. אני דמיינתי לעצמי שביום שבו אעשה חנוכת בית, אני מסתובב בחוץ עם בקלאוות. אז יש שכן ממולי שהוא על הכיפאק. רואים עין בעין. אבל יש עוד שכנים שתוך כדי האירועים ראיתי שעושים דברים. ראיתי שאוספים אבנים, מכינים ללילה. וזה אנשים שגרים מולי. אז איך אתה יכול לקום בוקר למחרת ולסמוך עליהם, או אפילו להגיד שלום?"
וידל: "במאי נפתח משהו שלא היה בעבר. לא ניתן לזה צ'אנס. זה עדיין לא נגמר, במובן שיש מתח באוויר. אבל הרוב המוחלט של הערבים פה רוצים לחיות בשלום. הבוקר ישבו איתי על חינוך, רוצים תוכנית מיוחדת שיש בבית ספר יהודי. אישרתי מיד. כל מה שהם מבקשים, אני עושה מאמץ. ילד שלומד, שהולך לתנועת נוער, לא ילך לפשע. לא יהיה מאלה שמקללים את הרב בגלל שהוא עם זקן. אבל הממשלה חייבת לשים את ידה. מחלקים כספים לכל הערים הערביות. אצלי יש יותר ערבים מערים שלמות בצפון".
רגוע היום בישיבה של הנדלר. ההסדרניקים לא נמצאים, אוטוטו יתגייסו לגולני. שמונה שנים הנדלר ברמלה, ועכשיו משהו השתנה. המרקם, הוא קורא לזה. ויש לזה השלכות, לפחות מבחינתו. "אני הולך בשוק, ואתה יודע איזה דוכנים של ערבים ואיזה של יהודים, אז החבר'ה עושים את העדפות שלהם", הוא אומר.
אתה עושה את ההעדפות?
"כן. שאני לא קונה אצל ערבים".
אם אתה לא קונה, ואתה ראש ישיבה, אז ככה יעשו גם אחרים.
"אני לא פירסמתי מודעה, 'שלום, אני אריה, לא קונה אצל ערבים'. זה עניין אישי שלי. לבוא ולהגיד שאנשים מסביבי אין להם את ההבנה הזאת? זה לא נכון. הם חושבים אותו הדבר. לא דיברנו על זה, לא קיבלנו החלטה, אבל זה קורה. ולהערכתי הם מרגישים את זה. יש חנות חומרי בניין פה, ויש פה, אז אני אלך לפה. אם אתה רוצה לחיות איתי ביחד, תחיה כמו בן אדם. אני לא כיבדתי אותך? עשיתי לך משהו? מה אתה רוצה ממני? למה אתה שורף לי את האוטו?"
איך זה ייראה פה בסבב הבא?
הנדלר: "אני לא יודע איך זה הולך להיראות, אבל המציאות היא שהקהילה בעמישב הקימה קבוצות עבודה. יש קבוצת ביטחון, ותקשורת, אנשים שאמורים לתת מענה. ואני שואל, מישהו ברמת אביב מקים קבוצות לתת מענה למשהו?"
וידל: "אני שומע את זה בצער, כי אנחנו צריכים לתת את המענה. השיח הוא מה עושים שלא יקרה שנית, שאם רק יצוץ איזה משהו, בירושלים או במקום אחר, אנחנו לא במשחק, בשום מחיר בעולם. ולא יהיה מצב שהשוטרים לא יהיו פה".
הנדלר: "הכותרת היא משילות. לאכוף חוקים אלמנטריים. עמדתי בבית, אמרתי לאשתי, תסתכלי טוב, ככה מתפרקת דמוקרטיה. אתה עומד, אבנים פוגעות לך בתריסים, אתה מתקשר, 'כן, כן, אנחנו מצטערים, עניינים קודמים'. הדליקו את האוטו, התקשרתי לתומי למכבי האש. באו אחרי שעה, כשהכל נשרף. האזרח אומר, אני משלם מסים, הולך למילואים, אני אזרח טוב. מדינה, מדינה, תני לי הגנה. תני לי לחיות. סה טו".
יוצאים מהנדלר, מסתובבים בעמישב. זו שכונה של פיפטי־פיפטי, חצי ערבים, חצי יהודים. "השקעתי בה הרבה משאבים, כי האמת שהיה קיפוח גדול. כבישים, מדרכות, הכל חדש". עוצרים ליד מגרש כדורגל, סינטטי, באמת מושקע. "תאורה אולימפית, ליגת־על, לילדים הערבים והיהודים", וידל מציין, ואז מצביע על הפחים ליד. "טמונים. היו צפרדעים, הכל זבל, חתולים. עשיתי להם ליגה, כמו בשכונות הטובות ביותר".
ממשיכים. וידל, סביבו עוזרים, מחלק הוראות. פה לצבוע את המקלט, שם "נעשה קרצוף", מלטף ילד, מנופף לאמא של דודו במרפסת, אחת מבקשת באמפר ליד הבית, "צלם, נכניס לוועדת תנועה", אחר מתלונן על יריות שהיו פה לאחרונה ומבקש מצלמת אבטחה.
בין לבין עוצרים במגרש שעשועים בדימוס, כזה שהוחרב במהומות. אתם יודעים, פיח, זכוכיות, מגלשה ז"ל. "סמל", וידל אומר על האתר, "לא תיקנתי עד היום. הם ילמדו. שנה, שנתיים, עד שאני אחליט לתקן אותו. אתם שרפתם לעצמכם. למי שרפתם, לי?
"אני לא גאה שאני משאיר את זה ככה. סוג של ענישה. אני רוצה שישמרו על הדברים שאני עושה להם. זה תרבות. אני אחנך אותם, את כולם. בסוף אני אמצא את הזמן, אתקן. כואב לי, תשמע, נשרף לי הלב. עשיתי להם, רקדו פה משמחה. עשינו מסיבת פתיחה. זה כמו ילד בבית. אתה נותן לו משהו, שבר, לא תקבל עוד אחד".
"נשרף לי הלב"
רבאב נאסר, מנהלת אורט מקיף ערבי רמלה, היא טיפוס מיוחד. אופטימי כזה. דיבור מקדם, מכיל, הכל. זה לא שלא היו לה התעסקויות פחות פדגוגיות בחצי שנה האחרונה. בכל זאת יש לה 702 תלמידים, כולם ערבים, כולם מרמלה, ואת המצב כשהעיר בוערת, בהתחלה מאש ואחר כך מחשדנות, כבר הבנתם.
אז בהתחלה רבאב אומרת, "בימים הראשונים הייתה תחושה של עצב. כי זו עבודה של שנים. יחסים מושרשים, מבוססים, של כבוד הדדי"; ואז היא מוסיפה ש"לא רק היהודים, בימים הקשים גם הצד השני הרגיש ככה, סכנה. גם הצד הערבי הרגיש מאוים. שני הצדדים פחדו"; אחר כך היא מספרת, ש"בבית הספר יש צוות מורים מעורב של יהודים וערבים, ובאותם ימים לא הייתה היעדרות של אף יהודי. היינו ביחד. המפגש החזיר אותנו תוך חמש דקות לימים היפים שלנו"; ובסוף, כשאני שואל איפה רמלה עומדת היום, כלומר חצי שנה אחרי, היא מכריזה: "אנחנו ניצחנו. גם אם יש בודדים בשני הצדדים שעדיין חושבים שלא, הזמן יעשה את שלו. כעיר ניצחנו את הימים הלא־שפויים".
אולי באמת עדיף לחשוב ככה. כלומר ממש להתאמץ. גם אם לפעמים זה בכלל לא תואם את המציאות בחוץ. את מה שאלימות עושה, משני הצדדים, כבר ראינו. חצי שנה עברה, אפשר להתקדם.
